יג – בניית בית כנסת

א – מצוות בניית בית כנסת

בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד בית שבו יתכנסו לתפילה ולתורה, ובית זה נקרא בית כנסת. שתי מטרות עיקריות לבית הכנסת: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות וקריאת התורה. השנייה, לשמש ‘מקדש מעט’, שממשיך את קדושת המקדש לקהילה. שנאמר (שמות כה, ח): “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. ואף שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לייחד בית לעבודת ה’ והשראת שכינתו בישראל.

במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, הצורך בבית הכנסת גבר. שנאמר (יחזקאל יא, טז): “לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אלוהים: כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם”. אמר רבי יצחק (מגילה כט, א): “וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט… – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות”, שהקדושה השורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה ששורה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. ורבא דרש את הפסוק (תהלים צ, א): “ה’ מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר”, על “בתי כנסיות ובתי מדרשות”, שעל ידם משרה ה’ את שכינתו בישראל בכל הדורות (ראו לעיל יב, א).

כשם שהיו בתי כנסיות בזמן בית המקדש השני, גם לאחר שבית המקדש השלישי יבנה במהרה בימינו, יישארו בתי הכנסת לשמש כ’מקדש מעט’ לכל קהילה וקהילה. ואף בתי הכנסת שבגולה יעלו לארץ, וכפי שאמרו חכמים (מגילה כט, א): “עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל”. הרי שגם לעתיד לבוא, לאחר שבית המקדש יבנה, ישמשו בתי הכנסת כ’מקדש מעט’ לכל קהילה וקהילה, ועל ידם תימשך קדושת המקדש בזעיר אנפין לכל קהילה, ומתוך כך יתחזקו כל ישראל למלא את ייעודם לגלות את דבר ה’ וברכתו בעולם.^[1]

ב – חובת הבנייה

כיוון שמצווה לכל קהילה לבנות לעצמה בית כנסת, כל בני הקהילה חייבים להשתתף במימון בנייתו ובאחזקתו. כמו כן, מצווה שבית הכנסת ישמש גם כבית מדרש ללימוד תורה, ומצווה לקבוע בו שיעורי תורה, ולהקים בו ספרייה של ספרי קודש בכל תחומי התורה, כדי שבאי בית הכנסת יוכלו ללמוד בהם. כאשר בית הכנסת אינו מתאים לכך, חובה על בני הקהילה להקים בית מדרש (באו”ה קנ, א, ‘ולקנות’). גם לנשים ישנה מצוות-רשות להתפלל בבית הכנסת, וכן בפועל, נשים רבות נוהגות לפקוד מעת לעת את בית הכנסת – לפיכך, גם נשים חייבות להשתתף במימון בניית בית הכנסת.^[2]

בדרך כלל חלוקת התשלומים נקבעה לפי העושר – העשירים שילמו יותר והעניים פחות (שו”ע נג, כג). אמנם יש קהילות שקבעו תשלום שווה לכל אדם שמתפלל בבית הכנסת, ויש קהילות שנהגו לממן את בנייתו על ידי מכירת מקומות הישיבה שבו, כאשר את המקומות הקדמיים מכרו במחיר גבוה יותר, וכל אדם החליט איזה כסא ברצונו לקנות (ערוה”ש קנ, ב). בני קהילה שאין ביכולתם לממן בניית בית כנסת, צריכים לשכור לעצמם מקום לתפילה, וכשיתעשרו יבנו בית כנסת קבוע (מ”ב קנ, ב).

מעלה ישנה למי שגר סמוך לבית הכנסת, וכפי שאמרו חכמים (ב”מ קז, א): “בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר (דברים כח, ג) – שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת”. וכן מסופר על ביתו של עובד אדום הגיתי שהתברך אחר שארון ה’ חנה סמוך לביתו (שמואל ב’ ו, יא-יב). אמנם גם למי שגר רחוק מבית הכנסת יש מעלה בשכר פסיעות בהליכה אליו (ב”מ שם).

