כאמור, שני חלקים למצווה – הראשון, השתתפות במימון כתיבת ספר תורה. מחלק זה נשים פטורות, אמנם אם ישתתפו במימון כתיבתו – יקיימו מצווה. החלק השני של המצווה הוא קניית ספרים לצורך לימוד התורה, ובחלק זה מסתבר שגם נשים חייבות. בעבר, אמנם רוב הנשים לא למדו לקרוא, וסמכו על הגברים שנשאו באחריות של לימוד התורה והוראת ההלכה בבית. אולם במאות השנים האחרונות, בתהליך הדרגתי, שמבשר גאולה, נשים החלו לשאת באחריות גדלה והולכת בבית ובחברה. בכלל זה גם למדו לקרוא, ובהמשך גם למדו את כל המקצועות. וכיוון שחובת קיום התורה ומצוותיה חלה על נשים כגברים, ממילא ברור שחובה עליהן ללמוד תורה כדי שיוכלו לקיים את התורה ולהמשיך את דבר ה’ וברכתו בכל תחומי החיים. לפיכך, חובה על הנשים ללמוד תורה כפי הנצרך להנהגת החיים על פי התורה. לשם כך, חובה שתהיה לכל אשה ספריית קודש, ובה כל הספרים הנדרשים לה להדרכת החיים בהלכה, בתנ”ך, באמונה ובמוסר.
זוג נשוי מקיים את המצווה בספרים המשותפים שלהם. גם בניהם ובנותיהם בני המצווה, כל זמן שהם גרים בבית הוריהם, יוצאים בספריהם ידי חובה, וכשיתחתנו ויקימו את ביתם יתחייבו אף הם להקים בביתם ספריית קודש. רווקים שגרים יחד בדירה, יכולים להסתפק בספרייה אחת.[6]
[6]. בספר החינוך (מצווה תריג) מבואר שחובת כתיבת ספר התורה מוטלת על הזכרים בלבד, שחייבים במצוות תלמוד תורה בכל יום ובכל לילה, אבל נשים פטורות מכתיבת ספר תורה. וכ”כ מהר”ם שיק (על תרי”ג מצוות). מנגד, לשאגת אריה לה, נשים חייבות במצוות כתיבת ספר התורה, כי רק מלימוד עיוני שאינו נצרך להדרכת חיי תורה ואמונה נשים פטורות, אבל בלימוד ההלכה למעשה ויסודות האמונה והמוסר – חייבות, ולכן נשים מברכות בכל בוקר את ברכות התורה. ועוד, שמצוות כתיבת ספר תורה אינה תלויה במצוות תלמוד תורה, אלא היא מצווה בפני עצמה. וכשם שנשים חייבות במזוזה למרות שאינן כשרות לכתיבתה, כך חייבות שיהיה להן ספר תורה. וכ”כ ערוה”ש (ער, ו), ודייק מהרמב”ם שנשים חייבות. ובמנחת חינוך (תריג, ט), כתב שלפי הדרישה (רפא, א; מובא בש”ך רפא, ו) בדעת הרא”ש, נשים כשרות לכתיבת ס”ת, וממילא חייבות במצווה, אבל לשאר הפוסקים נשים פסולות לכתוב ספר תורה (כמבואר להלן י, א), ולכן פטורות ממצוות כתיבתו. וכ”כ רבים שנשים פטורות, ומהם: שיורי ברכה (ער, א), דעת קדושים (ער, ב), קסת הסופר (א, לשכת הסופר ג), תשובה מאהבה (א, כד). וכן דעת יד שאול (ער, א), והוסיף ש”על פי הרוב מה שקנתה אשה – קנה בעלה”, וממילא לא ניתן לחייבה. אמנם ברור שאשה שתתרום ספר תורה או תשתתף במימונו, תקיים מצווה (נהר מצרים ס”ת י). כל זה לגבי החלק הראשון במצווה, אולם לגבי קניית ספרי קודש שבהם נשים צריכות ללמוד בפועל, חייבות, כמבואר למעלה (וע’ דעת כהן קסח). ואף שאין לכך מקור, כיוון שעם ריבוי התורה והחכמה חיוב נשים במצוות תלמוד תורה עלה והתעצם מאוד, ומצוות קניית הספרים נועדה לשם לימוד התורה, מתחייב שיהיו לנשים ספרים שיוכלו לקיים בהם את מצוות תלמוד התורה שלהן.