יא – כתב אשורי (סת”ם)

[12]. שלוש דעות ישנן בתלמוד אודות הכתב האשורי (סנהדרין כא, ב – כב, א). יש אומרים שמתחילה ניתנה התורה בכתב אשורי, וכך נמשכה המסורת עד ימינו. יש אומרים שמתחילה ניתנה התורה בכתב אשורי, ואת דברי החול היו כותבים בכתב העברי הקדום שבו השתמשו עמי האזור. אלא שבגלות בבל נשתכחו המסורות, ועזרא הסופר החזיר את מסורת כתיבת התורה בכתב אשורי. ויש אומרים שמתחילה ניתנה התורה בכתב עברי קדום, ומסורת היתה בידם שהוא עתיד להשתנות, ועזרא הוא ששינה את כתיבת התורה לכתב אשורי. ונקרא כתב זה ‘אשורי’, או מפני שבא מאשור, או מפני שהוא “מאושר (משובח) בכתבו” (סנהדרין שם), או שאותיותיו מיושרות (עלי תמר מגילה א ע”פ ר”ח סנהדרין כב, א).

[13]. כתב הרמב”ם (שו”ת מהדו’ בלאו רסח), שלגודל קדושת הכתב האשורי, שבו כותבים את התורה, “מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש”, ולכן “שינו הספרדיים כתבם, ונתנו לאותיות צורות אחרות עד שנעשה כאילו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול”. וכ”כ רבנו ירוחם (תא”ו ב, ב). יש שכתבו את דברי הרמב”ם בלשון איסור (ארחות חיים ח”א ת”ת ט; מהר”ם אלשקר עד). והרמ”א (יו”ד רפד, ב), כתב: “ויש אומרים דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבים בו התורה”. וזו הסיבה שנהגו לכתוב דברי חול בכתב סוליטריאו או משיטא, ועל סמך סגנון כתיבה זה יצרו המדפיסים את הכתב הנקרא ‘כתב רש”י’, כדי ליצור הבדל ניכר בין המקרא שהודפס באותיות מרובעות, לפירוש, וכיוון שבו הדפיסו את הפירוש, לימים החלו לקרוא לו כתב רש”י. מנגד, התשב”ץ (א, ה), כתב שמותר לכתוב דברי חול בכתיבה אשורית (ועי’ ערוה”ש רפג, יד; רפד, ח).

כתב הרמב”ם (שו”ת רסח), בשם ר”י מיגאש, שאין לכתוב בכתיבה אשורית דברי מצווה שאינם תורה, כמו גט. וכן ברב פעלים (ד, יו”ד לב) אסר לכתוב בכתב אשורי דברים שיש חשש שיבואו לידי ביזיון. מנגד, יש מתירים לכתוב בכתיבת סת”ם צורכי מצווה שאינם תורה (כתב סופר אה”ע כב; אג”מ יו”ד ג, קכ). וכן נוהגים.

בכתב המרובע שלנו, כיוון שאינו כשר לסת”ם, מותר לכתוב בו דברי חול, כי אין הוא הכתב “שכותבים בו התורה”, ואף מותר לקוראו בשירותים. וכך עולה משאלת יעבץ (א, י), דברי יוסף (מ, א). וכ”כ אג”מ (יו”ד ג, קכ), ציץ אליעזר (טו, ז), יביע אומר (ח”ט יו”ד כד). (ועי’ עשה לך רב ה, כו; מנחת יצחק ח”א יח, כ, שהחמירו שלא לכתוב דברי חול בכתב מרובע).

כתב בחוות יאיר קט, שאין לקנח לכלוך וצואה בנייר שיש עליו אותיות בכתב סת”ם. ע”כ. ונראה שראוי להחמיר שלא לקנח צואה בשירותים גם בנייר שיש עליו אותיות עבריות שאינן בכתב סת”ם, הואיל וזו שפת הקודש שבה ניתנה התורה. אולם בלית ברירה, מפני כבוד הבריות, אפשר להקל לקנח בדברי חול אף אם הם כתובים בכתב סת”ם, הואיל ולכל הדעות אין בכך איסור תורה.