ח – מצוות כתיבת התורה

א – מצוות כתיבת ספר תורה

מצווה על כל איש מישראל שיכתוב לעצמו את ספר התורה, שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”.

רבים מפרשים שהשירה שאותה נצטווינו לכתוב היא ‘שירת האזינו’, שכן נאמר בהמשך (שם לא, ל): “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם”, ומיד אחר כך נאמרה שירת האזינו (דברים לב, א-מג). אלא שהואיל ואסור לכתוב קטעים מהתורה (להלן הלכה ט), כדי לכתוב את ‘שירת האזינו’ צריך לכתוב את כל התורה. ולכאורה היה עדיף שהתורה תצווה במפורש לכתוב את כל התורה, ומדוע ציוותה לכתוב את ‘שירת האזינו’ כדי שנבין מתוך כך שמצווה לכתוב את כל התורה? אלא שרצתה התורה ללמד אותנו שיסוד כל התורה ותכליתה ב’שירת האזינו’, שבה אנו לומדים שתולדות ישראל הם תולדות גילוי דבר ה’ בעולם, וכאשר ישראל הולכים בדרכי התורה והמצוות, הברכה האלוהית שופעת אליהם ואל כל העולם, וכשישראל חוטאים הם נענשים וגולים מן הארץ. אולם הברית שבין ה’ לישראל היא נצחית, ולכן בסופו של דבר ה’ יגאל את עמו ישראל, וככל שנלך בדרכי התורה כך הגאולה תבוא במהרה ובנחת, וככל שנפנה את ערפנו לתורה, הגאולה תתעכב ותבוא בייסורים גדולים (שיחות הרצי”ה דברים עמ’ 505). במילים אחרות, ‘שירת האזינו’ מבטאת את הברית שבין ה’ לישראל, ועל יסוד ברית זו נתן ה’ את תורתו לעמו ישראל, כדי להדריכם בדרך הנכונה לגילוי דבר ה’ וברכתו לעולם. וכן אנו אומרים בברכות התורה: “אשר בחר בנו מכל העמים” ומתוך כך “נתן לנו את תורתו”.

בנוסף, גם התורה כולה נקראת שירה, מפני שמעבר לדברים הכתובים בה באופן פשוט, גנוזים בה רעיונות עמוקים לאין ספור, שכולם קשורים לייעוד הגדול של ישראל להביא ברכה לכל העולם. כך שאפשר לבאר שהמצווה לכתוב את השירה מכוונת על התורה כולה שנקראת שירה, ומבחינה זו היא הרחבה של ‘שירת האזינו’^[1]

גם מי שירש מאבותיו ספר תורה, מצווה שיכתוב את התורה בעצמו (סנהדרין כא, ב). אמרו חכמים (מנחות ל, א), שכל הכותב ספר תורה, “מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלוֹ מהר סיני”. מפני שעל ידי כתיבתו לעצמו, יזכה להתקשר באופן אישי אל התורה שקיבלו כל ישראל מסיני. ומתוך שיהגה תמיד בספר התורה שכתב, יתחזק בקיום המצוות הכתובות בו, וילך בדרכי ה’. שנאמר (דברים ל, י): “כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”.

למלך ישראל יש מצווה מיוחדת לכתוב לו ספר תורה נוסף על ספר התורה שמצוּוה כל אדם לכתוב, וספר זה צריך ללוותו כל ימיו. שנאמר (דברים יז, יח-יט): “וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹוהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם”.^[2]