ג – אחדות הקהילה בבית הכנסת

כאשר בית הכנסת צר מלהכיל את כל המתפללים, ולא ניתן להרחיבו, מצווה להקים בית כנסת נוסף (מ”א קנד, כג). אבל אם יש מקום בבית הכנסת לכל המתפללים, ואין סיבה ערכית משמעותית להקים בית כנסת נוסף, אסור לחלק את הקהילה. והתורם להקמת בית כנסת כזה, אין בידו מצווה אלא עבירה, מפני שהאחדות היא ערך עליון בישראל. וכפי שאמרו חכמים (דב”ר ה, י), שבזמן שישראל מאוחדים, אפילו אם יש בהם חטאים חמורים, הקב”ה מסייע בידם לנצח את אויביהם. אבל כשיש ביניהם פירוד, אף שיש בידם מצוות רבות, אין הקב”ה מסייע בידם, והם ניגפים לפני אויביהם. ואף השם ‘בית הכנסת’ נקרא על שם האחדות, שכולם מתכנסים בו יחד. בנוסף, ככל שמספר המתפללים גדול יותר, כך מתגדל יותר כבוד שמיים, שנאמר (משלי יד, כח): “בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ” (משיב דבר א, מו; משפטי עוזיאל ג, יט).

גם הניסיון מוכיח, שאנשים שקשורים לקהילה גדולה ויציבה, מקבלים ממנה יותר תמיכה וחיזוק בימי שמחה וצער. בנוסף, קהילה גדולה מסוגלת לארגן יותר שיעורי תורה ופעילות חסד, וחבריה יכולים להתעלות יותר בתורה ובמעשים טובים. ואף הילדים שגדלים בקהילה גדולה וחזקה זוכרים יותר לטובה את תפילות בית הכנסת ואת אחוות המתפללים, וכשהם גדלים הם חפצים יותר להמשיך בדרך התורה והמצוות.

לכן, למרות שיתכן שחלק מן האנשים ירגישו יותר בנוח במניין קטן שינהג כפי נטיית ליבם, או שיוכלו לשמש בו יותר פעמים כחזנים, עדיף שיוותרו על רצונם כדי לשמור על אחדות הקהילה.

אולם כאשר יצר המחלוקת מתעצם ודברי המוסר אינם מועילים, ובני הקהילה שוקעים במחלוקות וחוטאים בקטטות, עדיף שיחטאו פחות וייפרדו ויקימו בית כנסת נוסף (מ”ב קנ, ב, עפ”י רדב”ז ג, תעב).

לעיתים הוויכוחים אינם אישיים אלא נובעים מדגשים שונים בסגנון התפילה, ואזי יתכן שראוי להקים כמה מניינים במסגרת הקהילה. אחד לרוצים להאריך בתפילה כדי לכוון יותר, אחד לרוצים לקצר כדי שלא להטריח את הציבור, ואחד לרוצים להרבות בשירה ולשלב את הנוער בתפילה. שכן בשונה מערך ‘האחדות’ שגובר על ערכים רבים אחרים, הערך של “בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ” אינו גובר על ערכים אחרים, אלא צריך להשתלב עמהם באיזון. אמנם, גם כאשר נכון להקים מניינים מותאמים לגוונים השונים שבקהילה, צריך לשקוד על אחדותה של הקהילה בשיעורי תורה ובתפילות משותפות. לשם כך רצוי מאוד שיהיה לקהילה רב שיהיה שותף בעיצוב המניינים השונים, וישקוד יחד עם כלל הציבור על אחדות הקהילה.

כיוצא בזה, לעיתים הצורך להיפרד נובע מהבדלי הנוסחים. כגון שהמניין הקיים הוא לפי נוסח מסוים, ובינתיים המניין גדל ובו גם רבים בעלי נוסח אחר. או שבתחילה נהגו לשלב שני נוסחים, וכאשר רבו המתפללים, רבים מהם מעדיפים להתפלל את כל התפילה בנוסח אבותיהם. גם במקרים אלו נכון להתייעץ עם הרב המקומי, כדי שמחד יוכל כל אדם להתפלל בנוסח אבותיו, ומנגד, הקהילה תישאר מאוחדת. כגון ששני בתי הכנסת יהיו באותו מתחם, וכך שיעורי התורה והשמחות שבשניהם יהיו משותפים לכל (ראו פניני הלכה תפילה ו, ו).^[3]

ד – מיקומו של בית הכנסת בגובהה של עיר

כיוון שבית הכנסת הוא ‘מקדש מעט’, הוא החשוב שבבתי העיר. כדי לתת לכך ביטוי, הורו חכמים (תוספתא מגילה ג, יד) לבנותו במקום הגבוה שבסביבה – “בגובהה של עיר”, שנאמר (משלי א, כא): “בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא”. בעבר קראו ליישוב קטן ‘עיר’, ואזי ההוראה היתה להקים את בית הכנסת על המקום הגבוה שביישוב. כאשר היישובים התרחבו וגדלו עד שנצרכו לבנות בהם בתי כנסת רבים, ההוראה היתה שכל בית כנסת ייבנה במקום הגבוה ביחס לסביבה הקרובה אליו.

