ג – כתיבת ספר התורה המקודש בשותפות

[4]. מנחות (ל, א): “אמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ספר תורה מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק, כתבוֹ – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלוֹ מהר סיני. אמר רב ששת: אם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו”. הואיל וללא זאת הספר היה פסול (תוס’). ביאר בנימוקי יוסף שהסיבה שאין לקנות ס”ת מוכן, מפני שאינו טורח עבור המצווה, “ויש מקום למידת הדין לחלוק ולומר דאלמלא שבאה עליו בלא טורח – לא היה עושה אותה”. אבל אם “כתבוֹ הוא בעצמו, או שכר סופר לכתבו וטורח בתיקון הקלפין ולסבול עול הסופר עד שנכתב”, נחשב כאילו קיבלו מהר סיני, שטרח כעין הטורח “ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני”. בשרידי אש (ח”ג צז, ב), ביאר ע”פ החינוך (תריג), שהמצווה שיתרבו ספרי תורה, והלוקח מהשוק אינו פועל כדי שיתרבו ספרי התורה.

לדעת רבים, אף שהקונה ספר תורה מוכן נחשב כחוטף מצווה, קיים את המצווה. כ”כ רש”י, מאירי, נימוקי יוסף. וכן עולה מתוס’, רא”ש, סמ”ג, מרדכי, הגה”מ. וכ”כ ב”ח (ער, ב), מנחת חינוך (תריג, ב), ערוה”ש (ער, ב). ויש אומרים שהקונה ס”ת מוכן לא קיים את המצווה, כי ספר התורה צריך להיות שלו בעת הכתיבה. כ”כ אשכול בשם רי”ץ גיאת, וכן משמע ביד רמ”ה. וכ”כ רמ”א (ער, א). וכ”כ רבים בדעת הרמב”ם (בית יהודה א, כג; מנחת חינוך שם; ערוה”ש ג).

יש אומרים שהשוכר סופר שיכתוב לו ספר תורה נחשב כמי שכתבו בעצמו (נימוקי יוסף; מאירי קרית ספר מאמר ד, חלק א; רמ”א ער, א; לבוש). ויש אומרים שמעלה גדולה יותר למי שכותב בעצמו, ואם אינו יודע – ישכור סופר (רמב”ם הל’ ס”ת ז, א; החינוך תריג).

[5]. יש מהאחרונים שתמהו, מדוע רבים, כולל רבנים יראי שמיים, אינם מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה (ראו באר שבע, באר מים חיים טז; התעוררות תשובה ד, קמז). כפי הנראה, נהגו לסמוך על הרא”ש כפי פירוש הדרישה ודעימיה (לעיל הערה 3). בנוסף, רבים נהגו לקיים את מצוות כתיבת ספר התורה בשותפות. ואמנם רבים סוברים שאין אפשרות לקיים את המצווה בשותפות (בית יהודה יו”ד כג; מראה הנוגה לרבי רפאל אשכנזי דף ו, ב-ג; פלא יועץ ‘ספר’; טוב טעם ודעת קמא רלב; רוח חיים פלאג’י ער, ו; שו”ת מהר”י אשכנזי או”ח ז; ערוה”ש יא). אולם מנגד, רבים סוברים שאפשר לקיים את המצווה בשותפות (פרדס דוד לרבי דוד דישבק פר’ כי תצא, מובא בפת”ש ער, א; דעת קדושים ער, א; שואל ומשיב קמא א, רסו; נפש חיה יו”ד עה; חמש ידות לרבי בנימין לדזמן יד, א, ז; אג”מ א, יו”ד קסג). למעשה, כיוון שספר התורה יקר מאוד, נכון לסמוך על הסוברים שניתן לקיים את המצווה בשותפות. שכן, בנוסף לכך שלדעת הרא”ש עפ”י הדרישה ודעימיה, אין כיום מצווה לכתוב ספר תורה בדיו על הקלף, כמבואר בהלכה הקודמת, כתבו הראשונים שמצווה זו מוטלת “על איש מישראל אשר ידו משגת” (רא”ש ס”ת א, ועי’ באג”מ יו”ד א, קסג). לפיכך, מי שאינו עשיר גדול, נכון שיקיים את המצווה בשותפות.

יש אומרים שגם אם בעלי הספר נתנו אותו במתנה לבית כנסת, קיימו את המצווה בכך שמימנו את כתיבתו (בני יונה ער, ד; שואל ומשיב קמא א, רסו; נפש חיה יו”ד עה). אבל רבים סוברים שאם הספר יעבור לבעלות בית הכנסת, פקעה מהם המצווה (מהר”ל מפראג בהגהותיו על הטור; תורת חיים סנהדרין כא, ב; יד אפרים הגהות לאו”ח קנג, י; רוח חיים פלאג’י ער, ח; אבני נזר או”ח מ, ו; נהר מצרים ס”ת ח; נוה שלום ס”ת ג, ועוד). לפיכך, אף שראוי להקדיש את הספר לשימוש בית הכנסת כפי החלטת הגבאים, נכון שיקבעו שהספר נשאר ברשות הבעלים לעולם, וכ”כ יבי”א (ח”ז יו”ד כה).

כתבתי שעשיר שיכול בנקל לממן כתיבת ספר תורה לבדו, יעשה זאת רק כאשר הוא יודע שיש בית כנסת שנצרך לכך, או שהוא עצמו רוצה לכבד את הספר בביתו. אבל אם אינו רוצה בכך, עדיף שלא יממן ספר תורה, הן מפני שיש חשש שהספר לא יכובד כראוי, והן מפני שעדיף שיתרום לצורך החזקת לימוד תורה והוצאת ספרים שילמדו בהם. וכפי שכתב ח”א (לא, נ), שבזמן הזה המצווה להחזיק לומדי תורה עדיפה על מצוות כתיבת ספר תורה. וכ”כ בשו”ת שואל ונשאל (ד, יו”ד סו), והוכיח מכך שבשעת הצורך מותר למכור ספר תורה כדי לממן לימוד תורה (להלן ט, ח), קל וחומר שמתחילה עדיף לתרום להחזקת לומדי תורה. וברוח חיים (ער, ג), כתב שאפשר לקיים את המצווה על ידי השתתפות בהדפסת ספר מתורתם של ראשונים או אחרונים, שרבים ילמדו בו כפי תכלית המצווה. והרי הוא בכלל מה שאמרו (כתובות נ, א), על הפסוק (תהלים קיב, ג): “וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד” – “זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים”. עיקרון זה נכון גם לבני משפחה שרוצים להנציח את זכר קרוביהם, ואין בית כנסת שנצרך לספר תורה חדש (עי’ יבי”א ח, יו”ד לו).