ב – המצווה בזמן הזה

מתחילה היה מותר לכתוב רק את התורה שבכתב, היינו את עשרים וארבעה ספרי התנ”ך (תורה, נביאים וכתובים). וצווה ה’, שכל אחד מישראל יכתוב לעצמו את התורה בדיו על הקלף כדיני כתיבת סת”ם, והמלומדים כתבו גם את הנ”ך (נביאים וכתובים), ובספרים אלו למדו כל ימי חייהם. ואת התורה שבעל פה אסור היה לכתוב, כדי שתהיה חיה בלבבות ושמורה בזיכרון. אולם לאחר שהתמעטו הדורות ודברי התורה שבעל פה התרחבו והתפרטו בריבוי דעות, והעם החל להתפזר לגלויות השונות, ראו חכמי ישראל שכדי לקיים את התורה בישראל יש הכרח להתיר את כתיבת התורה שבעל פה (להלן הלכה ח). כך נכתבה המשנה, ואחריה התלמוד הירושלמי, הבבלי, המדרשים, הפירושים ופסקי ההלכות, עד שעיקר הלימוד מתקיים בספרי התורה שבעל פה. כיוון שהתירו לכתוב את התורה שבעל פה, התירו לכתוב גם את התנ”ך בכתב פשוט ושלא על הקלף. לפני קרוב לשש מאות שנה נתחדש הדפוס בעולם, ובתהליך הדרגתי מחיר הספרים נעשה זול יותר, וכתוצאה מכך, יותר אנשים יכלו לקנות ספרים ובהם הכל לומדים.

בעקבות העובדה שלימוד התורה מתקיים בספרי תורה שבעל פה, כבר בימי הראשונים התעוררה השאלה, כיצד נכון לקיים את המצווה?

יש אומרים, שגם לאחר שהחלו ללמוד בספרים אחרים המצווה נותרה במקומה (רמב”ם הל’ ס”ת ז, א). כלומר, עיקר מגמת המצווה לכתוב את ספר התורה המקודש, כדי שעל ידי כתיבתו יתקשר כל יהודי אל התורה כפי שנמסרה בסיני, וכפי שאמרו חכמים (מנחות ל, א), שכל הכותב ספר תורה “מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלוֹ מהר סיני” (פלא יועץ ‘ספר’).

מנגד, יש אומרים שהמצווה נועדה כדי שיוכל כל אדם מישראל ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה. שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם”. כאשר כל הלימוד התקיים בספר התורה המקודש, מדרך הטבע הספר היה מתבלה תוך דור עד שלושה דורות. וכיוון שציוותה התורה על כל מי שמסוגל לכך לכתוב לעצמו ספר תורה, היתה בידי רבים מישראל אפשרות ללמוד תורה. מי שהיה ביכולתו לכתוב, זכה ללמוד בספר שכתב לעצמו, ואחרים למדו בספרים שנותרו מהדורות הקודמים. אולם מעת שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, המצווה מתקיימת על ידי קניית הספרים שבהם לומדים בפועל את התורה, ואין מצווה שיכתוב כל אדם ספר תורה (רא”ש ס”ת א; דרישה ער, ד; ש”ך ה). אמנם כל קהילה צריכה לדאוג שיהיה לה ספר תורה, כדי לקרוא בו את הקריאות שתיקנו חכמים (נפש חיה יו”ד עה).

להלכה נפסק כשתי השיטות (שו”ע יו”ד ער, א-ב), הרי שבפועל יש שני חלקים למצווה. האחד, מצווה לכתוב ספר תורה, וכיום המצווה מתקיימת בעיקר על ידי שותפות במימון כתיבת ספר התורה המקודש בדיו על קלף, כפי שיבואר בהלכה הבאה. השני, מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את ספרי היסוד התורניים כדי שיוכל ללמוד בהם, כפי שיבואר להלן (בהלכה ד).^[3]

ג – כתיבת ספר התורה המקודש בשותפות

השוכר סופר שיכתוב עבורו ספר תורה נחשב כמי שכתבו. ואף אם הסופר כמעט גמר לכתוב את הספר, כל זמן שנותרה בו אות אחת שצריך לתקנה, עוד יוכל לקנות ממנו את הספר ולשוכרו כדי שיסיים את כתיבתו בשליחותו, ויקיים בכך את המצווה כהלכתה. אבל אם יקנה ספר תורה שכבר נשלמה כתיבתו, אע”פ שבדיעבד קיים את המצווה, לא קיים אותה כראוי. שכן הספר הושלם שלא בשליחותו, כלומר, בלא שזכה להיות שותף בכתיבתו, ואמרו חכמים, שהרי הוא “כחוטף מצווה מן השוק” (מנחות ל, א, רש”י ותוס’).^[4]

