ט – יולדת

א – מעוברת

מצוות עונה מתקיימת כסדרה בכל חודשי העיבור, כאשר לרוב האנשים החובה היא פעמיים בשבוע (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ב, ז). אמנם בחודשים הראשונים להיריון החיבור עלול להיות קשה במקצת לאשה מחמת בחילות ומיחושים אחרים, לפיכך יש צורך לנהוג יותר במתינות כדי לקיים את המצווה באופן הנוח ביותר, אולם המצווה נותרת במקומה במלא תוקפה.

אמרו חכמים, שבששת החודשים האחרונים, קיום מצוות עונה גם מועיל לעוּבר שיֵצא מלובן. בשלושת החודשים האחרונים קיום מצוות עונה מועיל גם ללידה שתהיה קלה יותר.[1]

מעת שאשה יודעת על פי בדיקה רפואית שהיא מעוברת, אין לה יותר מחזורי וסת, ולכן דינה כדין ‘מסולקת דמים’ שאינה צריכה לחשוש יותר לעונות הפרישה שלה. וכך נמשך דינה עד סיום ההנקה או עד ראיית הווסת הראשון (לעיל ו, י).

לעיתים ישנו דימום בימי העיבור, ואזי יש לפנות לרופא כדי לבחון את מצב ההיריון. להלכה, אם התברר שהדימום מפצע שבנרתיק או מצוואר הרחם – אינו מטמא. ואם הדימום מתוך הרחם – מטמא (כדיני דם וכתם המבוארים בפרק ב). אמנם אם התברר בוודאות שהדימום נובע מפצע שברחם שאינו קשור להיריון – אינו מטמא (לעיל ב, יד), אך כל זמן שהרופא אינו קובע זאת בוודאות – הדימום מטמא.


[1]. גם בימי העיבור מצוות עונה מחייבת את בני הזוג בזמנים הקבועים הראויים להם לפי עבודתם, כאשר לרוב הזוגות החיוב הוא פעמיים בשבוע, כמבואר בפנה”ל שמחת הבית וברכתו ב, ז, וכפי שכתב מ”א או”ח רמ, בהקדמה; א”ר א; מ”ב ב; שתילי זיתים ו, דרכי טהרה יא, א. בנוסף למצוות עונה בזמנים הקבועים, בעת שאחד מבני הזוג משתוקק לכך באופן מיוחד, מצווה להיענות לו, כמבואר בפנה”ל שם ב, ח. וכן הדין בזמן העיבור, כמו שכתב לבוש רמ, ה; לחם-רב א, עטרת צבי א. (ואף שאמרו חכמים נדה לא, א: “שלשה חדשים הראשונים – תשמיש קשה לאשה וגם קשה לוולד. אמצעיים – קשה לאשה ויפה לוולד. אחרונים – יפה לאשה ויפה לוולד, שמתוך כך נמצא הוולד מלובן ומזורז”, מסתבר שלא עלה על דעתם לפגוע בקיום חובת מצוות עונה מהתורה, עי’ בספר חסידים ש”פ. כפי הנראה התכוונו ללמדנו באומרם ‘קשה’, שלעיתים החיבור פחות נוח ואזי צריך יותר להתחשב, עי’ פנה”ל שמחת הבית וברכתו ב, יח, 20). ראוי לדעת, שנמצא במחקר, שזוגות שמקיימים מצוות עונה בשמחה בחודש התשיעי, מפחיתים בכך את הצורך להשתמש בזירוז לידה מלאכותי בשבוע הארבעים ואחד מכ-30% לכ-7% (עי’ בספר פוע”ה ח”ג עמ’ 207). לעיתים במקרים של בעיות רפואיות, על פי הוראת רופא יש להימנע מקיום החיבור, ואזי מצוות עונה יכולה להתקיים בביאה דרך איברים או בחיבור עם קונדום כפי הצורך הרפואי (עי’ בשמחת הבית וברכתו ב, יח-יט, ובהרחבות שם).

ב – ענייני רפואה

אמרו חכמים (ברכות ס, א), שבשלושת החודשים שלקראת הלידה, נכון לבני הזוג להתפלל על העובר שיצא בשלום.

במשך ההיריון מצווה למעוברת לדאוג באופן מיוחד לבריאותה, שבריאותו של עוברה תלויה בבריאותה. בכלל זה מצווה עליה לבצע את הבדיקות המומלצות על ידי הרופאים והאחיות, וממומנות בעיקרן על ידי קופות החולים במדינת ישראל שבה הרפואה הציבורית טובה. אולם אין צורך לקיים בדיקות נוספות, שכן אם קופות החולים אינן מממנות אותן, יש להניח שבדרך כלל אין בהן הכרח, והן נועדו למקרים של בעיות מיוחדות, או לאנשים שחוששים יותר מהמקובל. אשה שיש לה תוספת ביטוח, יש מקום שתקיים גם את הבדיקות שממומנות בעיקרן על ידי תוספת הביטוח (כמבואר לעיל ז, ו).

בדיקות רפואיות אינן מטמאות את המעוברת. ואף תפירת צוואר הרחם למניעת הפלה אינה מטמאת, הואיל ומדובר בדם פצע. בנוסף, אין מדובר בדם היוצא מהרחם אלא מצוואר הרחם (לעיל ז, ז, 7).

מגיל מסוים או במצבים מסוימים, ישנה המלצה רפואית לקיים בדיקת מי שפיר או בדיקות אחרות לשם איתור בעיות גנטיות בעובר, וכך יש לנהוג (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ט, ט).

כאשר התברר שהעוּבר חולה מאוד או סובל מבעיה גנטית קשה, נחלקו הפוסקים האם רצוי או מותר או אסור לבצע הפלה, והדין תלוי בחומרת הבעיה ובמצבם הנפשי של ההורים, לפיכך יש לשאול רב שמצוי בתחום (כמבואר שם בפרק ט, ובהלכה ח). כאשר ההיריון כרוך בסיכון חיים לאשה, לכל הדעות מצווה לעשות הפלה כדי להצילה (שם ט, ג).

מותר לאשה להיעזר בכל מה שהרופאים ממליצים, ובכלל זה גם ב’אפידורל’ לשיכוך כאבי הלידה.