עוד אמרו חכמים (שבת יא, א): “כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת – לסוף חרבה, שנאמר (עזרא ט, ט): לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו”. ה’ מעניק חיים ותוכן לאדם, וכאשר מגביהים את בית הכנסת מעל שאר הבתים, הקהילה קשורה אל מקור החיים ומתברכת. אך כאשר הצרכים השונים מקבלים את המקום הגבוה, הם הופכים להיות העיקר, וכיוון שאין להם ערך נצחי, סוף העיר שתחרב.

לפיכך, צריך להקפיד שבית הכנסת יהיה הגבוה שבבתי העיר. ואם בנה אדם את ביתו גבוה מבית הכנסת, חובה עליו להשפיל את ביתו כדי שיהיה נמוך מבית הכנסת, או שיגביה את בית הכנסת מביתו (רא”ש שבת א, כג; שו”ע קנ, ב-ג). ואם לא יעשה כן, נמצא שהוא מתגאה ומתחצף כלפי שמיים וחטאו גדול.

במשך הגלות, במקומות רבים אסרו על היהודים לבנות בית כנסת במקום הגבוה שבעיר, וכן אסרו להגביה את קומתו, ואזי היו אנוסים להשפיל את גובהו של בית הכנסת, ופעמים שאף הוצרכו להצניעו בקומה ראשונה תחת בית דירה (ב”י קנד, א; רמ”א קנ, ב). למעשה כתבו הפוסקים, שכאשר הגויים מגביהים את בתיהם מבית הכנסת, אין אפשרות שבית הכנסת יהיה הגבוה שבבתים, וממילא אין איסור ליהודים להגביה את ביתם יותר ממנו, אך עליהם להקפיד לכבד כפי יכולתם את פנים בית הכנסת, כך שיהיה המכובד שבבתי ישראל (מ”א קנ, ב; מ”ב ה, ועוד).

בדורות האחרונים, אוכלוסיית בני האדם רבתה מאוד, ורבים גרים בבניינים רבי קומות. אם ירצו שבית הכנסת יהיה הגבוה שבבתים, יצטרכו לבנותו בקומה העליונה על הבניין הגבוה שבאזור, ואזי יהיה קשה מאוד לעלות אליו. ואם ירצו שכל הציבור יגור בבתים נמוכים, עלות הדיור תרקיע שחקים. וברור שלא התכוונו חכמים שתקנה זו תהפוך להיות היקרה שבכל מצוות התורה, אלא כוונתם שאם ממילא כל הבתים בגובה של קומה או שתיים, יגביהו את בית הכנסת מעל כל הבתים.

לפיכך, משמעות המצווה כיום, שמצווה לבנות את בית הכנסת בצורה מכובדת ומפוארת, מבפנים ומבחוץ, יותר מבתי המגורים של בני הקהילה. ושיהיה גובה חלל בית הכנסת גבוה מחלל מבני הציבור והתרבות שבסביבה, כדי להראות ולהמחיש שבית הכנסת הוא החשוב והמכובד ביותר. כמו כן מצווה להקצות לבית הכנסת מגרש נאה, ויש להשתדל שיהיה במקום הגבוה שבאותו אזור, כדי שההולכים לבית הכנסת יעלו אליו. אמנם כאשר השכונה או היישוב בנויים במורד, עדיף להקצות לבית הכנסת מגרש במרכז השכונה או היישוב, כדי שיקל על כולם ללכת אליו, אף שלא יהיה במקום הגבוה ביותר (מור וקציעה קנ).^[4]

ה – ארון הקודש והבימה

כדי לכבד את ספר התורה נוהגים לבנות עבורו ארון נאה, ומציבים את הארון בקדמת בית הכנסת, ומשתדלים לנאותו ולפארו ביותר, וקוראים לו: ‘ארון הקודש’ (שבת לב, א; שו”ע יו”ד רפב, א). יש מהדרים להגביה את ארון הקודש כדי שיעלו אליו במדרגות. כאשר אפשר, מרחיבים את המקום המוגבה כדי שהכהנים יוכלו לעמוד עליו בברכת כהנים.

