אף שהתורה כוללת את כל חמשת חומשי תורה, ואם חסרה בה אפילו אות אחת, כולה פסולה. כדי להקל על הלימוד, נהגו לעיתים לכתוב כל חומש בפני עצמו, אבל אין קדושת חומשים אלו כקדושת ספר תורה שלם (להלן ט, יג).
אבל פרשיות מתוך ספר התורה אסור לכתוב, כי התורה צריכה להופיע בשלמות, וכדרך שנאמר (תהלים יט, ח): “תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”, כשהיא תמימה היא משיבת נפש, ולא כשהיא מופיעה בצורה חלקית. ורק כאשר כותבים חומש שלם, יש בה הופעה שלמה מסוימת, אבל פחות מזה היא קטועה. בימי חכמים, אף לצורך לימוד ילדים לא התירו לכתוב פרשיות (גיטין ס, א). ויש שפסקו כך להלכה (רמב”ם, רא”ש, שו”ע רפג, ב).
אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שעל סמך ההיתר לכתוב תורה שבעל פה לצורך לימוד, מותר גם לכתוב פרשיות מהתורה שבכתב לצורך התלמידים (רי”ף, ראבי”ה, מרדכי, ב”ח, ט”ז רפג, א; ש”ך ג). בכלל זה גם הותר להדפיס סידורים שמובאים בהם קטעי תורה.[9]
אבל לצורך קל של יצירת אווירה חינוכית, יש אומרים שאסור לכתוב פסוקים, הואיל וכל ההיתר הוא רק לצורך גדול של לימוד תורה (ט”ז, ברכ”י). אמנם בפועל המנהג כסוברים שהואיל והותר לכתוב פסוקים, מותר לכותבם גם לצורך קל של יצירת אווירה חינוכית. כגון לכתוב את הפסוק (ויקרא כג, מב): “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים”, כדי לתלותו כקישוט בסוכה (בכורי יעקב). או לכתוב את י”ג מידות הרחמים כדי לתלותן על קיר בית הכנסת, או לכתוב פסוקים על קופות צדקה וכדומה (בני יונה, הרב עוזיאל). ונכון לכתוב את הפסוקים הללו שלא בכתב סת”ם, משום שיש אומרים שהאיסור לכתוב חלקים מהתורה הוא דווקא בכתב סת”ם.[10]
אמנם הרי”ף כתב שלהלכה כותבים מגילה להתלמד בה. ביארו ר”ן, מאירי ועוד, שהתירו זאת משום הצורך הגדול שבכך, וכפי שהתירו לכתוב תורה שבעל פה, כמבואר בגיטין (ס, א), שרבי יוחנן וריש לקיש “מעייני בספרא דאגדתא”, והקשו שם: הרי אלו דברי תורה שלא ניתנו להיכתב? וביארו: “כיון דלא אפשר – עֵת לַעֲשׂוֹת לַה’ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ”. וכ”כ מרדכי (גיטין תז), והוסיף שעל פי זה התירו לכתוב פרשיות שאומרים בתפילה, משום שיש שאינם יודעים אותן על פה, ויבואו לביטול ק”ש ותפילה. וכ”כ ראבי”ה (הל’ תענית תתעח), פסקי רי”ד (גיטין שם), מאירי ואגודה. וכ”כ הב”ח (רפג, ד), ותמה על השו”ע שהחמיר “ולא חשש למנהג כל ישראל”. וכ”כ להלכה ש”ך ג; וט”ז א.
לאחר המצאת הדפוס, יש שאסרו לכתוב פרשיות, הואיל וקל להדפיס חומש או נביא שלם (מ”א הקדמה לאו”ח רפד; ערוה”ש רפג, יא). ויש אומרים שגם בדפוס מותר להדפיס פרשיות והפטרות (מחצית השקל רפד; שועה”ר רפד, ד. וכן משמע מכל האחרונים שהכריעו להתיר כתיבת פרשיות ולא התייחסו להמצאת הדפוס). וכן נוהגים.
[10]. יש אומרים שאסור לכתוב פסוקים לצורך קל של יצירת אווירה חינוכית, הואיל וכל ההיתר לכתוב פסוקים הוא רק לצורך גדול של לימוד תורה. כ”כ ט”ז (רפג, א), פני יהושע (גיטין ו, ב), ברכ”י (רפג, א), ערוה”ש יג. וכ”כ מ”א (תרלח, ט), שאין לכתוב פסוקים לקישוט הסוכה. וכ”כ ב”ח (קפד, ב), שאין לכתוב פסוקים באגרת שלומים.
מנגד, הש”ך (רפג, ו), הביא את דברי הלבוש שהיקל לכתוב פסוק על מפה של ספר תורה, וכתב שהתפשט המנהג להקל. וכן הסכים בני יונה (רפג, ד), אלא שכתב שעדיף להימנע מכך. וכן התיר בכורי יעקב (תרלח, יח), לכתוב פסוקים לקישוט הסוכה. ומה שכתב בשו”ע (רפג, ד): “אסור לרקום פסוקים בטלית”, הוא מפני שהטלית היא תשמישי מצווה ומותר להיכנס עימה לבית הכסא, ואם יכתבו עליה פסוק – יתבזה (ש”ך רפג, ו; ראו להלן ט, יב). ובמ”ב (תרלח, ט), נטה שלא לכתוב פסוקים בסוכה, כפי הנראה מפני החשש שיתבזו, שכן בסי’ מ, ג, התיר לכתוב פסוקים כדי לתלות בפתח בית הכנסת.
והרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ו, עו), התיר לכתוב פסוקים לכל צורך, שכן המנהג, ועוד שיש לצרף שתי שיטות. א) דעת ראב”ן (גיטין ס, א), שהאיסור הוא לכתוב פרשה, אבל פסוקים בודדים מותר, וכדרך שמובא בתלמוד. וכ”כ קרבן נתנאל (מגילה ב, ע). (אמנם מסתימת שאר הפוסקים עולה שדין פסוק אחד כדין פרשיה, ורק במסגרת כתיבת תורה שבעל פה אפשר לצטט פסוקים בודדים). ב) אם כותבים פרשיה שלא לשם קדושה או לימוד אין איסור, שכ”כ נימוקי יוסף (גיטין לה, א, מדפי הרי”ף) ותשב”ץ (א, ב), על פי יבמות (קו, ב).
בנוסף, כתב התשב”ץ (א, ב), שהאיסור הוא דווקא בכתב אשורי הכשר לספר תורה, אבל בכתב שאינו כשר לס”ת אין איסור לכתוב קטעי תורה. והביאו בפת”ש (רפג, ב). וכן משמע ממקדש מעט ג. ואמנם בני יונה (רפג, ג), אסר גם בכתב אחר, וכן דעת כמה אחרונים, אך כיוון שיש מקילים לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות שאינן הכרחיות, אם יכתבם בכתב שאינו דומה לכתיבת ספר התורה, יש להקל.