כאשר הצוות הרפואי ממליץ לבצע זירוז לידה או ניתוח קיסרי, מפני החשש לשלומה של היולדת או מחשש לשלומו של העובר, על בני הזוג לשמוע בעצתם ולבצע את הזירוז. ואם הם חוששים, כל זמן שההשתהות אינה מסוכנת, יבקשו חוות דעת רפואית נוספת. אבל אין להימנע מקבלת העֶמדה הרפואית מחמת סיבות סגוליות, כגון שמא שינוי זמן הלידה עלול לפגוע ביילוד או באם. מפני שכל מה שנעשה לצורך שמירת חייה של היולדת או העובר הוא מצווה וחובה. והנוהגים על פי סגולות, ומחמת כך אינם מתחשבים בעמדה הרפואית, יתנו את הדין על שלא שמרו את נפשם כראוי.[2]


[2]. בעבר הרפואה לא נסמכה על מחקרים מקיפים שנעשו באופן שיטתי לפי כללים מדעיים מדויקים, ולכן פחות סמכו על הרופאים, וכל זמן שהיולדת לא נמצאה בסכנת נפשות, ההוראה היתה שלא להתערב בטבע ולא לזרז את הלידה, שמא דווקא ההתערבות הרפואית תזיק יותר משתועיל. עוד צירפו לכך את דברי המקובלים, שהזהירו שלא להשתמש בקמיע כדי לזרז את הלידה, שמא הקדמת הלידה תזיק למזלו של הוולד ותגרום לו לחיות חיי צער ולמות קודם זמנו (ספר הקנה דף מז; שער רוח הקודש תיקון ד). אולם כיום, שהרפואה הממלכתית בישראל מתבססת על מחקרים מקיפים ושיטתיים, יש לסמוך על הרופאים, ואם חוששים שהרופא המטפל אינו מקצועי דיו, אפשר לבקש חוות דעת רפואית נוספת, אבל לא לדחות את דברי הרופאים בטענות שהתאימו לתקופה שבה הרפואה לא נשענה על מחקרים שיטתיים (שלא כפי שכתב במשנה הלכות ט, קפד). לפיכך, כאשר הרופאים ממליצים לזרז את הלידה מסיבה רפואית, יש לשמוע בקולם. ואין זה אומר שתמיד הרופאים צודקים, אלא שעל פי כללי ההסתברות, השמיעה בקולם שומרת יותר על החיים והבריאות, ולכן מצווה לשמוע בעצתם. כך היה בעבר כאשר אמרו חכמים (ברכות ס, א) “שנִתנה רשות לרופא לרפאות”, קל וחומר כיום שמדע הרפואה השתפר מאוד, עובדה שתרמה לעלייה בתוחלת החיים ולמניעת מוות בעת לידה. אמנם כאשר בני הזוג חוששים שהצוות הרפואי טועה, כל זמן שהרופאים מסכימים שאין דחיפות ברמה של פיקוח נפש, יוכלו לבקש חוות דעת רפואית נוספת.

ניתוח קיסרי: לעיתים הרופאים ממליצים לבצע ניתוח קיסרי, ואזי אם עמדתם נחרצת שבלא זאת ישנה סכנה קרובה, יש לשמוע בקולם, ואסור באותה שעה להתעכב לשאול רב, שהשואל כשופך דמים (ירושלמי יומא ח, ה; פנה”ל שבת כז, ב). ואין לחשוש שמא שינוי מועד הלידה יפגע בוולד, שכן כל מה שעושים על פי הטבע וההיגיון הוא מצווה מהתורה. ואם העמדה הרפואית בעד ניתוח אינה נחרצת או שאין צורך לקיימו בדחיפות, אפשר להתייעץ עם רופא נוסף. שכן גם בתוך מסגרת העמדה הרפואית המקובלת יש שנוטים להעדיף ניתוח קיסרי בכל מצב של חשש סכנה רחוק, ויש שנוטים להעדיף לידה טבעית כדי להימנע מהפגיעה הבריאותית שבניתוח. וכל אדם רשאי לבחור את הכיוון הטוב בעיניו, ובלבד שיהיה בתוך התחום המקובל על עולם הרפואה. כאשר ברור שהלידה תתקיים בניתוח, מותר לקבוע מראש את הזמן הנוח ליולדת ולרופאים, אך לא בשבת, ואם אפשר עדיף בשלושת הימים הראשונים של השבוע כדי שתספיק להתאושש לקראת שבת ותוכל לקיים את מצוות עונג שבת (פנה”ל שבת כז, יא).

ג – מאימתי היולדת נטמאת

הלידה עצמה מטמאת, ומעת שיצא ראשו של התינוק או רובו, גם אם לא יצא עימו דם, היולדת נטמאת מהתורה בטומאת לידה, שבוע ללידת זכר ושבועיים ללידת נקבה (נדה כח, א; שו”ע קצד, י; להלן הלכה ח).

פעמים רבות לפני יציאת התינוק מחמת הלחצים של צירי הלידה מתחיל לצאת דם מהרחם, ואזי היולדת נטמאת. אבל אם לפי חוות דעת הרופא או המיילדת, הדם יצא מהנרתיק או מצוואר הרחם – טהורה.

אמנם יש מחמירים וסוברים, שגם אם היולדת לא ראתה דם, כבר מעת שישבה על משבר הלידה, היינו שציריה חזקים ותכופים וכבר אינה יכולה ללכת, הרי היא בחזקת טמאה, שיש לחוש שמא יצא דם ואבד. אולם להלכה, רק אם בפועל ראתה שיצא ממנה דם, נטמאה לפני הלידה. לפיכך, גם לאחר שנשכבה על מיטת הלידה ונבדקה, אם התברר שהלידה עוד לא התחילה, כל זמן שלא ראתה דם – טהורה. ואין צורך שתבדוק את עצמה בבדיקה פנימית, אלא די בכך שלא ראתה דם שותת על בגדיה או על התחבושת שהניחה שם. ועדיף שלא תבדוק את עצמה בבדיקה פנימית, כדי שלא תיכנס לספק. אם ראתה כתם דם שאינו מטמא, כגון שהיה על בגד צבעוני או על תחבושת הגיינית, טהורה. אמנם אם היה דם רב, כבר יש לחשוש שהוא דם מהרחם, וגם אם היה על בגד צבעוני או תחבושת הגיינית – טמאה.[3]


[3]. פתיחת הרחם בלא יציאת דם: בשו”ת נחלת שבעה ב, ט, החמיר שאם היולדת ישבה על המשבר ואח”כ פסקו ציריה, נטמאה, גם אם אח”כ תחזור לביתה ויעברו עוד כמה ימים עד הלידה. שהואיל וכבר נחשבה כיולדת שמחללים עליה שבת (שו”ע של, ג), אי אפשר לפתיחת הקבר (הרחם) בלא דם. ויש שהסכימו לדבריו שמעת שיושבת על המשבר נאסרת, אך התירו במקרה שפסקו הצירים וחזרה לביתה, הואיל והתברר שההחלטה להושיב אותה על המשבר היתה שגויה (סולת למנחה; סדרי טהרה קצד, כה; חתם סופר יורה דעה קעט). ומאימתי היא נחשבת יושבת על המשבר? יש אומרים מעת שאינה יכולה ללכת מחמת ציריה, שכך מגדירה הגמרא (שבת קכט, א) את ה’יושבת על המשבר’ (רשז”א, משמרת הטהרה א, יא). ויש אומרים, שפתיחה של שתי אצבעות (כ-4 ס”מ) נחשבת לפתיחת הרחם ואוסרת (דרכי טהרה יא, ג).