נוהגים לקבוע את מקומו של ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה ופונים לכיוון ירושלים יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אם מחמת אילוצים או טעות קבעו את ארון הקודש בצד אחר, יפנו בתפילה לכיוון ירושלים (שו”ע ורמ”א או”ח קנ, ה; צד, א-ב; מ”א, מ”ב ט-י).^[5]

נוהגים לכסות את ארון הקודש בפרוכת, כביטוי לכך שצריך לאזן את ההשתוקקות היתרה להתקרב אל הקודש, על ידי תוספת הצנעה והסתרה של ספר התורה המקודש. וכדרך שנאמר במשכן (שמות כו, לג): “וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים” (זרע אמת ח”א או”ח כו). אמנם היו קהילות שבהן נהגו לעשות לארון הקודש דלתות יפות ביותר בלא פרוכת, והעדיפו להדר בכבוד הארון מאשר בקיום ההידור של מנהג הפרוכת.^[6]

רבים נוהגים לעטר את ארון הקודש בצורה של שני לוחות הברית, כדי להזכיר את מעמד הר סיני. רבים נוהגים לעשות את הצד העליון של הלוחות מעוגל, ואין להוציא לעז על מנהגם, שכך נהגו גדולים וטובים (פנה”ל אמונה ומצוותיה טו, ט). כמו כן רבים נוהגים לעטר את ארון הקודש או את הפרוכת בצורת אריות, כדי לבטא בכך את מלכות ה’, שאף האריה מלך החיות, נותן כבוד לבוראו, וכדוגמת היריעות שהיו במשכן שארגו בהן צורת אריות. אולם מבין יוצאי ספרד רבים נמנעים מכך (שם טו, ח).

ציורים שאין רגילים לקבוע בבית הכנסת, ובכלל זה תמונות של רבנים, אסור לקבוע בבית הכנסת. ואף ציורים שהיה מקובל לצייר בבית הכנסת, כדי לבטא את שירת הברואים לבוראם, או כנגד שנים עשר המזלות, כיוון שאין הכל רגילים בהם, יש לקובעם מעל גובה קומת האדם, כדי שלא יסיחו את דעת המתפללים (שו”ע צ, כ; מ”א, מ”ב עא; פנה”ל אמונה ומצוותיה טו, ח).

מניחים בימה נאה באמצע בית הכנסת, כדוגמת המזבח שהיה באמצעו של המשכן, ועליה קוראים בתורה (חת”ס א, כח; משיב דבר א, טו). רבים מיוצאי ספרד נוהגים שגם החזן עומד סמוך לבימה, ואילו יוצאי אשכנז נוהגים שהחזן עומד סמוך לארון הקודש. ורק כאשר בית הכנסת גדול מאוד, החזן עומד ליד הבימה כדי שכולם יוכלו לשומעו. בעקבות מנהג הרפורמים לקבוע את הבימה בקדמת בית הכנסת בדומה לכנסיות, התעצמו בני קהילות אשכנז להקפיד שהבימה תהיה באמצע בית הכנסת. והתעורר ויכוח האם בשעת הצורך, כגון בבתי כנסת קטנים, אפשר לקבוע את הבימה סמוך לארון הקודש או שאסור משום ‘חוקות הגויים’ (ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה כח, ח).

ו – סדר הישיבה

אמרו חכמים (תוספתא מגילה ג, יד) שסדר הישיבה הראוי בבית הכנסת הוא, שכל הקהל יושב שורה אחר שורה כשפניהם כלפי ארון הקודש וירושלים, ובשורה הראשונה היו יושבים הזקנים כאשר “פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש” (רי”ף, רא”ש מגילה ג, יא; רמב”ם תפילה יא, ד; רמ”א או”ח קנ, ה). למעשה, ארון הקודש נמצא במרכז הכותל שבקדמת בית הכנסת, והזקנים יושבים בשני צידיו, ואחוריהם לקיר שבקדמת בית הכנסת.

