כאשר היולדת ראתה דם ונטמאה, ויש הכרח לתמוך בה בכניסתה לאמבולנס או בהליכתה לבית החולים – אם יש שם אשה שיכולה לסייע בידה, תיעזר בה. אבל אם אין שם אשה, בשעת הדחק האיש יכול לסייע לאשתו, הואיל ולדעת רובם המכריע של הפוסקים, נגיעה שאינה לשם הנאה ותשוקה, אינה אסורה מהתורה אלא רק מדברי חכמים, ועל כן היא מותרת בשעת הדחק לצורך חולה (לעיל ג, ח).
לאחר שהיולדת נטמאה, אסור לבעלה להסתכל במקומות המכוסים שבגופה (לעיל ג, ג). לפיכך, נכון להקפיד שעד תחילת הלידה היולדת תהיה מכוסה והאיש יעמוד או ישב למראשותיה, כך שגם בעת בדיקת היולדת, המקומות המכוסים שבגופה לא יתגלו בפניו. וממש בעת הלידה, כאשר אין אפשרות להסתיר את המקומות המכוסים, המחמירים נוהגים לצאת מהחדר או לעבור אל מעבר לווילון, כדי להימנע מהסתכלות על המקומות המכוסים. ויש שנשארים ליד היולדת תוך הקפדה לעמוד באופן שבו יראו את פניה של היולדת ולא את המקומות המכוסים.
בעבר, הלידות התקיימו בבית, והמיילדת עם נשות המשפחה סעדו את היולדת, והגברים ובכללם האיש לא עמדו בקרבת היולדת, כך שלא עלתה שאלה האם מותר לאיש לסעוד את אשתו היולדת. אולם בדורות האחרונים הלידה עברה לבית החולים, ועדיין ברוב המשפחות המסורתיות היה מקובל שאִמהּ או אחותה של היולדת מלווה את היולדת וסועדת אותה בחדר הלידה, ואילו האיש ממתין בחוץ. ככל שהשתנו סדרי החיים, והזוגות הצעירים מנהלים את חייהם יותר בעצמאות, רחוק מבתי האימהות והאחיות, פעמים רבות האיש הפך להיות המלווה העיקרי או היחיד של אשתו. ואזי יש סוברים, שבעת הצירים הכואבים והלידה, כאשר היולדת נצרכת לכך מאוד, מותר לבעלה לאחוז בידה ולסעוד אותה. משום שאיסור נגיעה שאין בה תשוקה – מדברי חכמים בלבד, ובשעת הדחק לצורך חולה אפשר להקל.
אולם לדעת רבים, כיוון שאין הכרח שדווקא האיש יסעד את אשתו, אין להקל בזה. ואף שהרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, נכון להחמיר. ורק אם היולדת נכנסה לחרדה קשה, והיא דורשת שדווקא בעלה יאחז בידה ויסעד אותה – יש להקל.[5]
אמנם לגבי נגיעה שנועדה לצורך תמיכה רגשית, כאשר היולדת דורשת שדווקא בעלה יאחז בידה וכדומה כדי לעודד את רוחה במגע שמבטא אהבה והזדהות, לדעת רבים, כיוון שאין בכך צורך מעשי-טיפולי, אין להקל. ובמידה והיולדת נצרכת למגע לצורך תמיכה נפשית, תקבל זאת מבנות משפחתה או חברותיה, כפי שנהגו מדורי דורות. בנוסף, ההבדל שבין מגע של הנאה ותשוקה שאסור מהתורה לבין מגע של תמיכה שאסור מדברי חכמים הוא קטן ולעיתים מטושטש, שכן לעיתים באותו מגע יש חמלה והנאה כאחד. וכך דעת רשז"א (נשמת אברהם קצה, ד); מנחת יצחק ה, כז; משנה הלכות יג, קלח.
מנגד, יש אומרים שבפועל המגע בשעת הלידה נועד לתמיכה ולא להנאה, וגם אין חשש שמא מתוך מגע התמיכה יגיעו למגע של הנאה ותשוקה, הואיל ומתח הלידה רב ונמצאים שם אנשים נוספים. וכיוון שכיום נשים רבות מרגישות צורך רב שבעליהן יתמכו בהן בעת הלידה, הרי דינן כדין חולֶה שנמצא בשעת הדחק ונזקק מאוד לסעד, שמותר לסעדו במגע של עידוד. וכך דעת הרב שלמה דייכובסקי, וכתב שנכון שהבעל יעטה כפפה (תחומין כג). בדומה לכך הקילו במקרים מסוימים הרב יעקב אריאל, הרב אברהם יצחק הלוי כלאב והרב דוב ליאור (פוע"ה ח"ג סד, כג).
למעשה, אף שהרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולגבי חולה סופני או פצוע מסוכן כתבתי שיש להקל, כי התמיכה הנפשית באותם הימים אכן נצרכת וחיונית מאוד. כאן נראה שיש להחמיר, הואיל והלידה היא אירוע שנמשך זמן קצר יחסית וסכנתו רחוקה, ולכן הצורך בעידוד מסוג זה אינו חיוני כל כך. וכאשר היולדת מבקשת סעד נפשי שאינו בא על סיפוקו במילות עידוד, ניתן לקבלו מבנות משפחה, מיילדת, חברות או דולה. מה שאין כן כאשר מדובר בחולה סופני שעומד להיפרד מהעולם, או פצוע מסוכן שאינו יודע אם יינצל – פעמים רבות אין תחליף לסעד נפשי מבן הזוג. אמנם כאשר האשה נמצאת בחרדה קשה (היסטריה), והיא דורשת שבעלה יאחז בה, יש להקל, שאף יישוב הדעת בכלל הדברים שמקילים בהם לצורך חולה מסוכן.