מנגד, כתב בחוות דעת קצד, ביאורים א, שאין ללמוד מחילול שבת שהותר כדי להציל מסכנה, לטומאה שהיא מחמת יציאת דם, שאם בפועל לא ראתה דם – טהורה. ופתיחת הקבר (הרחם) מטמאת רק אם יצא ראשו של התינוק, או במקרה של הפלה שיצא דבר גוש. וכן דעת רבים (תשובה מאהבה קיד; רבו הנו”ב שם קטז; בית מאיר, משנה הלכות ז, קכו; עי’ טהרת הבית ח”ב עמ’ נד). למעשה, יש להורות כדעת המקילים, הואיל ופשט הסוגיה שרק יציאת דם או פתיחת הרחם ליציאת התינוק או הנפל – מטמאות, ופתיחת הרחם בלבד אינה מטמאה (עי’ לעיל ז, 7).

ד – שאלות לפני לידה

בדיקת פתיחה: פעמים רבות כשהמיילדת בודקת את שיעור פתיחת צוואר הרחם לקראת הלידה, מופיע דימום מועט על הכפפה, שבדרך כלל נובע מפציעת הצוואר שנעשה רגיש מאוד לקראת הלידה. להלכה, כאשר ברור למיילדת שמקור הדם שעל הכפפה הוא בפציעת צוואר הרחם – היולדת טהורה, ואם לאו – טמאה.

לעיתים לפני הלידה מתרחשת ‘ירידת מים’, שהם ‘מי השפיר’ שממלאים את שק ההיריון שבו העובר שרוי. פעמים שהם יורדים באיטיות ופעמים בבת אחת. להלכה, ירידת המים אינה מטמאת, שכל זמן שלא יצא מהרחם דם, היולדת טהורה.

פקק הרחם: לעיתים לפני הלידה יוצא מצוואר הרחם ‘פקק הרחם’, ואזי אם אין בו צבע דם – טהורה. ואם יש בו צבע דם, יש מחמירים מחשש שהדם יצא מהרחם אל ‘פקק הרחם’. ויש מקילים וסוברים שהדם היוצא עם הפקק נחשב דם פצע שאינו מטמא. למעשה, הרוצים להקל רשאים.[4]

הפרדת קרומים (סטריפינג) לזירוז הלידה: פעמים רבות המיילדת או הרופא מבצעים בפתח הרחם פעולת הפרדת קרומים מדופן הרחם – ‘סטריפינג’, שגורמת לגוף לשחרר חומרים שמעוררים צירים ומקדמים את הלידה. בדרך כלל פעולה זו מכאיבה וגורמת לדימום קל, ולכן יש פוסקים שסוברים שלאחר הפרדת הקרומים היולדת נטמאת ונאסרת. אולם להלכה, כל זמן שאין מדובר בשטף דם, הרי שמדובר בדם שיוצא בעקבות פציעת הרחם עקב פעולה זו, ולכן אינו מטמא. אמנם אם החל לזוב דם רב – הוא דם שיוצא מהרחם מחמת הצירים ומטמא (עי’ פוע”ה ח”ג סד, מג).


[4]. ירידת מים: יש שהחמירו אם יצאו מים מרובים, מחשש שמא היה בהם דם (בדי השלחן קצד, ל; חוט שני ד). אולם למעשה, כאשר אין רואים בהם דם אין צריך לחשוש, וכן מורים רבים (דרכי טהרה יא, ג; טהרת הבית ח”ב עמ’ נד; פוע”ה ח”ג סד, ז).

פקק הרחם יכול להיות בטווח שבין קטן בצבע בהיר, לבין גדול וגושי בצבע חום כהה הנוטה לאדום. יש מחמירים כאשר הוא גושי, מפני שהרחם נפתח ויצא ממנו גוש (ריש”א בנשמת אברהם קצד, א, 3; דרכי טהרה יא, ב, בהערה). מנגד, ביאר היטב באבני שוהם קצד, ב, ג, שהפקק אינו יוצא מתוך הרחם אלא נוצר בצוואר הרחם ומשם יוצא, ולכן גם אם יצא עימו דם, הוא דם פצע שאינו מטמא. וכן דעת הרב נבנצל (פוע”ה ח”ג סד, 39), הרב אפללו (רופא אומן א, טו), וכיוצא בזה דעת הרב יעקב ורהפטיג (נשמת הבית י). בכל אופן, אם אין בפקק צבע דם, אין לאסור, ואין לטעון שאין פתיחת הקבר בלא דם, כי אינו מתוך הרחם אלא מהצוואר. בנוסף, לרמב”ם יש פתיחת רחם בלא דם. וגם אם היה בפקק צבע דם, הרוצים להקל רשאים, שסברת המתירים נראית.

ה – עזרת הבעל ליולדת

כאשר היולדת ראתה דם ונטמאה, ויש הכרח לתמוך בה בכניסתה לאמבולנס או בהליכתה לבית החולים – אם יש שם אשה שיכולה לסייע בידה, תיעזר בה. אבל אם אין שם אשה, בשעת הדחק האיש יכול לסייע לאשתו, הואיל ולדעת רובם המכריע של הפוסקים, נגיעה שאינה לשם הנאה ותשוקה, אינה אסורה מהתורה אלא רק מדברי חכמים, ועל כן היא מותרת בשעת הדחק לצורך חולה (לעיל ג, ח).

לאחר שהיולדת נטמאה, אסור לבעלה להסתכל במקומות המכוסים שבגופה (לעיל ג, ג). לפיכך, נכון להקפיד שעד תחילת הלידה היולדת תהיה מכוסה והאיש יעמוד או ישב למראשותיה, כך שגם בעת בדיקת היולדת, המקומות המכוסים שבגופה לא יתגלו בפניו. וממש בעת הלידה, כאשר אין אפשרות להסתיר את המקומות המכוסים, המחמירים נוהגים לצאת מהחדר או לעבור אל מעבר לווילון, כדי להימנע מהסתכלות על המקומות המכוסים. ויש שנשארים ליד היולדת תוך הקפדה לעמוד באופן שבו יראו את פניה של היולדת ולא את המקומות המכוסים.

בעבר, הלידות התקיימו בבית, והמיילדת עם נשות המשפחה סעדו את היולדת, והגברים ובכללם האיש לא עמדו בקרבת היולדת, כך שלא עלתה שאלה האם מותר לאיש לסעוד את אשתו היולדת. אולם בדורות האחרונים הלידה עברה לבית החולים, ועדיין ברוב המשפחות המסורתיות היה מקובל שאִמהּ או אחותה של היולדת מלווה את היולדת וסועדת אותה בחדר הלידה, ואילו האיש ממתין בחוץ. ככל שהשתנו סדרי החיים, והזוגות הצעירים מנהלים את חייהם יותר בעצמאות, רחוק מבתי האימהות והאחיות, פעמים רבות האיש הפך להיות המלווה העיקרי או היחיד של אשתו. ואזי יש סוברים, שבעת הצירים הכואבים והלידה, כאשר היולדת נצרכת לכך מאוד, מותר לבעלה לאחוז בידה ולסעוד אותה. משום שאיסור נגיעה שאין בה תשוקה – מדברי חכמים בלבד, ובשעת הדחק לצורך חולה אפשר להקל.