הזקנים שישבו אל מול העם היו חכמי התורה, וכפי שאמרו חכמים: “אין זקן אלא זה שקנה חכמה” (קידושין לב, ב; ספרא קדושים). ונקראו ‘זקנים’, מפני שבאופן טבעי, כאשר נהגו להקדיש את השבתות והחגים ללימוד תורה, וגם בימות החול קבעו עיתים לתורה, הזקנים שהספיקו ללמוד תורה במשך יותר שנים ולצבור יותר ניסיון חיים, היו החכמים יותר בהבנת התורה.

בהושבת הזקנים בקדמת בית הכנסת, הציבור כולו נתן כבוד לתורה ולחכמיה, וכך העצים את הרצון לעסוק בתורה, ללכת בדרכי ה’ ולהוסיף טובה וברכה לעולם. בנוסף, בפניית החכמים אל העם, ביטאו החכמים כבוד לכל באי בית הכנסת, בניו אהוביו של ה’, שבאו להתפלל לפניו וללמוד את תורתו (עי’ ב”י קנ, ה; הר תבור ז).

למעשה, אף שבקהילות רבות נהגו לקיים מנהג זה, היו קהילות שבהן לא קיימו אותו. כפי הנראה שתי סיבות עיקריות היו לכך. האחת, לעיתים קשה לקבוע מי הם חכמי התורה של הקהילה, והניסיון להכריע בכך עלול להוביל למחלוקות, והעדיפו להימנע מכך. השנייה, במקומות שהתקשו להחזיק את בית הכנסת ממיסי הקהילה, החזיקו אותו ממכירת המקומות למתפללים, והמקומות הנכבדים שבקדמת בית הכנסת נמכרו למרבה במחיר ולא השאירום לחכמי התורה.

בתקופת האחרונים, בבתי כנסת רבים של יוצאי ספרד ביטלו את המנהג שהזקנים יושבים כלפי העם, והושיבו את הרבנים במרכז בצד הבימה, כשהקהל כולו פונה אל הבימה, ובכך היו כולם מלוכדים יחד בתפילה ובזִמרה סביב הרבנים והחזן. צורת ישיבה זו של הקהל היתה קיימת גם בחלק מבתי הכנסת באשכנז.

אולם נראה, שבעניין הושבת הזקנים בקדמת בית הכנסת ראוי לחזור למנהג המקורי, כדי לכבד את התורה ולהגדיל את השפעתה. ויקפידו להושיב שם זקנים שנאמנים לכל המצוות והערכים שבתורת ישראל: תלמוד תורה ויישוב הארץ, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, ודרך ארץ שקדמה לתורה. על מנת להדגיש את מכלול הערכים שבתורה, נכון להושיב בקדמת בית הכנסת גם זקנים בני תורה שזכו להגיע להישגים במדע, ביישוב הארץ ובצבא, שאף הם בכלל הזקנים שראוי לכבדם כדי שישמשו דוגמה לצעירים.

גם במקום שאין מושיבים את הזקנים כשפניהם לציבור, לכל הפחות נכון להושיב שם את הרב, ויקיימו בכך את הפסוק (ישעיהו ל, כ): “וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ” (היכל יצחק או”ח ט).^[7]

ז – עזרת נשים

בימי שבת ומועד נשים רבות באות להתפלל בבית הכנסת, ויש נשים צדקניות שאף באות להתפלל בימות החול. ועוד מימי חכמי המשנה מסופר על נשים צדקניות שבאו להתפלל בבית הכנסת בכל יום וזכו לאריכות ימים (לעיל יב, א).