בעבר, כאשר עיקר הלימוד נעשה בספר תורה הכתוב על קלף כדרך מסירתו מסיני, ניתן לשער שרבים למדו לכתוב כתיבת סת”ם וכתבו לעצמם ספר תורה. והיו שהעדיפו לשכור סופר שיכתוב עבורם ספר תורה. ואף שהיה מדובר בהשקעה רבה של זמן או ממון, כיוון שעיקר הלימוד נעשה בספר התורה, היו מוכנים להשקיע את הזמן או הממון הנדרש כדי לכותבו. אולם כיום, שאין רגילים ללמוד מספר התורה המקודש, יש אומרים שנכון לקיים את המצווה בשותפות, באופן שאנשים רבים ישתתפו במימון כתיבת ספר התורה. לאחר סיום כתיבתו ישאילו אותו לבית הכנסת עבור הקריאה בתורה, וכך ימשיכו לקיים בו את המצווה כל ימי חייהם.

ואף שיש אומרים שגם כיום, שלומדים בספרים מודפסים, מצווה לכל אחד לכתוב לעצמו ספר תורה, למעשה, אפשר לסמוך על הסוברים שניתן לקיים את המצווה בשותפות. וכך עדיף, שאם לא כן יִרבו הספרים הקדושים שלא יהיה בהם צורך לקריאת התורה, ויש חשש שיתבזו באין מקום מכובד לשומרם. לפיכך, רק עשיר שיכול לממן בנקל כתיבת ספר תורה, ויודע שיש בית כנסת שחסר לו ספר תורה, יממן כתיבת ספר תורה עבורו. כמו כן, עשיר שרוצה שיהיה בביתו ספר תורה כדי שיוכל לכבדו ולקרוא בו לעיתים, מצווה שישכור סופר שיכתוב לו ספר תורה.^[5]

ד – המצווה שתהיה ספריית קודש בכל בית

כפי שלמדנו, החלק השני של מצוות כתיבת ספר התורה, מתקיים בכך שכל יהודי יקנה לעצמו ספרי קודש כדי שילמד בהם את התורה, ומתוך כך ילך בדרכי ה’ ויקיים את מצוותיו, ויוסיף טובה וברכה לעולם. לפיכך, חובה על כל יהודי להקדיש בביתו מקום לספריית קודש, ולמלאה בספרים שעל ידם יוכל ללמוד את התורה שנתן ה’ לישראל. השאלה, אילו ספרים צריך שיהיו לכל אדם בנוסף לתנ”ך, שכן ספרים רבים ישנם, החל מדברי חכמים במשנה, בגמרא, ובמדרשי ההלכה והאגדה, ועד ספרי הראשונים והאחרונים בפרשנות התנ”ך, הגמרא, פסקי ההלכה וכן ספרי אמונה ומוסר.

כעיקרון, כל אדם צריך להחזיק את הספרים הטובים ביותר עבורו לקיום מצוות תלמוד תורה, שמחייבת כל יהודי לדעת את יסודות האמונה והמצוות עד ההלכה למעשה. ביסודות האמונה כלול לימוד התנ”ך, ובו סיפור הגילוי האלוהי אל עם ישראל אודות ערך האדם וייעודו, יצירת עם ישראל וייעודו ליישב את ארץ ישראל, ללכת בדרך ה’ ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לימוד האמונה כולל גם לימוד המוסר והמידות הטובות. כמו כן, צריך ללמוד את כל מצוות התורה ומשמעותן עם הסייגים והתקנות שקבעו להן חכמים עד ההלכה למעשה. כאשר ההלכות המעשיות שאדם נפגש בהן באופן תדיר צריכות לימוד עמוק ומפורט יותר.