אולם לדעת רבים, כיוון שאין הכרח שדווקא האיש יסעד את אשתו, אין להקל בזה. ואף שהרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, נכון להחמיר. ורק אם היולדת נכנסה לחרדה קשה, והיא דורשת שדווקא בעלה יאחז בידה ויסעד אותה – יש להקל.[5]


[5]. יסוד ההלכה מבואר לעיל ג, ח, לגבי אשה שחולה במחלה שאין בה סכנה אך נזקקת מאוד לעזרה הכרוכה במגע, שבשעת הדחק כאשר אין אפשרות שתקבל עזרה מאשה אחרת, מותר לבעלה לעזור לה. ויזהרו שניהם שכל מגעו בה יהיה בחסד וברחמים ולא בהנאה של תשוקה. ונכון שהאיש יעטה על ידיו כפפות. וכן הדין כאן כאשר יש צורך ממשי, כגון לסייע ליולדת בהליכתה. ולכתחילה גם כאן טוב לעטות כפפה, אבל לא כתבתי זאת למעלה, הואיל ובדרך כלל מדובר במצב שבו צריכים להזדרז, ואזי צריך להימנע מעשיית דברים שעלולים לעכב (עי’ פנה”ל שבת כז, ד-ה), קל וחומר כאשר האיש והאשה עלולים להתבייש בכך.

אמנם לגבי נגיעה שנועדה לצורך תמיכה רגשית, כאשר היולדת דורשת שדווקא בעלה יאחז בידה וכדומה כדי לעודד את רוחה במגע שמבטא אהבה והזדהות, לדעת רבים, כיוון שאין בכך צורך מעשי-טיפולי, אין להקל. ובמידה והיולדת נצרכת למגע לצורך תמיכה נפשית, תקבל זאת מבנות משפחתה או חברותיה, כפי שנהגו מדורי דורות. בנוסף, ההבדל שבין מגע של הנאה ותשוקה שאסור מהתורה לבין מגע של תמיכה שאסור מדברי חכמים הוא קטן ולעיתים מטושטש, שכן לעיתים באותו מגע יש חמלה והנאה כאחד. וכך דעת רשז”א (נשמת אברהם קצה, ד); מנחת יצחק ה, כז; משנה הלכות יג, קלח.

מנגד, יש אומרים שבפועל המגע בשעת הלידה נועד לתמיכה ולא להנאה, וגם אין חשש שמא מתוך מגע התמיכה יגיעו למגע של הנאה ותשוקה, הואיל ומתח הלידה רב ונמצאים שם אנשים נוספים. וכיוון שכיום נשים רבות מרגישות צורך רב שבעליהן יתמכו בהן בעת הלידה, הרי דינן כדין חולֶה שנמצא בשעת הדחק ונזקק מאוד לסעד, שמותר לסעדו במגע של עידוד. וכך דעת הרב שלמה דייכובסקי, וכתב שנכון שהבעל יעטה כפפה (תחומין כג). בדומה לכך הקילו במקרים מסוימים הרב יעקב אריאל, הרב אברהם יצחק הלוי כלאב והרב דוב ליאור (פוע”ה ח”ג סד, כג).

למעשה, אף שהרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולגבי חולה סופני או פצוע מסוכן כתבתי שיש להקל, כי התמיכה הנפשית באותם הימים אכן נצרכת וחיונית מאוד. כאן נראה שיש להחמיר, הואיל והלידה היא אירוע שנמשך זמן קצר יחסית וסכנתו רחוקה, ולכן הצורך בעידוד מסוג זה אינו חיוני כל כך. וכאשר היולדת מבקשת סעד נפשי שאינו בא על סיפוקו במילות עידוד, ניתן לקבלו מבנות משפחה, מיילדת, חברות או דולה. מה שאין כן כאשר מדובר בחולה סופני שעומד להיפרד מהעולם, או פצוע מסוכן שאינו יודע אם יינצל – פעמים רבות אין תחליף לסעד נפשי מבן הזוג. אמנם כאשר האשה נמצאת  בחרדה קשה (היסטריה), והיא דורשת שבעלה יאחז בה, יש להקל, שאף יישוב הדעת בכלל הדברים שמקילים בהם לצורך חולה מסוכן.

ו – שעת הלידה

מצב הזוגיות בלידה מיוחד. מצד אחד אין לאשה בלידתה שותף גדול יותר מהאיש, ומאידך, דווקא בעת הלידה אסור לו לגעת באשתו הואיל והיא נטמאה ונאסרה עליו. אולי יש בכך ביטוי לגודל השעה, שהיא גדולה ונוראה, מלאת הוד ואימה. כאב ושמחה, פחד ותקווה, משמשים בה בערבוביה. השער שבין החיים והמוות נפתח, ותינוק חדש נולד, ופתאום הוא מתחיל לבכות, והחיים על כל הטוב והרע שבהם מתחילים. מעגל חדש של תקוות ומשברים והצלחות נפתח, ושום מגע מוחשי לא יכול לבטא את גודל השעה הנוראה הזו שנוגעת בנצח, שהפרישוּת והתפילה מתאימות לו. אפשר אולי לדמות מצב זה ליום הכיפורים, שבו מצד אחד מתגלה הברית שבין האיש לאשתו, ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים, ביום זה היו עוסקים בשידוכים. אולם מאידך, ביום זה האיש ואשתו אסורים זה על זה. כמו כן ביום הכיפורים היה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, שבו ערך האהבה שבנישואין בא לידי ביטוי, ולכן כהן גדול שמתה אשתו פסול לעבודת יום הכיפורים. אולם מאידך, הכהן הגדול היה צריך לפרוש מאשתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים כדי להתכונן לעבודת הקודש (יומא ב, א). (פנה”ל שמחת הבית וברכתו א, ו; ימים נוראים ו, יב; ט, ז; י, ד).

ראוי ליולדת לחזור בתשובה לקראת הלידה, הואיל ושעת הלידה היא שעה הרת גורל ויש בה סכנה, וכפי שאמרו חכמים (שבת לא, ב): “על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר”.

ראוי לבני הזוג להתפלל על הלידה שתעבור בשלום, ושהעובר ייצא בריא, ויזכה לחיים טובים וארוכים. ואף שהצוות הרפואי מסור וטוב, ראוי לזכור שהלידה והבריאות מאת ה’, וכפי שאמרו חכמים שמפתח הלידה בידי ה’, כמו גם מפתח הגשמים ומפתח של תחיית המתים (תענית ב, א; שבט מוסר כד).

מנהג נאה ישנו, שמעת שהאשה נכנסת לחודש התשיעי, מכבדים את בעלה בבית הכנסת בפתיחת הארון להוצאת ספר התורה ולהחזרתו, כדי שבתוך כך יתפלל על אשתו, שיפתח ה’ את רחמה, ויצא התינוק בריא ושלם ויאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים (חיד”א מורה באצבע ג, צ).

