ח – טומאת היולדת וטהרתה

כפי שלמדנו (בהלכה ג), עצם הלידה מטמאה: אם ילדה זכר טומאתה נמשכת שבעה ימים, ולאחר מכן יש לה שלושים ושלושה ימים של טוהר. ואם ילדה נקבה טומאתה נמשכת שבועיים, ולאחר מכן יש לה ששים ושישה ימים של טוהר. כלומר, מדין התורה היולדת יכולה לטבול ולהיטהר מטומאת לידתה לאחר שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, גם אם עדיין נמשך דימום מרחמה. שכל הדמים היוצאים ממנה עד סוף יום הארבעים לזכר ועד סוף יום השמונים לנקבה הם ‘דמי טוהר’, היינו דמים שאינם מטמאים אותה לבעלה. אמנם בכל משך ארבעים הימים ליולדת זכר ושמונים הימים ליולדת נקבה, אסור לה לעלות למקדש ולאכול מהקורבנות, ואם היא כוהנת אסור לה לאכול ברחבי הארץ תרומות וחלה. לאחר סיום ימי הטוהר, היולדת חוזרת לדינה הרגיל של כל אשה, ומצווה שתעלה למקדש ותביא קורבן עולה כדי להודות על הלידה, וקורבן חטאת כדי להתנקות מהחסרונות שדבקו בה בלידתה. שנאמר (ויקרא יב, א-ח): “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה”.

אפשר לומר שההבדל בין דין יולדת זכר ליולדת נקבה, שביולדת זכר הטומאה והתיקון גלויים יותר – הטומאה מתבטאת בערלה, והתיקון בברית המילה, וכל התהליך קצר יותר. ואילו ביולדת נקבה הטומאה והטהרה נסתרות ועמוקות יותר, ולכן נמשכות זמן כפול.

למעשה, נהגו בנות ישראל להחשיב כל טיפת דם כראייה של ‘זבה’, ולשבת עליה שבעה נקיים, והתקבל מנהגן על ידי חכמים כהלכה פסוקה (לעיל א, ו-ז). בעקבות זאת, נהגו כל ישראל להחשיב גם את ‘דמי הטוהר’ כדם מטמא שצריכים לשבת אחר ראייתו שבעה נקיים, ונקבעו הדברים להלכה. לפיכך, רק לאחר סיום הדימום שלאחר הלידה – תפסוק היולדת בטהרה ותספור שבעה נקיים ותטבול. כמו כן, אם לאחר שתיטהר תראה שוב דם בימי הטוהר, תיטמא ממנו, ולאחר שהדימום ייפסק, תפסוק בטהרה, תספור שבעה נקיים ותשוב לטבול לטהרתה. (אם אירע מקרה נדיר שיולדת נקבה הצליחה לסיים שבעה נקיים לפני תום שבועיים מלידתה, תמתין עד סיום השבועיים ורק אז תטבול).

היולדת בניתוח קיסרי, אינה נטמאת טומאת לידה ואין לה ימים של דמי טוהר (נדה מ, א). אבל כיוון שבפועל לאחר הלידה יוצא דם מהרחם דרך הנרתיק, היא נטמאת בו כשאר דיני נידה, ולאחר שתפסוק בטהרה ותספור שבעה נקיים תטבול ותיטהר.[7]


[7]. מהתורה עצם הלידה, גם בלא יציאת דם, מטמאת שבוע לזכר ושבועיים לנקבה (רמב”ם איסו”ב י, א). לאחר מכן, גם אם עדיין שותת ממנה דם, הוא ‘דם טוהר’, והיא יכולה לטבול. שכל דם שיוצא עד סוף ארבעים יום לזכר, ועד סוף שמונים יום לנקבה הוא טהור. בנוסף, גם מצד הדם שיוצא עם צירי הלידה, שנקרא ‘דם קושי’, היולדת נטמאת כטומאת נידה, אלא שאין לזה משמעות לגבי זמן טהרתה מהתורה, שכן בעת שתוכל לטבול ולהיטהר מטומאת לידתה, תיטהר גם מטומאת נידתה.