ככל שעברו השנים ורבו הספרים, השאלה נעשתה מורכבת יותר. ונראה למעשה, שאין אפשרות לקבוע אילו ספרים חייב כל יהודי לקנות, שכן אמרו חכמים (ע”ז יט, א): “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”, היינו בספרים המתאימים לו. לכן טרחו חכמי ישראל בכל הדורות לכתוב ספרים מסוגים שונים באמונה ובהלכה, כדי לתת מענה מדויק להבנת תחום מסוים בתורה ולעיתים אף להבנתה הכללית. ועל כל יהודי מוטלת האחריות לקנות לעצמו את הספרים שעל ידם יוכל ללמוד את כל יסודות התורה, באמונה ובהלכה, ובהם יוכל לחזור ולהגות כדי שלא לשכוח את התורה וכדי להמשיך להעמיק בה. ומי שמתקשה בבחירת הספרים המתאימים לו, נכון שיתייעץ על כך עם רב שמכיר אותו. בעלי משפחה צריכים לדאוג שיהיו בביתם ספרים מתאימים לכל בני המשפחה, כל אחד לפי רמתו ותחום התעניינותו.

בנוסף, טוב לקנות את ספרי היסוד, כדוגמת משנה, תלמוד, רמב”ם ושולחן ערוך עם מפרשים, וכן את ספרי היסוד באמונה. ואף שאין חובה לקנותם כאשר אינו מתכוון ללומדם בטווח הנראה לעין, לכתחילה טוב שיהיו בביתו, תוך תקווה שלעיתים יעיין במקור מסוים שבהם, ואולי אף יזכה ללומדם.

נראה שלא ניתן לקיים את המצווה במאגרי מידע ממוחשבים, מפני שבשבתות ובחגים, שנועדו במיוחד ללימוד התורה, לומדים בספרים. ועוד, שהספרים שאדם קונה חביבים עליו, ובעזרתם יוכל ללמוד ביתר חשק וריכוז. בנוסף, כאשר הספרים ניצבים במקום מכובד בבית, הם מזכירים לכל בני המשפחה את התורה שמציבה לפניהם חזון ומאירה להם את דרכם, ומעוררים את בני הבית ללמוד בהם. לפיכך, חובת המצווה שתהיה לכל אדם ספרייה של ספרי קודש שעל ידם יוכל ללמוד את התורה. ומצווה שיקנה ספרים נאים ונעימים ללימוד, ויניחם בספרייה יפה, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב).

ה – המצווה לנשים ולבני הבית

כאמור, שני חלקים למצווה – הראשון, השתתפות במימון כתיבת ספר תורה. מחלק זה נשים פטורות, אמנם אם ישתתפו במימון כתיבתו – יקיימו מצווה. החלק השני של המצווה הוא קניית ספרים לצורך לימוד התורה, ובחלק זה מסתבר שגם נשים חייבות. בעבר, אמנם רוב הנשים לא למדו לקרוא, וסמכו על הגברים שנשאו באחריות של לימוד התורה והוראת ההלכה בבית. אולם במאות השנים האחרונות, בתהליך הדרגתי, שמבשר גאולה, נשים החלו לשאת באחריות גדלה והולכת בבית ובחברה. בכלל זה גם למדו לקרוא, ובהמשך גם למדו את כל המקצועות. וכיוון שחובת קיום התורה ומצוותיה חלה על נשים כגברים, ממילא ברור שחובה עליהן ללמוד תורה כדי שיוכלו לקיים את התורה ולהמשיך את דבר ה’ וברכתו בכל תחומי החיים. לפיכך, חובה על הנשים ללמוד תורה כפי הנצרך להנהגת החיים על פי התורה. לשם כך, חובה שתהיה לכל אשה ספריית קודש, ובה כל הספרים הנדרשים לה להדרכת החיים בהלכה, בתנ”ך, באמונה ובמוסר.