לאחר הלידה מצווה ליולדת ולבעלה להודות לה’ בברכת תודה. על לידת בן “הטוב והמטיב”, ועל לידת בת “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” (עי’ פנה”ל ברכות יז, יג, 11).

ז – לידה בשבת

היולדת נחשבת כחולה שיש בה סכנה, לפיכך כאשר לפי ההוראה הרפואית עליה להגיע לבית חולים, גם בשבת יש להסיעה לבית חולים, כדרך שרגילים לנסוע ביום חול.

טלטול במקום שאין עירוב: כל מה שצריך לקחת לצורך ריפוי היולדת, מותר לקחת מהבית למכונית גם במקום שאין עירוב. ובכלל זה תרופות נחוצות, מסמכים רפואיים ותעודת זהות. דברים שחשובים ליולדת אבל אינם הכרחיים לרפואתה, כגון בגדים נוספים, מאכלים וספרים, מותר לקחת במקום שאין עירוב בשינוי, וילכו ברציפות מהבית עד שיניחום בתוך המכונית.

הבאת דברי מוקצה: ככלל אסור לקחת דברים שהם מוקצה, אבל כאשר ידוע שבמוצאי שבת יצטרכו מאוד לדברי מוקצה, ככסף וטלפון נייד, מותר להכניסם לתיק בשינוי, ולהביאם לבית החולים אגב התיק. כאשר צריך להבהיל במהירות את היולדת לבית החולים ואין זמן לחשוב על דרכי הטלטול, אפשר לקחת את כל הדברים הנחוצים גם אלה שהם מוקצה בלא להתאמץ לשנות. אם דברי המוקצה היו מונחים בתיק יחד עם דברים נחוצים, למרות שאין בהם צורך גדול, מותר להביא את התיק כשהם בתוכו. לפיכך, טוב להכין את התיק לקראת השבת (פנה”ל שבת כז, ו).

בית חולים קרוב: יש לנסוע לבית החולים הקרוב, כדי שלא להוסיף בחילולי שבת שלא לצורך. גם כאשר היולדת מעדיפה את בית החולים הרחוק מפני שהוא נחשב יותר מקצועי, או מפני שהוא מתנהל על פי ההלכה, אסור לנסוע אליו בשבת, הואיל ואין מדובר בשיקול רפואי הכרוך בפיקוח נפש. שכן אם היה מדובר בפיקוח נפש, גם ביום חול היו מדריכים את היולדות שמתגוררות בצפון הארץ או בדרומה לנסוע לבתי החולים הטובים ביותר שבמרכז הארץ. אמנם אם כדי להגיע לבית החולים המועדף צריך להאריך את הדרך רק במעט, הרי זה בכלל הדברים שעושים כדי ליישב את דעתה של היולדת. כל זה במצב רגיל, אבל כאשר ישנו צורך מיוחד, כגון יולדת שנמצאת בסיכון מיוחד ובבית החולים המרוחק כבר נקבעה המדיניות לטיפול בה, מותר לנסוע אליו בשבת גם כשהוא רחוק בהרבה. והכל לפי ההדרכה הרפואית המקובלת, שככל שמדובר במקרה מורכב וקשה יותר, כך מותר להאריך יותר את הדרך עבורו (עי’ פנה”ל שבת כז, ז).

נסיעת המלווה: היולדת צריכה שיבוא איתה מלווה, כדי לסעוד אותה וכדי לדאוג שגם במצבי עומס, הצוות הרפואי יטפל בה כנדרש. אבל כיוון שאין צורך ביותר ממלווה אחד, אסור לשני מלווים לנסוע איתה. גם תומכת לידה (דולה), אינה נצרכת ברמה של פיקוח נפש, ולכן אם כבר יש מלווה אחד, כגון הבעל או אֵם היולדת, אסור לתומכת לידה לנסוע בשבת. ורק במקרים חריגים, כאשר היולדת נכנסת להיסטריה ותובעת שגם בעלה וגם אִמהּ יסעו עימה, יוכלו שניהם לנסוע. וכן אם מתוך חרדה קשה היא תובעת שיזעיקו את תומכת הלידה, אפשר להיענות לבקשתה. אבל אסור לתכנן מראש שיסע עימה בשבת יותר ממלווה אחד. ואם הנסיעה ארוכה והם נוסעים ברכב פרטי והבעל מתכוון לנהוג, יוכלו לצרף את תומכת הלידה או האם, כי לעיתים יש צורך באדם נוסף שיחיש עזרה ליולדת בעת הנסיעה.[6]


[6]. ראו פנה”ל שבת כז, ח, 8, שיש מתירים להיענות לבקשת היולדת, ולצרף לנסיעה גם את אִמהּ או אחותה גם כאשר היולדת אינה בהיסטריה. אולם נראה שצורך זה אינו מצדיק נסיעה בשבת, שכן חילול שבת הותר רק לצורך פיקוח נפש, היינו הצלת נפשות, ולא לשאר צרכים, גם כשהם חשובים מאוד לחולה אבל אינם משפיעים על סיכויי הצלתו ממוות. וכך המנהג הרווח, שרק מלווה אחד מצטרף ליולדת. בכל אופן, נראה שגם לשיטת המקילים, מותר להקל רק למי שמתייחסת תמיד לנסיעתה של המלווה הנוספת כפיקוח נפש, לדוגמא שגם באמצע חתונתו של בנה, תעזוב המלווה הנוספת את הכל כדי ללוות את היולדת.

ח – טומאת היולדת וטהרתה

כפי שלמדנו (בהלכה ג), עצם הלידה מטמאה: אם ילדה זכר טומאתה נמשכת שבעה ימים, ולאחר מכן יש לה שלושים ושלושה ימים של טוהר. ואם ילדה נקבה טומאתה נמשכת שבועיים, ולאחר מכן יש לה ששים ושישה ימים של טוהר. כלומר, מדין התורה היולדת יכולה לטבול ולהיטהר מטומאת לידתה לאחר שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, גם אם עדיין נמשך דימום מרחמה. שכל הדמים היוצאים ממנה עד סוף יום הארבעים לזכר ועד סוף יום השמונים לנקבה הם ‘דמי טוהר’, היינו דמים שאינם מטמאים אותה לבעלה. אמנם בכל משך ארבעים הימים ליולדת זכר ושמונים הימים ליולדת נקבה, אסור לה לעלות למקדש ולאכול מהקורבנות, ואם היא כוהנת אסור לה לאכול ברחבי הארץ תרומות וחלה. לאחר סיום ימי הטוהר, היולדת חוזרת לדינה הרגיל של כל אשה, ומצווה שתעלה למקדש ותביא קורבן עולה כדי להודות על הלידה, וקורבן חטאת כדי להתנקות מהחסרונות שדבקו בה בלידתה. שנאמר (ויקרא יב, א-ח): “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה”.