אם בתקופה שלפני הלידה תראה דם, תיטמא ממנו בטומאת נידה, ואם באחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנידה תראה שלושה ימים דם, תיטמא בטומאת זבה שמהתורה צריכה שבעה ימים נקיים כדי להיטהר ולטבול (כמבואר לעיל א, א). ואם הלידה תתקיים לפני שתיטהר מזובה, לאחר הלידה תוכל להיטהר רק בסיום ספירת שבעה ימים נקיים (בהמשך ההערה יבואר כיצד סופרים שבעה נקיים אלו מהתורה).

כהמשך לתקנת רבי (לעיל א, ו) נפסק בימי הגאונים שכל היולדות נחשבות כיולדות בזוב, וממילא צריכות לספור שבעה ימים נקיים לטהרתן. לכן כל עוד נמשך הדימום, גם בימי הטוהר לא ניתן להתחיל לספור שבעה נקיים. אבל אם היולדת ספרה שבעה נקיים ונטהרה, ושוב ראתה דם בימי הטוהר (ארבעים לזכר ושמונים לנקבה), נשארה טהורה. וכך נהגו בחלק מקהילות בבל וארץ ישראל בימי הגאונים (רב סעדיה גאון, בה”ג, שאילתות), ואף בימי הראשונים עוד היו קהילות באשכנז וצרפת שנהגו להתיר ‘דם טוהר’ (או”ז סי’ שלט בשם ר”ת ורבנו חיים, עי’ רמב”ם איסו”ב יא, ה). אולם מנגד, היו גאונים כרב יהודאי גאון, שתיקנו להחשיב גם ‘דם טוהר’ כשאר כל הדמים המטמאים, שגם אם כבר טבלה ושוב ראתה דם בימי הטוהר, נטמאת ממנו וצריכה שבעה נקיים כדי להיטהר. וכ”כ רי”ף, ראב”ד, רז”ה, רמב”ם, רמב”ן, רשב”א ועוד, וכן נהגו בימי הראשונים בכל קהילות ספרד. בסוף תקופת הראשונים כבר התקבל מנהג זה גם בכל קהילות אשכנז (אגור, דרכי משה קצד, ב). יסוד ההחמרה נובע ונמשך מתקנת רבי ומנהג בנות ישראל להשוות דין נידה לזבה כדי למנוע טעויות, שכן גם בדין ימי טוהר יש חשש שיטעו בין ימי הטוהר לימים שאחריהם, הן מצד החשש שיטעו בחישוב ארבעים ושמונים הימים, והן מצד החשש שיטעו בקביעת יום הלידה כאשר הלידה התחילה ביום אחד ונמשכה ביום שלאחריו, וכן יש חשש שיקלו לספור ארבעים ימי טוהר גם בנפל שלא נתרקמו איבריו (ראב”ד, רא”ש ורשב”א). כמו כן יש חשש כללי, שבעקבות הגלות והפגיעה במסורות, אם בימים מסוימים יטהרו דם ממש, יבואו להקל גם בשאר הזמנים.

כיוון שהעיקרון הוא להשוות את כל דיני הדמים, כל דיני דם טמא חלים גם על ‘דם טוהר’, כולל דיני כתמים וספירת שבעה נקיים (רע”א קמא נט; האלף לך שלמה יו”ד רכב). אמנם כאשר מתעוררת שאלה בדין שנחלקו בו הפוסקים, אף שבדרך כלל נוטים בה לדעת המחמירים, במצב שנטמאה מחמת ‘דם טוהר’ שיסודו במנהג, נכון לנהוג כדעת המקילים (שואל ונשאל ח”ב יו”ד כד; חלקת יעקב יו”ד צג). הנטמאת מדם טוהר מברכת על טבילתה, כמבואר לעיל ה, ו, 4.

[טהרת יולדת בזוב מהתורה: כפי שלמדנו בתחילת ההערה, מהתורה ‘דם קושי’  היוצא מחמת צירי הלידה, מטמא בתנאי שיצא בימים הראויים לנידה, כפי שקורה בדרך כלל. אבל אם אירע מקרה נדיר, שבחודש התשיעי ראתה דם ונטמאה בטומאת נידה, ולאחר מכן, עוד לפני הלידה באחד עשר הימים הראויים לטומאת זיבה ראתה דם שלושה ימים ונטמאה בטומאת זיבה, היא נקראת ‘יולדת בזוב’, ולאחר הלידה תצטרך שבעה ימים נקיים כדי להיטהר. אבל אם ראתה יומיים והתחילה הלידה באחד עשר הימים הראויים לזיבה, ‘דם קושי’ שיצא מחמת צירי הלידה אינו מצטרף לדם הזיבה שראתה, ואינה צריכה שבעה נקיים לטהרתה (נדה לו, ב; לח, א; רמב”ם איסורי ביאה ז, א-ב).