זוג נשוי מקיים את המצווה בספרים המשותפים שלהם. גם בניהם ובנותיהם בני המצווה, כל זמן שהם גרים בבית הוריהם, יוצאים בספריהם ידי חובה, וכשיתחתנו ויקימו את ביתם יתחייבו אף הם להקים בביתם ספריית קודש. רווקים שגרים יחד בדירה, יכולים להסתפק בספרייה אחת.^[6]

ו – מסורת כתיבת ספר התורה

לקראת מותו, כתב משה רבנו את התורה בספר, והורה לכהנים בני לוי לשים אותו בצד ארון הברית בקודש הקודשים, לשם עדות וכדי למנוע זיוף. שנאמר (דברים לא, כד-כו): “וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹוהֵיכֶם, וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד”. אמרו חכמים (דב”ר וילך ט, ט), שמלבד ספר התורה שהושם בצד ארון הברית, כתב משה עוד שנים עשר ספרי תורה ומסרם לשנים עשר שבטי ישראל, ומהם העתיקו בני השבטים את התורה לעצמם.

אחד הפלאים שבתולדות ישראל הוא המסורת המדויקת של נוסח ספר התורה. למרות פיזור הגלויות והשינויים במנהגים ובאורחות החיים בין קהילות ישראל, מסורת כתיבת ספר התורה נשארה אחידה. ואף שספרי התורה הועתקו ספר מספר במשך אלפי שנים, במקומות שונים בעולם ותוך כדי נדודים מגלות לגלות, כל הספרים שווים בסדר המילים והאותיות. כל זאת משום החשיבות העצומה שמייחסת ההלכה לדיוק בכתיבת התורה, שכל ספר תורה שחסרה בו אות אחת, או נוספה בו אות אחת – כולו פסול. גם כאשר שינוי האות אינו משנה את נוסח הקריאה ומשמעות המילה, כגון שבתורה המילה כתובה בכתיב חסר והסופר כתבה בכתיב מלא – ספר התורה פסול (מנחות כט, ב; להלן י, ב).

למרות הדיוק המופלא שבהעתקת התורה, שאין דומה לו בשום עם ולשון, בעקבות הגלויות נפלו שינויים מעטים בין המסורות. לדוגמה: בחומש בראשית (ט, כט) למסורת יוצאי ספרד ואשכנז הנוסח הוא: “וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ”, ואילו למסורת יוצאי תימן הנוסח: “וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ”. וכן בחומש דברים (כג, ב), למסורת עולי ספרד ורוב יוצאי אשכנז, כתוב: “פְצוּע דַּכָּה” ב’ה’. ולמסורת עולי תימן, וכן בכמה ספרי תורה ישנים מאשכנז, כתוב: “דַּכָּא” ב’א’. וכן בחומש ויקרא, לפי המסורת הרווחת ברוב ישראל בפרק ז’ פסוק כ”ח מתחילה פרשה פתוחה (להלן י, טז), ולמסורת עולי תימן ועוד מסורות, הפרשה מתחילה לפני כן בפסוק כ”ב (עי’ ש”ך רעה, ו).

הרמב”ם כתב שהספר שעליו הוא סומך, הוא הספר הידוע במצרים, שהיה לפני כן בירושלים וממנו הגיהו את הספרים, ועליו היו הכל סומכים, לפי שבעל המסורה המפורסם ‘בן אשר’ דקדק בו שנים והגיהו פעמים רבות (הלכות ס”ת ח, ד). כלומר, לדעת הרמב”ם ישנה גרסה אחת שהיא הנכונה ועל פיה צריכים לכתוב את כל הספרים. לפי מסורת הקהילה החלבּית, הספר המפורסם שעליו דיבר הרמב”ם הוא ‘כתר-ארם-צובא’. למרבה הצער אין בידינו כיום אלא חלקים מ’כתר-ארם-צובא’, אולם ישנם ספרים רבים שהועתקו ממנו, ועל פי השוואת כלל ספרי התנ”ך, נמצא כי ספרי עולי תימן הם הקרובים ביותר לנוסח המקורי שלו.