אפשר לומר שההבדל בין דין יולדת זכר ליולדת נקבה, שביולדת זכר הטומאה והתיקון גלויים יותר – הטומאה מתבטאת בערלה, והתיקון בברית המילה, וכל התהליך קצר יותר. ואילו ביולדת נקבה הטומאה והטהרה נסתרות ועמוקות יותר, ולכן נמשכות זמן כפול.

למעשה, נהגו בנות ישראל להחשיב כל טיפת דם כראייה של ‘זבה’, ולשבת עליה שבעה נקיים, והתקבל מנהגן על ידי חכמים כהלכה פסוקה (לעיל א, ו-ז). בעקבות זאת, נהגו כל ישראל להחשיב גם את ‘דמי הטוהר’ כדם מטמא שצריכים לשבת אחר ראייתו שבעה נקיים, ונקבעו הדברים להלכה. לפיכך, רק לאחר סיום הדימום שלאחר הלידה – תפסוק היולדת בטהרה ותספור שבעה נקיים ותטבול. כמו כן, אם לאחר שתיטהר תראה שוב דם בימי הטוהר, תיטמא ממנו, ולאחר שהדימום ייפסק, תפסוק בטהרה, תספור שבעה נקיים ותשוב לטבול לטהרתה. (אם אירע מקרה נדיר שיולדת נקבה הצליחה לסיים שבעה נקיים לפני תום שבועיים מלידתה, תמתין עד סיום השבועיים ורק אז תטבול).

היולדת בניתוח קיסרי, אינה נטמאת טומאת לידה ואין לה ימים של דמי טוהר (נדה מ, א). אבל כיוון שבפועל לאחר הלידה יוצא דם מהרחם דרך הנרתיק, היא נטמאת בו כשאר דיני נידה, ולאחר שתפסוק בטהרה ותספור שבעה נקיים תטבול ותיטהר.[7]


[7]. מהתורה עצם הלידה, גם בלא יציאת דם, מטמאת שבוע לזכר ושבועיים לנקבה (רמב”ם איסו”ב י, א). לאחר מכן, גם אם עדיין שותת ממנה דם, הוא ‘דם טוהר’, והיא יכולה לטבול. שכל דם שיוצא עד סוף ארבעים יום לזכר, ועד סוף שמונים יום לנקבה הוא טהור. בנוסף, גם מצד הדם שיוצא עם צירי הלידה, שנקרא ‘דם קושי’, היולדת נטמאת כטומאת נידה, אלא שאין לזה משמעות לגבי זמן טהרתה מהתורה, שכן בעת שתוכל לטבול ולהיטהר מטומאת לידתה, תיטהר גם מטומאת נידתה.

אם בתקופה שלפני הלידה תראה דם, תיטמא ממנו בטומאת נידה, ואם באחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנידה תראה שלושה ימים דם, תיטמא בטומאת זבה שמהתורה צריכה שבעה ימים נקיים כדי להיטהר ולטבול (כמבואר לעיל א, א). ואם הלידה תתקיים לפני שתיטהר מזובה, לאחר הלידה תוכל להיטהר רק בסיום ספירת שבעה ימים נקיים (בהמשך ההערה יבואר כיצד סופרים שבעה נקיים אלו מהתורה).

כהמשך לתקנת רבי (לעיל א, ו) נפסק בימי הגאונים שכל היולדות נחשבות כיולדות בזוב, וממילא צריכות לספור שבעה ימים נקיים לטהרתן. לכן כל עוד נמשך הדימום, גם בימי הטוהר לא ניתן להתחיל לספור שבעה נקיים. אבל אם היולדת ספרה שבעה נקיים ונטהרה, ושוב ראתה דם בימי הטוהר (ארבעים לזכר ושמונים לנקבה), נשארה טהורה. וכך נהגו בחלק מקהילות בבל וארץ ישראל בימי הגאונים (רב סעדיה גאון, בה”ג, שאילתות), ואף בימי הראשונים עוד היו קהילות באשכנז וצרפת שנהגו להתיר ‘דם טוהר’ (או”ז סי’ שלט בשם ר”ת ורבנו חיים, עי’ רמב”ם איסו”ב יא, ה). אולם מנגד, היו גאונים כרב יהודאי גאון, שתיקנו להחשיב גם ‘דם טוהר’ כשאר כל הדמים המטמאים, שגם אם כבר טבלה ושוב ראתה דם בימי הטוהר, נטמאת ממנו וצריכה שבעה נקיים כדי להיטהר. וכ”כ רי”ף, ראב”ד, רז”ה, רמב”ם, רמב”ן, רשב”א ועוד, וכן נהגו בימי הראשונים בכל קהילות ספרד. בסוף תקופת הראשונים כבר התקבל מנהג זה גם בכל קהילות אשכנז (אגור, דרכי משה קצד, ב). יסוד ההחמרה נובע ונמשך מתקנת רבי ומנהג בנות ישראל להשוות דין נידה לזבה כדי למנוע טעויות, שכן גם בדין ימי טוהר יש חשש שיטעו בין ימי הטוהר לימים שאחריהם, הן מצד החשש שיטעו בחישוב ארבעים ושמונים הימים, והן מצד החשש שיטעו בקביעת יום הלידה כאשר הלידה התחילה ביום אחד ונמשכה ביום שלאחריו, וכן יש חשש שיקלו לספור ארבעים ימי טוהר גם בנפל שלא נתרקמו איבריו (ראב”ד, רא”ש ורשב”א). כמו כן יש חשש כללי, שבעקבות הגלות והפגיעה במסורות, אם בימים מסוימים יטהרו דם ממש, יבואו להקל גם בשאר הזמנים.

כיוון שהעיקרון הוא להשוות את כל דיני הדמים, כל דיני דם טמא חלים גם על ‘דם טוהר’, כולל דיני כתמים וספירת שבעה נקיים (רע”א קמא נט; האלף לך שלמה יו”ד רכב). אמנם כאשר מתעוררת שאלה בדין שנחלקו בו הפוסקים, אף שבדרך כלל נוטים בה לדעת המחמירים, במצב שנטמאה מחמת ‘דם טוהר’ שיסודו במנהג, נכון לנהוג כדעת המקילים (שואל ונשאל ח”ב יו”ד כד; חלקת יעקב יו”ד צג). הנטמאת מדם טוהר מברכת על טבילתה, כמבואר לעיל ה, ו, 4.

[טהרת יולדת בזוב מהתורה: כפי שלמדנו בתחילת ההערה, מהתורה ‘דם קושי’  היוצא מחמת צירי הלידה, מטמא בתנאי שיצא בימים הראויים לנידה, כפי שקורה בדרך כלל. אבל אם אירע מקרה נדיר, שבחודש התשיעי ראתה דם ונטמאה בטומאת נידה, ולאחר מכן, עוד לפני הלידה באחד עשר הימים הראויים לטומאת זיבה ראתה דם שלושה ימים ונטמאה בטומאת זיבה, היא נקראת ‘יולדת בזוב’, ולאחר הלידה תצטרך שבעה ימים נקיים כדי להיטהר. אבל אם ראתה יומיים והתחילה הלידה באחד עשר הימים הראויים לזיבה, ‘דם קושי’ שיצא מחמת צירי הלידה אינו מצטרף לדם הזיבה שראתה, ואינה צריכה שבעה נקיים לטהרתה (נדה לו, ב; לח, א; רמב”ם איסורי ביאה ז, א-ב).

