מתחילה היה מותר לכתוב רק את התורה שבכתב, היינו את עשרים וארבעה ספרי התנ”ך (תורה, נביאים וכתובים). וצווה ה’, שכל אחד מישראל יכתוב לעצמו את התורה בדיו על הקלף כדיני כתיבת סת”ם, והמלומדים כתבו גם את הנ”ך (נביאים וכתובים), ובספרים אלו למדו כל ימי חייהם. ואת התורה שבעל פה אסור היה לכתוב, כדי שתהיה חיה בלבבות ושמורה בזיכרון. אולם לאחר שהתמעטו הדורות ודברי התורה שבעל פה התרחבו והתפרטו בריבוי דעות, והעם החל להתפזר לגלויות השונות, ראו חכמי ישראל שכדי לקיים את התורה בישראל יש הכרח להתיר את כתיבת התורה שבעל פה (להלן הלכה ח). כך נכתבה המשנה, ואחריה התלמוד הירושלמי, הבבלי, המדרשים, הפירושים ופסקי ההלכות, עד שעיקר הלימוד מתקיים בספרי התורה שבעל פה. כיוון שהתירו לכתוב את התורה שבעל פה, התירו לכתוב גם את התנ”ך בכתב פשוט ושלא על הקלף. לפני קרוב לשש מאות שנה נתחדש הדפוס בעולם, ובתהליך הדרגתי מחיר הספרים נעשה זול יותר, וכתוצאה מכך, יותר אנשים יכלו לקנות ספרים ובהם הכל לומדים.
בעקבות העובדה שלימוד התורה מתקיים בספרי תורה שבעל פה, כבר בימי הראשונים התעוררה השאלה, כיצד נכון לקיים את המצווה?
יש אומרים, שגם לאחר שהחלו ללמוד בספרים אחרים המצווה נותרה במקומה (רמב”ם הל’ ס”ת ז, א). כלומר, עיקר מגמת המצווה לכתוב את ספר התורה המקודש, כדי שעל ידי כתיבתו יתקשר כל יהודי אל התורה כפי שנמסרה בסיני, וכפי שאמרו חכמים (מנחות ל, א), שכל הכותב ספר תורה “מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלוֹ מהר סיני” (פלא יועץ ‘ספר’).
מנגד, יש אומרים שהמצווה נועדה כדי שיוכל כל אדם מישראל ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה. שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם”. כאשר כל הלימוד התקיים בספר התורה המקודש, מדרך הטבע הספר היה מתבלה תוך דור עד שלושה דורות. וכיוון שציוותה התורה על כל מי שמסוגל לכך לכתוב לעצמו ספר תורה, היתה בידי רבים מישראל אפשרות ללמוד תורה. מי שהיה ביכולתו לכתוב, זכה ללמוד בספר שכתב לעצמו, ואחרים למדו בספרים שנותרו מהדורות הקודמים. אולם מעת שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, המצווה מתקיימת על ידי קניית הספרים שבהם לומדים בפועל את התורה, ואין מצווה שיכתוב כל אדם ספר תורה (רא”ש ס”ת א; דרישה ער, ד; ש”ך ה). אמנם כל קהילה צריכה לדאוג שיהיה לה ספר תורה, כדי לקרוא בו את הקריאות שתיקנו חכמים (נפש חיה יו”ד עה).
להלכה נפסק כשתי השיטות (שו”ע יו”ד ער, א-ב), הרי שבפועל יש שני חלקים למצווה. האחד, מצווה לכתוב ספר תורה, וכיום המצווה מתקיימת בעיקר על ידי שותפות במימון כתיבת ספר התורה המקודש בדיו על קלף, כפי שיבואר בהלכה הבאה. השני, מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את ספרי היסוד התורניים כדי שיוכל ללמוד בהם, כפי שיבואר להלן (בהלכה ד).[3]
אולם לדעת הרא”ש (ס”ת א), הואיל ובימינו ספר התורה מונח בבית הכנסת לקריאת התורה הציבורית, המצווה מהתורה היא שיהיה לכל איש ישראל ספרים שבהם לומדים בפועל – “חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. כי מצוות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כדכתיב: וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם. ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם, וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה”. וכ”כ רבנו ירוחם (נ”ב ח”ב יז, ב), וכתב שכך כתבו הגאונים. וכ”כ הטור (סי’ ער). (על דין מכירת ספרים מודפסים בימינו ראו להלן ט, ח, 11).
בב”י (ער, ב), תמה על הרא”ש היאך פטר מהמצווה כפשוטה? וביאר שכנראה הרא”ש סובר שבנוסף למצווה המוטלת על כל אדם לכתוב ס”ת, מצווה שיקנה את הספרים שבהם ילמד בפועל. וכ”כ לבוש ב; ט”ז ד; דברי חמודות ה; יד הקטנה (הל’ ס”ת ד, מנחת עני ה); בית יהודה (יו”ד כג); גר”א (ער, ד); רוח חיים פלאג’י ג. וכ”כ שלחן גבוה יב, והוסיף שלדעת הסוברים שיש מצווה לכתוב ספר תורה, יש מעלה בכך שילמד אדם מספר התורה המקודש.
אולם בפשטות לפי הרא”ש והטור, כיוון שהמצווה היא חלק ממצוות תלמוד תורה, כאשר בפועל לומדים בספרים מודפסים, אין חיוב לכל אדם לכתוב ספר תורה. וכ”כ דרישה ד, והוסיף בפרישה ח, שבעבר דקדקו להבין את התורה שבעל פה מהתורה שבכתב, אבל כיום, שאנו לומדים בספרים אחרים, אין לזלזל בספר התורה המקודש ללמוד בו בחינם, וממילא בטלה המצווה לכל אדם לכתוב לו ספר תורה. וכ”כ ש”ך (ער, ה), פנים מאירות (ג, כ), נפש חיה (יו”ד עה), ערוה”ש ט.
להלכה, בשו”ע ער, א, הביא את דברי הרמב”ם, ובסעיף ב את דברי הרא”ש. וכן עולה מרוב האחרונים, שמצווה לקיים את דברי שניהם. אמנם יש מהם שכתבו שעיקר המצווה לכתוב ספר תורה בדיו על קלף, וענף המסתעף ממנה לרכוש ספרי קודש לשם הלימוד. כ”כ ברכ”י (ער, יב), יד הקטנה (הל’ ס”ת ד, מנחת עני ה). ומעין זה בפלא יועץ (ערך ‘ספר’). ויש מהם שכתבו שעיקר המצווה שיהיו לאדם ספרים מודפסים שבהם ילמד, ובנוסף יש גם מצווה לכתוב ספר תורה בדיו על הקלף. כ”כ בני יונה (ער, ו-ז), והוכיח זאת מכך שמותר למכור ספר תורה עבור לימוד התורה, הרי שהלימוד הוא העיקר. וכ”כ יד שאול (ער, ‘והאידנא מצוה לכתוב’), ח”א (לא, מט-נ), קצוש”ע (כח, א-ב).