נחלקו האמוראים (נדה לז, א) אם יולדת בזוב יכולה לספור שבעה נקיים בתוך שבעת ימי טומאתה לזכר או שבועיים לנקבה. לאביי גם אם לא תראה בהם דם, אינה סופרת אותם הואיל והם ימי טומאה. ולרבא, אם בפועל לא ראתה בהם דם, יכולה לסופרם לשבעה נקיים. וכך הלכה (רמב”ם איסו”ב ז, י, ראב”ד, רמב”ן, רשב”א, רא”ש, שו”ע קצד, א, ועוד רבים. ולרבנו תם הלכה כאביי, ולכן תחילה על היולדת לטבול בסיום שבעה לזכר ושבועיים לנקבה מטומאת הלידה,  ורק לאחר מכן תוכל לספור שבעה נקיים לטומאת זיבתה, ולטבול בשנית כדי להיטהר לבעלה).

זבה שהתחילה לספור יום או כמה ימים נקיים לפני הלידה, למרות שלא היו שבעה, מצטרפים לימים הנקיים שיהיו לאחר הלידה, כי דם הקושי וכל הדם שזב אחר הלידה אינם מבטלים את הימים הנקיים שספרה לפני הלידה (רמב”ם איסו”ב ז, ד; רמב”ן, רשב”א, ר”ן ועוד). לרמב”ם גם יום הלידה, אם ראתה בו דם קושי בלבד, היינו דם שזב מחמת צירי הלידה, נספר כיום נקי (שם ז, י), ולראב”ד אינו נחשב כיום נקי.

אם לא הצליחה להשלים לשבעה נקיים בתוך שבעת ימי הטומאה לזכר והשבועיים לנקבה מפני שדמה המשיך לזוב, ונכנסה לימי הטוהר, לדעת לוי, אם שפיעת הדם לא נמשכה ברצף מימי טומאת הלידה לימי הטוהר, הדם שיוצא ממנה בימי הטוהר נחשב כיוצא ממעיין אחר, טהור, וממילא גם ימים שהוא שותת בהם נספרים לשבעה נקיים. ולדעת רב, כל הדמים נחשבים כיוצאים ממעיין אחד, וכיוון שעוד לא נטהרה מזובה, גם הדמים שתראה בימי הטוהר נחשבים כדמי זיבה, וממילא הימים שבהם דמה ממשיך לצאת אינם נספרים לשבעה נקיים (נדה לה, ב). והלכה כרב (רמב”ם שם ו, א; טור קצד, א). לדעת רמב”ן, הימים שרואה בהם דמי טוהר אמנם אינם נספרים כנקיים, אבל גם אינם סותרים את הימים הנקיים שספרה לפני הלידה. ולרמב”ם (שם ז, ז), אם כבר הספיקה לספור שבעה נקיים לפני הלידה ולא הספיקה לטבול, דם טוהר אינו מבטל את שבעת הנקיים, ומיד בתחילת ימי הטוהר, למרות שדמה ממשיך לזוב, תוכל לטבול. אבל אם לא הספיקה להשלים ספירת שבעה נקיים לפני הלידה, דמי הטוהר נחשבים כהמשך של דם הזיבה, וסותרים את מה שספרה לפני הלידה, ורק לאחר שתפסיק לראות דם, תספור שבעה נקיים ותטבול (וליראים גם אם השלימה שבעה נקיים לפני הלידה, אם לא טבלה, הדמים שתראה בימי הטוהר נחשבים כדמי זיבה, וממילא סותרים את שבעת הנקיים שספרה לפני הלידה). כאמור, בימינו מנהג בנות ישראל להצריך שבעה נקיים אחר כל לידה, גם אם לא ראתה דם כלל לפני הלידה או במהלכה.]

תפריט