נחלקו האמוראים (נדה לז, א) אם יולדת בזוב יכולה לספור שבעה נקיים בתוך שבעת ימי טומאתה לזכר או שבועיים לנקבה. לאביי גם אם לא תראה בהם דם, אינה סופרת אותם הואיל והם ימי טומאה. ולרבא, אם בפועל לא ראתה בהם דם, יכולה לסופרם לשבעה נקיים. וכך הלכה (רמב”ם איסו”ב ז, י, ראב”ד, רמב”ן, רשב”א, רא”ש, שו”ע קצד, א, ועוד רבים. ולרבנו תם הלכה כאביי, ולכן תחילה על היולדת לטבול בסיום שבעה לזכר ושבועיים לנקבה מטומאת הלידה,  ורק לאחר מכן תוכל לספור שבעה נקיים לטומאת זיבתה, ולטבול בשנית כדי להיטהר לבעלה).

זבה שהתחילה לספור יום או כמה ימים נקיים לפני הלידה, למרות שלא היו שבעה, מצטרפים לימים הנקיים שיהיו לאחר הלידה, כי דם הקושי וכל הדם שזב אחר הלידה אינם מבטלים את הימים הנקיים שספרה לפני הלידה (רמב”ם איסו”ב ז, ד; רמב”ן, רשב”א, ר”ן ועוד). לרמב”ם גם יום הלידה, אם ראתה בו דם קושי בלבד, היינו דם שזב מחמת צירי הלידה, נספר כיום נקי (שם ז, י), ולראב”ד אינו נחשב כיום נקי.

אם לא הצליחה להשלים לשבעה נקיים בתוך שבעת ימי הטומאה לזכר והשבועיים לנקבה מפני שדמה המשיך לזוב, ונכנסה לימי הטוהר, לדעת לוי, אם שפיעת הדם לא נמשכה ברצף מימי טומאת הלידה לימי הטוהר, הדם שיוצא ממנה בימי הטוהר נחשב כיוצא ממעיין אחר, טהור, וממילא גם ימים שהוא שותת בהם נספרים לשבעה נקיים. ולדעת רב, כל הדמים נחשבים כיוצאים ממעיין אחד, וכיוון שעוד לא נטהרה מזובה, גם הדמים שתראה בימי הטוהר נחשבים כדמי זיבה, וממילא הימים שבהם דמה ממשיך לצאת אינם נספרים לשבעה נקיים (נדה לה, ב). והלכה כרב (רמב”ם שם ו, א; טור קצד, א). לדעת רמב”ן, הימים שרואה בהם דמי טוהר אמנם אינם נספרים כנקיים, אבל גם אינם סותרים את הימים הנקיים שספרה לפני הלידה. ולרמב”ם (שם ז, ז), אם כבר הספיקה לספור שבעה נקיים לפני הלידה ולא הספיקה לטבול, דם טוהר אינו מבטל את שבעת הנקיים, ומיד בתחילת ימי הטוהר, למרות שדמה ממשיך לזוב, תוכל לטבול. אבל אם לא הספיקה להשלים ספירת שבעה נקיים לפני הלידה, דמי הטוהר נחשבים כהמשך של דם הזיבה, וסותרים את מה שספרה לפני הלידה, ורק לאחר שתפסיק לראות דם, תספור שבעה נקיים ותטבול (וליראים גם אם השלימה שבעה נקיים לפני הלידה, אם לא טבלה, הדמים שתראה בימי הטוהר נחשבים כדמי זיבה, וממילא סותרים את שבעת הנקיים שספרה לפני הלידה). כאמור, בימינו מנהג בנות ישראל להצריך שבעה נקיים אחר כל לידה, גם אם לא ראתה דם כלל לפני הלידה או במהלכה.]

ט – משמעות טומאת הלידה

בכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות. כך היה בבריאת העולם, שנאמר (בראשית א, ג): “וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים: יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר”. פירשו חכמים, שהרעיון היה שיהיה אור גדול, אולם בפועל מפני החסרונות שבעולם, כדי שהרשעים לא ייהנו מהאור הגדול וישתמשו בו לרעה, הומעט האור הגדול וצומצם בעת ירידתו לעולם, שכן לשון ‘ויהי’ רומזת לצער (זוהר ח”א ל, ב; לא, ב, ועוד). אולם הירידה היא לצורך עלייה, ולאחר גמר תהליך התיקון, דבר ה’ יקום, והאור הגדול יתגלה ואף יתעצם מתוספת הברכה שיעניקו לו הנבראים. כיוצא בזה, כל חזון בתחילתו גדול לאין ערוך מהגשמתו, ורק לאחר תהליך ארוך של תיקון, החזון מתגשם במלואו ואף יותר.

גם בכל לידה, התקוות הן אינסופיות, הלב נוטה להאמין שלאחר נס הלידה העולם כולו ישתנה לטובה, והילד החדש יהיה מושלם, נפלא ושמח, חכם ובריא, ובימיו יבוא גואל. בפועל, לאחר הלידה נופלים אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. גם התינוק יצטרך להתמודד עם אתגרים ומשברים כמו כל בני האדם. גם גופה של היולדת מרגיש בזה, זהו הדיכאון המסוים שיולדות רבות חשות בתקופה שלאחר הלידה.

הטומאה המלווה את הלידה, מבטאת את הצער על התקוות והחלומות שלא יתגשמו. בימי הטומאה שיש בהם מעין אֵבֶל על נפילת החזון אל קרקע המציאות, תוכל היולדת להשלים עם החסרונות שבמציאות, לקבל את ילדהּ בשמחה, לאזור כוח וחיוניות להתמודד עם האתגרים שילוו את גידולו וחינוכו, ולרוות נחת מהזכות הנפלאה שאין למעלה ממנה – להיות ‘אמא’. תהליך דומה עובר בימים אלו על האב, שבהם עליו לעמוד מהצד, ולסייע לאשתו לנוח ככל האפשר, ובתוך כך לעכל את התפקיד הגדול שנפל בחלקו – להיות ‘אבא’.

בשלב הראשון, הטומאה יותר חמורה, והיא מבטאת את ההתרוקנות של האם מחלומותיה, ואת נפילתו של העובר מהעולם המופלא שבו היה ברחמה של אמו, אל העולם הזה עם כל הצער והבכי שבו. בשלב השני של ‘דמי טוהר’ הטומאה פחות חמורה, והיא מבטאת את המצב הבינוני, שבו החיים מתעצמים יחד עם ההכרה שהם מלוּוים בקשיים ומשברים, שרק מתוך ההתמודדות איתם אפשר להתקדם להגשמת כל החלומות. לכן בשלב זה, מדין התורה האשה אינה אסורה לבעלה, אבל אסור לה לנגוע בקודש ולהיכנס למקדש. ועל פי מנהג ישראל, אם תראה בהם דם, תיטמא כנידה.