למעשה, כתבו גדולי הראשונים, שאין להעדיף את מסורת בן אשר על פני המסורות האחרות, וכל מסורת מוסמכת שכתבו על פיה ספרים רבים במשך דורות, יש לה מקום, והכותב על פיה – ספרו כשר (רשב”א, מאירי, מהר”י מינץ). וכן לגבי הקריאה בתורה, מוסכם למעשה, שכל ספר שנכתב על פי אחת מן המסורות המוסמכות, מותר לבני כל העדות לקרוא בו בברכה.^[7]

ז – תורה שבכתב ואימתי מותר לאומרה על פה

התורה שקיבלנו בסיני מורכבת משני חלקים: תורה שבכתב, ותורה שבעל פה שמפרשת את התורה שבכתב. כיוון שהתורה שבכתב ניתנה בכתב והתורה שבעל פה נמסרה על פה, מצווה להקפיד ללמוד את דברי התורה שבכתב מתוך הכתב ולא לאומרם על פה, וללמוד על פה את דברי התורה שבעל פה, ולא לכותבם. שנאמר (שמות לד, כז): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל”. דרשו חכמים (גיטין ס, ב): “דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה”, שנאמר לגביהם ‘כְּתָב לְךָ’, ו”דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב”, שנאמר לגביהם ‘עַל פִּי הַדְּבָרִים’.

הטעם שאין לומר על פה דברים של תורה שבכתב, מפני שצריך לדייק מאוד בלימוד התורה שבכתב, שבכל אות טמונים רעיונות ומשמעויות לאין ספור, וכדי שלא לאבדם צריך להקפיד ללומדם מהספר (ריטב”א ור”ן). בנוסף, הקריאה מהכתב נותנת תוקף לכתוּב, ועל ידי כך עמי הארץ מתחזקים יותר באמונתם בתורה (יראים רסח). בנוסף, התורה צריכה להופיע בשלמות, וכאשר הלומד קורא אותה מהספר, הרי שמתוך הופעתה השלמה והתמימה הוא קורא את הפסוק שאותו הוא לומד. אך כשהוא אומרה על פה, בכל עת הוא אומר רק מילים ספורות, ואינו מתקשר אל הופעתה השלמה (מהר”ל חידושי אגדות שם).

אבל את פסוקי התפילה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, מותר לומר על פה. יש אומרים מפני שפסוקים אלו שגורים בפי כל ואין חשש שיטעו בהם (ר”ת, שו”ע או”ח מט, א), ויש אומרים שהאיסור לומר דברים שבכתב הוא רק כאשר מוציאים בהם את הרבים ידי חובה (תוס’ תמורה יד, ב, ‘דברים’; יראים). על פי דעה זו, רבים נוהגים לשנן לעצמם על פה פסוקים שונים כדוגמת ‘שירת האזינו’ ו’שירת דבורה’.

אולם כאשר לומדים ומדייקים מפסוקים דברי הלכה אסור לאומרם על פה. ומה שרבנים רבים נוהגים במסגרת דרשה להזכיר פסוקים על פה, הוא מפני שאין כוונתם לעיין ולדייק בהם אלא לאומרם כאסמכתא, שבאופן זה, כדי שלא להטריח את הציבור להמתין עד פתיחת הספר, מקילים לאומרם על פה (עי’ מ”ב מט, ג)^[8]

ח – תורה שבעל פה וההיתר לכותבה

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, מעיקר הדין היה אסור לכתוב תורה שבעל פה, שנאמר (שמות לד, כז): “כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל”. דרשו חכמים (גיטין ס, ב): “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב”. אמנם באופן אישי, הנביאים והחכמים כתבו לעצמם את השמועות שנמסרו להם מחכמי הדורות הקודמים. וכן כתבו לעצמם ביאורים שהתחדשו להם, והיו קוראים לכתבים אלו ‘מגילות סתרים’ (רש”י שבת ו, ב). כי האיסור היה לכתוב את דברי התורה שבעל פה כספר מוסמך שמלמדים ממנו לרבים (רמב”ם בהקדמתו למשנה תורה; נצי”ב דברים ל, יד).

בטעם האיסור ביארו, שמגמת התורה שבעל פה לדייק ולהעמיק במשמעות התורה שבכתב, ולא שידקדקו בה במקום בתורה שבכתב. וכאשר כותבים את התורה שבעל פה, הדגש עלול להיות מוסב לדקדוק בדבריה במקום בתורה שבכתב (עי’ ריטב”א גיטין ס, ב; העיקרים ג, כג; פרישה או”ח מט, א). בנוסף, אין אפשרות שהתורה שבכתב תתייחס לכל העניינים המתחדשים מדור לדור, והכרח הוא שחכמי ישראל יעמיקו בתורה שבכתב וביסודות התורה שבעל פה, כדי להורות לכל דור לפי עניינו. ואם יכתבו את ההוראה שהורו לדורם, תהפוך ההוראה לקבועה ותעכב את חכמי הדור הבא מלהורות לדורם כפי הראוי לו (הרב גלזנר בהקדמתו לשו”ת דור רביעי; וע’ העיקרים ג, כג). כלומר, התורה שבעל פה נועדה להמשיך את דברי התורה שבכתב, שהם שמימיים ומוחלטים, אל תוך חיינו בעולם הזה, וזהו ייחודם של ישראל (תנחומא כי תשא לד). וכדי שתישמר במלֹא חיוניותה ותוכל להשתקף בכל הגוונים האנושיים של חיינו, אסור לכותבה ולקובעה בניסוח מוגדר.

לאחר חורבן בית המקדש השני, ראו חכמים שעם ישראל הולך ומתפזר בגויים, ומלכות הרשע שולטת על ישראל, ולבבות התלמידים מתמעטים, והגיעו למסקנה שכדי לקיים את התורה בישראל מוכרחים לכתוב את התורה שבעל פה. בתחילה הסתפקו בכתיבת המשנה. לאחר מכן ראו שיש צורך לכתוב את התלמודים והמדרשים, ובהמשך התירו לכתוב בלא הגבלה את כל הביאורים שהתחדשו במסגרת התורה שבעל פה בכל תחומי התורה, ובכללם: תשובות לשאלות, פירושי תלמוד, ביאור מקראות, פסקי הלכה, ספרי מחשבה ומוסר, פילוסופיה יהודית וקבלה. אולם בכך שהקפידו לכתוב את הדעות השונות, השאירו מקום לחכמי הדורות הבאים להעמיק בדעות השונות ולהורות לדורם כראוי לו.

ט – כתיבת חומשים, פרשיות ופסוקים מהתורה

אף שהתורה כוללת את כל חמשת חומשי תורה, ואם חסרה בה אפילו אות אחת, כולה פסולה. כדי להקל על הלימוד, נהגו לעיתים לכתוב כל חומש בפני עצמו, אבל אין קדושת חומשים אלו כקדושת ספר תורה שלם (להלן ט, יג).

אבל פרשיות מתוך ספר התורה אסור לכתוב, כי התורה צריכה להופיע בשלמות, וכדרך שנאמר (תהלים יט, ח): “תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”, כשהיא תמימה היא משיבת נפש, ולא כשהיא מופיעה בצורה חלקית. ורק כאשר כותבים חומש שלם, יש בה הופעה שלמה מסוימת, אבל פחות מזה היא קטועה. בימי חכמים, אף לצורך לימוד ילדים לא התירו לכתוב פרשיות (גיטין ס, א). ויש שפסקו כך להלכה (רמב”ם, רא”ש, שו”ע רפג, ב).

אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שעל סמך ההיתר לכתוב תורה שבעל פה לצורך לימוד, מותר גם לכתוב פרשיות מהתורה שבכתב לצורך התלמידים (רי”ף, ראבי”ה, מרדכי, ב”ח, ט”ז רפג, א; ש”ך ג). בכלל זה גם הותר להדפיס סידורים שמובאים בהם קטעי תורה.^[9]

אבל לצורך קל של יצירת אווירה חינוכית, יש אומרים שאסור לכתוב פסוקים, הואיל וכל ההיתר הוא רק לצורך גדול של לימוד תורה (ט”ז, ברכ”י). אמנם בפועל המנהג כסוברים שהואיל והותר לכתוב פסוקים, מותר לכותבם גם לצורך קל של יצירת אווירה חינוכית. כגון לכתוב את הפסוק (ויקרא כג, מב): “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים”, כדי לתלותו כקישוט בסוכה (בכורי יעקב). או לכתוב את י”ג מידות הרחמים כדי לתלותן על קיר בית הכנסת, או לכתוב פסוקים על קופות צדקה וכדומה (בני יונה, הרב עוזיאל). ונכון לכתוב את הפסוקים הללו שלא בכתב סת”ם, משום שיש אומרים שהאיסור לכתוב חלקים מהתורה הוא דווקא בכתב סת”ם.^[10]

י – שרטוט

משום כבוד התורה, צריך להקפיד לכותבה בשורות ישרות, ולכן הלכה למשה מסיני שאסור לכותבה בלא שרטוט (גיטין ו, ב). השרטוט הוא חריטה של קו על הקלף שיוצרת בו שורות, כדי שהסופר יכתוב את האותיות כשהגג שלהן צמוד לקו השרטוט, ועל ידי כך יכתוב ישר (להלן י, ה).

הורו חכמים שגם הכותב פסוקים באותיות סת”ם שלא במסגרת כתיבת סת”ם, צריך להקפיד לשרטט את השורה הראשונה. אמנם כיוון שאין מדובר בכתיבת ספר תורה או מזוזה, את השורות הבאות אין צורך לשרטט, אלא הכותב יישר אותן על סמך השורה הראשונה שכתובה ישר בזכות השרטוט. כמו כן, כיוון שאין מדובר בכתיבה של מצוות סת”ם, אפשר לשרטט את השורה הראשונה בעיפרון, ולאחר כתיבת הפסוק – אפשר למחוק את השרטוט. כמו כן, אם היה קו מודפס על דף, אפשר להחשיבו כשרטוט תוך הקפדה לכתוב את המילים בצמוד אליו.

גם הכותב דברי תורה ובהם שלוש מילים מפסוק בכתב סת”ם, אם הן בשורה הראשונה, צריך להקפיד לשרטט לפני כתיבתן.^[11]

יא – כתב אשורי (סת”ם)

מעלה מיוחדת ישנה ללשון הקודש, שהיא שפת התורה ובה ברא ה’ את העולם. נמצא שהמילים בשפה העברית מבטאות את המהות הפנימית של כל דבר ועניין בעולם. גם הכתב האשורי שבו כותבים את התורה, שנקרא גם ‘כתיבת סת”ם’, מבטא את משמעותה הפנימית של כל אות ומילה, וגנוזים בו סודות ורמזים (רא”ש נדרים לח, א; שו”ת הרדב”ז ד, מה).^[12]

רבים סוברים, שהואיל וכותבים את התורה בכתב אשורי, אין ראוי להשתמש בו לדברי חול (רמב”ם, רמ”א יו”ד רפד, ב). ולכן נהגו לשנות את כתיבת החול ל’כתב עגול’ (סוליטריאו או משיטא) או ‘כתב רש”י’ וכיוצא בזה, כך שהוא נראה שונה מהכתב שנכתבת בו התורה, ואזי אין שמץ גנאי בכך שכותבים בו דברי חול (רמב”ם, רבנו ירוחם, מהר”ם אלשקר עד).

יש אומרים שגם דברי מצווה, כדוגמת כתובות, גיטין והזמנה לחתונה, אין לכתוב בכתיבת סת”ם שנועדה לדברי תורה בלבד (רמב”ם, רב פעלים). ויש אומרים שמותר לכתוב דברי מצווה בכתיבת סת”ם (כתב סופר אה”ע כב). ויש סוברים שאין איסור לכתוב דברי חול בכתב סת”ם (תשב”ץ א, ה).

הכתב המרובע שלנו אינו כשר לסת”ם, ולכן מותר לכתוב בו לכתחילה דברי חול, וכן מותר לקרוא בו דברי חול בשירותים.^[13]