אשה שהפילה עוּבר שאיבריו עוד לא הספיקו להתרקם, היינו בתוך ארבעים יום מעת ההפריה, אינה נטמאת בטומאת לידה אלא רק בטומאת נידה. לפיכך, כשיפסיק הדימום תפסוק בטהרה, תספור שבעה נקיים ותטבול לטהרתה.
אם ההפלה התרחשה לאחר שכבר התרקמו איבריו של העובר, כלומר, לאחר שהעובר הגיע למצב התפתחות של ארבעים יום מעת ההפריה, ההפלה מטמאת בטומאת לידה. אם העובר היה זכר טומאתה שבוע, ואם נקבה – שבועיים. כשיש ספק אם העובר נקבה, כפי שקורה פעמים רבות, טומאתה נמשכת שבועיים. ואזי, לכל המוקדם תפסוק בטהרה לאחר שבעה ימים, כדי שבפועל הטבילה תהיה לאחר שבועיים (שו"ע קצד, ג). אמנם בדרך כלל לאחר הפלה בשלב כזה, הדימום נמשך יותר משבוע, כך שממילא אין אפשרות להיטהר לפני שיעברו שבועיים.[8]
מחללים שבת כדי להציל עובר שברחם אמו, גם כשהוא בן פחות מארבעים יום (פנה"ל שבת כז, ג).
תינוק שנולד עם בעיות ונפטר בתוך שלושים יום מלידתו – יש אומרים שאין מצווה לקוברו, הואיל והוא נחשב נֵפֶל ואין מצווה לקבור נפלים (או"ז, שו"ע או"ח תקכו, ט-י). ויש אומרים שמצווה לקבור נפלים, ואפילו אם העובר נולד כמה חודשים לפני זמנו, אם יש לו צורת אדם, מצווה לקוברו (מ"א תקכו, כ; שואל ומשיב תליתאה א, טו). המנהג להחמיר ולקבור עובר שיש לו צורה על ידי ה'חברה קדישא' בלא שיתוף ההורים, כדי למנוע מהם צער מיותר.[9]
פעמים רבות, לאחר שהתרחשה הפלה טבעית ההמלצה הרפואית לבצע 'גרידה' של שאריות ההיריון, כדי להבטיח את הבראת הרחם. בלא זאת, פעמים שהדימום יימשך זמן רב יותר, והאשה לא תצליח להיכנס בעתיד להיריון.
דיני אבלות לא חלים על מות עוּברים, אולם האובדן עשוי להיות מלוּוה בצער גדול, ואזי על בני הזוג לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת". ואפשר שאחד יברך והשני יענה אמן (עי' פנה"ל ברכות יז, ח).
[9]. נוהגים שאנשי ה'חברה קדישא' קוראים לנפל שם לפני הקבורה, כדי שירחמו עליו מן השמים ויקום בתחיית המתים. ואם ההורים רוצים, יקראו לעובר שם בעצמם. אם הנפל זכר – מלים אותו בלי ברכה (שו"ע יו"ד רסג, ה; שנג, ו; גשר החיים ח"א טז, ג). כאשר ההורים מבקשים להשתתף בקבורה, יש רבנים שמורים ל'חברה קדישא' שלא לשתפם וכפי המנהג בעבר, וזאת על פי ניסיון של דורות, שמוטב להורים שלא לעסוק בקבורת העובר כדי שיוכלו להמשיך הלאה בחייהם בלא להתבוסס במחשבות של כאב ואובדן. מנגד, יש אומרים שנכון לאפשר להורים להשתתף בהלוויית עוברם כפי רצונם, כדי שיוכלו לעכל את הצער ולהתאבל, ומתוך כך לחזור לחיים (כפי שביאר הרב אברהם סתיו בספרו 'כחלום יעוף' עמ' 39-45, ובכל ספרו נטה להרחיב בביטויי צער ואבלות על עובר).
