התורה שקיבלנו בסיני מורכבת משני חלקים: תורה שבכתב, ותורה שבעל פה שמפרשת את התורה שבכתב. כיוון שהתורה שבכתב ניתנה בכתב והתורה שבעל פה נמסרה על פה, מצווה להקפיד ללמוד את דברי התורה שבכתב מתוך הכתב ולא לאומרם על פה, וללמוד על פה את דברי התורה שבעל פה, ולא לכותבם. שנאמר (שמות לד, כז): “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל”. דרשו חכמים (גיטין ס, ב): “דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה”, שנאמר לגביהם ‘כְּתָב לְךָ’, ו”דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב”, שנאמר לגביהם ‘עַל פִּי הַדְּבָרִים’.
הטעם שאין לומר על פה דברים של תורה שבכתב, מפני שצריך לדייק מאוד בלימוד התורה שבכתב, שבכל אות טמונים רעיונות ומשמעויות לאין ספור, וכדי שלא לאבדם צריך להקפיד ללומדם מהספר (ריטב”א ור”ן). בנוסף, הקריאה מהכתב נותנת תוקף לכתוּב, ועל ידי כך עמי הארץ מתחזקים יותר באמונתם בתורה (יראים רסח). בנוסף, התורה צריכה להופיע בשלמות, וכאשר הלומד קורא אותה מהספר, הרי שמתוך הופעתה השלמה והתמימה הוא קורא את הפסוק שאותו הוא לומד. אך כשהוא אומרה על פה, בכל עת הוא אומר רק מילים ספורות, ואינו מתקשר אל הופעתה השלמה (מהר”ל חידושי אגדות שם).
אבל את פסוקי התפילה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, מותר לומר על פה. יש אומרים מפני שפסוקים אלו שגורים בפי כל ואין חשש שיטעו בהם (ר”ת, שו”ע או”ח מט, א), ויש אומרים שהאיסור לומר דברים שבכתב הוא רק כאשר מוציאים בהם את הרבים ידי חובה (תוס’ תמורה יד, ב, ‘דברים’; יראים). על פי דעה זו, רבים נוהגים לשנן לעצמם על פה פסוקים שונים כדוגמת ‘שירת האזינו’ ו’שירת דבורה’.
אולם כאשר לומדים ומדייקים מפסוקים דברי הלכה אסור לאומרם על פה. ומה שרבנים רבים נוהגים במסגרת דרשה להזכיר פסוקים על פה, הוא מפני שאין כוונתם לעיין ולדייק בהם אלא לאומרם כאסמכתא, שבאופן זה, כדי שלא להטריח את הציבור להמתין עד פתיחת הספר, מקילים לאומרם על פה (עי’ מ”ב מט, ג)[8]