כהמשך למשמעות דיני הטומאה, על היולדת ומשפחתה לשים לב למצבה הגופני והנפשי, וליצור לה תנאים נוחים למנוחה, כדי שהיולדת תַרבה ככל האפשר בשינה, שעל ידה תוכל להתאושש במהרה, ובלעדיה, הדכדוך המצוי בתקופה שלאחר הלידה עלול חס ושלום להפוך לדיכאון. כאשר היולדת סובלת מדכדוך שאינו עובר, יש לפנות לרופא משפחה כדי לקבל תרופות קלות על מנת להקל על הדכדוך ולמנוע התדרדרות, וזאת בנוסף לקבלת עידוד ועזרה מהמשפחה לשם הוספת שעות שינה. במצב חמור יותר של ‘דיכאון אחרי לידה’, יש חובה להיעזר בתרופות חריפות שניתנות על ידי פסיכיאטר (אליו ניתן להגיע דרך קופת החולים), כדי לרפא את הדיכאון ולמנוע התדרדרות שעלולה להפוך למצב קבוע של מחלת דיכאון ואף להגיע לסכנת נפשות. במצב זה אין להתמהמה או להסתפק בטיפולים אלטרנטיביים, הואיל ומדובר במחלה מסוכנת.

י – לאחר הפלה

אשה שהפילה עוּבר שאיבריו עוד לא הספיקו להתרקם, היינו בתוך ארבעים יום מעת ההפריה, אינה נטמאת בטומאת לידה אלא רק בטומאת נידה. לפיכך, כשיפסיק הדימום תפסוק בטהרה, תספור שבעה נקיים ותטבול לטהרתה.

אם ההפלה התרחשה לאחר שכבר התרקמו איבריו של העובר, כלומר, לאחר שהעובר הגיע למצב התפתחות של ארבעים יום מעת ההפריה, ההפלה מטמאת בטומאת לידה. אם העובר היה זכר טומאתה שבוע, ואם נקבה – שבועיים. כשיש ספק אם העובר נקבה, כפי שקורה פעמים רבות, טומאתה נמשכת שבועיים. ואזי, לכל המוקדם תפסוק בטהרה לאחר שבעה ימים, כדי שבפועל הטבילה תהיה לאחר שבועיים (שו”ע קצד, ג). אמנם בדרך כלל לאחר הפלה בשלב כזה, הדימום נמשך יותר משבוע, כך שממילא אין אפשרות להיטהר לפני שיעברו שבועיים.[8]

מחללים שבת כדי להציל עובר שברחם אמו, גם כשהוא בן פחות מארבעים יום (פנה”ל שבת כז, ג).

תינוק שנולד עם בעיות ונפטר בתוך שלושים יום מלידתו – יש אומרים שאין מצווה לקוברו, הואיל והוא נחשב נֵפֶל ואין מצווה לקבור נפלים (או”ז, שו”ע או”ח תקכו, ט-י). ויש אומרים שמצווה לקבור נפלים, ואפילו אם העובר נולד כמה חודשים לפני זמנו, אם יש לו צורת אדם, מצווה לקוברו (מ”א תקכו, כ; שואל ומשיב תליתאה א, טו). המנהג להחמיר ולקבור עובר שיש לו צורה על ידי ה’חברה קדישא’ בלא שיתוף ההורים, כדי למנוע מהם צער מיותר.[9]

פעמים רבות, לאחר שהתרחשה הפלה טבעית ההמלצה הרפואית לבצע ‘גרידה’ של שאריות ההיריון, כדי להבטיח את הבראת הרחם. בלא זאת, פעמים שהדימום יימשך זמן רב יותר, והאשה לא תצליח להיכנס בעתיד להיריון.

דיני אבלות לא חלים על מות עוּברים, אולם האובדן עשוי להיות מלוּוה בצער גדול, ואזי על בני הזוג לברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם דיין האמת”. ואפשר שאחד יברך והשני יענה אמן (עי’ פנה”ל ברכות יז, ח).


[8]. דין זה של ארבעים יום משמעותי לפדיון בכורות, כמבואר בפנה”ל ליקוטים בענייני משפחה ט, ה. אם היולדת הפילה נפל שעוד לא הגיע לשלב של ‘ריקום איברים’, ואחריו ילדה בן, הוא נחשב ‘פֶּטֶר רחם’, וחייב בפדיון בכורות. ריקום איברים מתחיל לאחר ארבעים יום לעיבור (שו”ע יו”ד שה, כג). אמנם גם אם ההפלה אירעה לאחר ארבעים יום, לא ברור שהגיע לריקום איברים, מפני שפעמים רבות העובר מפסיק להתפתח לפני יום הארבעים וההפלה מתרחשת לאחר יום הארבעים. לפיכך, אשה שהפילה את עוברה הראשון לאחר יום הארבעים, תברר אצל הרופא מה היה מצב העובר, האם הגיע לשלב ההתפתחות של ארבעים ואחד יום. יש לשים לב, שחישוב גיל ההיריון המקובל כיום במרפאות כולל גם כשבועיים לפני תחילת ההיריון, ואילו החישוב הקובע להלכה מתחיל מהחיבור שבו התרחשה ההפריה, היינו החיבור שבין הזרע לביצית. כיוון שלא תמיד יודעים מתי היתה ההפריה, יש אומרים שמחשבים לפי יום הטבילה, שכן פעמים רבות ההפריה סמוכה לליל הטבילה (דרכי טהרה יא, יז). אמנם כאשר ניתן לדעת מתי היתה ההפריה, יש ללכת על פיה.

[9]. נוהגים שאנשי ה’חברה קדישא’ קוראים לנפל שם לפני הקבורה, כדי שירחמו עליו מן השמים ויקום בתחיית המתים. ואם ההורים רוצים, יקראו לעובר שם בעצמם. אם הנפל זכר – מלים אותו בלי ברכה (שו”ע יו”ד רסג, ה; שנג, ו; גשר החיים ח”א טז, ג). כאשר ההורים מבקשים להשתתף בקבורה, יש רבנים שמורים ל’חברה קדישא’ שלא לשתפם וכפי המנהג בעבר, וזאת על פי ניסיון של דורות, שמוטב להורים שלא לעסוק בקבורת העובר כדי שיוכלו להמשיך הלאה בחייהם בלא להתבוסס במחשבות של כאב ואובדן. מנגד, יש אומרים שנכון לאפשר להורים להשתתף בהלוויית עוברם כפי רצונם, כדי שיוכלו לעכל את הצער ולהתאבל, ומתוך כך לחזור לחיים (כפי שביאר הרב אברהם סתיו בספרו ‘כחלום יעוף’ עמ’ 39-45, ובכל ספרו נטה להרחיב בביטויי צער ואבלות על עובר).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן