כאשר בימי האיסור האיש חולה ונזקק לעזרה לקום או להתלבש וכדומה, אם יש שם אדם אחר שיכול לעזור לו, יבקשו את עזרתו בכל עזרה שמצריכה נגיעה בגופו של החולה אפילו דרך בגדו. ואף עדיף שאחות מקצועית תטפל בו מאשר אשתו בעת איסורה, מפני שהאחות תטפל בו כדרך שירות, ואילו במגע הטיפול של אשתו יש גם צד של חיבה. כאשר אין להם אפשרות להיעזר באדם אחר, או שהאפשרות להיעזר באדם אחר כרוכה בתשלום כספי, מותר לאשתו של החולה לעזור לו במה שנצרך, שהואיל ועיקר מגמת הנגיעה לצורך טיפול ולא כדרך הנאת תשוקה, בשעת הצורך אפשר להקל. ועדיף שתעטה כפפות, ואם היא נצרכת לסייע לו ברחיצתו תקפיד לעטות כפפות.
אם האשה חולה, יש להחמיר יותר, שהואיל והאיש בריא, יש חשש שמתוך מגעו באשתו יתגבר עליו יצרו ויבוא לידי חטא. לכן, גם כאשר הטיפול כרוך בתשלום, אם יש ביכולתם לעמוד בו, ישכרו מטפלת שתטפל באשה בימי איסורה. ואם קשה להם להשיג מטפלת או שקשה להם לשלם על כך, בשעת הדחק, לצורך גדול, מותר לאיש לטפל באשתו. ויעטה כפפות על ידיו, ויזהרו שניהם שכל טיפולו ומגעו בה יהיו בחסד וברחמים ולא בהנאה של תשוקה.
היתרים אלה נאמרו לחולים שאין סכנת חיים במחלתם, שכן כאשר יש סכנת נפשות, ברור מאליו שיש לעשות כל פעולת הצלה, והשואל חכם באותה שעה האם מותר להציל את אשתו החולה, הוא בבחינת שופך דמים (ירושלמי יומא ח, ה). הרי שההיתר הוא גם כשאין סכנת נפשות, ובתנאי שהמחלה החלישה את כל גופו של בן הזוג עד שהוא נזקק לשכב על המיטה וזקוק מאוד לעזרה.[11]
כאשר אחד מבני הזוג נפצע קשה ומצבו מסוכן, והוא נזקק לליטוף של עידוד מבן זוגו, והדבר יכול להועיל לרפואתו, או כאשר אחד מבני הזוג חולה במחלה סופנית וכוחותיו אזלו וימיו ספורים, ומגע של עידוד יכול להיטיב את מצבו, לחזקו לחיות בטוב עד כמה שאפשר עוד כמה ימים או שעות. כיוון שמדובר במגע שמבטא אהבה וקרבה בלא תשוקה, כדוגמת מגע שבין אח ואחות, אם ובן, אב ובת, מותר לבן הזוג הבריא ללטף את החולה כדי לעודדו ולחזקו. ואף שבימים כתיקונם, בימי האיסור אין להתיר זאת, במצב של סכנת נפשות או בימים קשים של פרידה, שבהם הקשר הופך לעמוק ובלא תשוקה, בשעת הצורך יש להקל.[12]
לרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן קכז), גם כשהבעל רופא לא יגע באשתו, ואף שבשבת התירו 'שבות' (איסור חכמים) לצורך חולה, אין כל איסורי ה'שבות' שווים, ועוד שאולי יש בזה צד איסור תורה (כך משמע מב"י קצה, יז, בדעת הרמב"ם), ועוד שאפשר להיעזר ברופאים אחרים. כיוצא בזה פסק בשו"ע קצה, טז-יז, עפ"י תרומת הדשן רנב, שאם האשה חולה במחלה שאין בה סכנה, אין לבעלה לטפל בה, שמא ייגרר לחטא. (ורק אם האיש חולה במחלה שאין בה סכנה, כתב בשו"ע קצה, טו, שבשעת הצורך מותר לאשתו לטפל בו).
מנגד, לרמ"א, אם אין מי שיעזור לאשה החולה, בשעת הצורך מותר לאיש לעזור לאשתו בכל דבר שהיא צריכה מאד. שכך נפסק בהגהות שערי דורא. וכ"כ בהגהות מרדכי בשם הר"ם, שהימנעות האיש מלטפל באשתו הנידה בעת מחלתה היא "חסידות של שטות". וכ"כ תשב"ץ ג, נח; ורדב"ז (ח"ד ב' אלף עו). יסוד סברתם, שכשם שהתירו בשעת הצורך איסורי דרבנן עבור חולים בשבת, כך יש להתיר איסורי דרבנן של נידה.
להלכה, כיוון שיסוד המחלוקת בין שו"ע ורמ"א בדרבנן, הלכה כרמ"א שהיקל. אמנם כיוון שיש יותר חשש שהאיש יגיע לתאווה בעת טיפולו, כתב הרדב"ז, שאם הם יכולים, עליהם לשכור מטפלת. וכ"כ לחם ושמלה קצה, ל. וכאשר אפשר, צריך שהמגע יהיה דרך כפפה, כמבואר בתפארת צבי קצה, סא; פת"ש יז; רב פעלים ח"ג יו"ד יב.
[12]. יסוד ההיתר בכך שמגע של עידוד הותר בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה, הואיל וברור שאין בו תאווה. וכן מצינו בדברי חכמים שפעולה אחת יכולה לבטא דברים שונים, שאמרו (ברא"ר ע, יב): "כל נשיקה לתפלות (לתאווה) בר מן תלת (חוץ משלושה סוגי נשיקה): נשיקה של גדוּלה (כנשיקה שנשק שמואל הנביא את שאול בעת שמשחוֹ למלך), נשיקה של פרקים (לאחר פרידה ממושכת כנשיקת משה ואהרן בחזרת משה למצרים), נשיקה של פרישוּת (לפני שנפרדים ופורשים זה מזה, כדוגמת הנשיקה של ערפה לנעמי חמותה)… רבי תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות (משפחה), שנאמר (בראשית כט, יא): וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, שהיתה קרובתו". (כיוון שיש חילוק בין סוגי הנגיעות והנשיקות, התיר ב'עוד יוסף חי' שופטים כב, לקיים את מנהג הנשים שנושקות את ידיהם של הרבנים).
אמנם לגבי בני זוג לא התירו זאת, הואיל ובכל מגע שביניהם יש גם צד שמתקשר לתשוקה השייכת לשמחת עונה, ורק בלית ברירה התירו לצורך טיפול בחולה כמבואר בהערה הקודמת, הואיל ונגיעה שאין בה תאווה אינה אסורה מהתורה. אבל לשם תמיכה נפשית לא הותר, שהואיל והם בני זוג, כל מגע שמבטא חיבה עלול להגיע לתשוקה. אולם כשמדובר בפצוע קשה או חולה סופני, במצב שאין דעתם כלל על ענייני תשוקה, יש מקום להתיר גם נגיעה שאינה לצורך טיפול מסוים אלא לשם עידוד ותמיכה. וזאת משום שבמצב כזה אין חשש שמנגיעה של עידוד יגיעו לתשוקה שמביאה לחיבור. יתר על כן, ייתכן שעידוד בשעות קשות כאלה יכול לתרום בעקיפין להארכת חייו של החולה הסופני, ולכל הפחות לסייע לו להיפרד מהעולם בחסד וברחמים. כאשר ישנו ספק אם המגע נצרך כדי לעודדו, הן מצד מצבו של החולה והן מצד הצורך שבזה, נכון להתייעץ עם הצוות הרפואי, אם לפי הכרתו הדבר חשוב ויכול להועיל לרפואתו. בכל אופן, כאשר האשה סועדת את בעלה, תעשה כל מה שאפשר כדי להיטהר במהרה. ועי' במאמרו של הרב יצחק רונס באסיא כרך קז, ג-ד.