משום צניעות, נוהגים ישראל להבדיל בין גברים לנשים בבית הכנסת. לפיכך, נוהגים ישראל לבנות בכל בתי הכנסת מקום מיוחד לנשים שנקרא ‘עזרת נשים’, כעין עזרת הנשים שבה קיימו את שמחת בית השואבה בבית המקדש, ולגביה אמרו חכמים (סוכה נא, א) שעשו ‘תיקון גדול’ בהפרדה שבין נשים לגברים. “בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה (ביציע) ואנשים מלמטה”. על ידי כך מנעו עירוב בין גברים לנשים, וגם הרחיקו את הגברים מלהביט בנשים (רמב”ם בפיהמ”ש, ורי”ד סוכה שם). ואם כך עשו בשעת שירה של שמחת בית השואבה, וכך גם בעת הספד (סוכה נא, ב, ע”פ זכריה יב, יב), קל וחומר שכן צריך לעשות בעת תפילה, שבה צריכים המתפללים לטהר את מחשבתם ולייחד את לבבם לעבודת ה’, ולהסיר כל דבר שעלול להסיח את דעתם מהתפילה (חת”ס ח”ה השמטות קצ).

לפיכך, נוהגים לעשות מחיצה בין הגברים לנשים. ונוהגים לסדר את המחיצה באופן שהנשים הסמוכות למחיצה יוכלו לראות באופן כללי את המתרחש בבית הכנסת, כפתיחת הארון, הולכת ספר התורה והגבהת התורה. לשם כך, יש נוהגים לעשות את המחיצה אטומה בחלקה התחתון, ולקראת גובה הפנים עושים מחיצה שאינה אטומה, כדי שיוכלו לראות דרכה. יש מקומות שבהם מקילים וסומכים על הרבנים שסוברים שמחיצה יכולה להיות גם עשרה טפחים. יש מקומות שבהם נשים רבות מגיעות לתפילה, וקובעים את עזרת נשים במקביל לעזרת גברים, כדי שיוכלו לשמוע היטב את החזן והקורא בתורה. לכתחילה, משום צניעות, מתקינים לעזרת נשים כניסה נפרדת.

על מנהג המחיצה וההפרדה בין גברים לנשים בבית הכנסת התעוררו ויכוחים חריפים בין שומרי המסורת הדתיים לרפורמים ולקונסרבטיבים, עד שמנהג המחיצה הפך להיות אחד מסמלי נאמנות הקהילה להלכה.^[8]

ח – עיצוב בית הכנסת

נכון לקבוע את פתח בית הכנסת מול ארון הקודש, כך שהנוהגים להשתחוות מעט בכניסתם לבית הכנסת, ישתחוו כלפי ירושלים וארון הקודש (שו”ע קנ, ה). ואם ירצו, יעשו עוד פתחים בצידי בית הכנסת, אבל ישתדלו שהפתח הראשי יהיה מול ארון הקודש.

נוהגים לבנות מבואה לפני פתח בית הכנסת, כדי שהנכנסים לבית הכנסת יכנסו תחילה למבואה, ושם יוכלו לתלות מעילים ולהניח חפצים, ולאחר מכן יכנסו לבית הכנסת. יש שלמדו זאת מהירושלמי (ברכות, ה, א), שהנכנס לבית הכנסת “צריך להיכנס לפנים משתי דלתות”, שנאמר (משלי ח, לד): “אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם”. וכדוגמת בית המקדש, שנכנסו להיכל דרך האולם (ב”ח או”ח צ, יג; מ”א לה). כך יוצא שאדם נכנס לבית הכנסת דרך שני פתחים – בכניסתו דרך הפתח הראשון אל המבואה הוא פורש מעסקי העולם שבחוץ, ובכניסתו דרך הפתח השני לבית הכנסת הוא מייחד עצמו לדבוק בה’ בתפילה (מהר”ל נתיב העבודה ה).

טוב להתקין סמוך למבואה כיור לנטילת ידיים, כדי שיוכלו ליטול בו ידיים לקראת התפילה, וכדי שהכהנים ייטלו בו את ידיהם לקראת ברכת כהנים. וטוב שסמוך למבואה יקבעו שירותים לנצרכים להתפנות לקראת התפילה או במהלכה.

מנהג ישראל לעשות חלונות לבית הכנסת (שו”ע צ, ד), וכפי שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): “אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות”. וכפי שמסופר על דניאל, שלמרות צו המלך שלא להתפלל, התפלל לה’ שלוש תפילות בכל יום בעלייה אל מול החלונות שהיו פתוחים לכיוון ירושלים, שנאמר (דניאל ו, יא): “וְכַוִּין (חלונות) פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם”, ועל כן נתפס והושלך לגוב האריות. החלונות מועילים לתפילה, מפני שעל ידם יכול המתפלל בעת שהוא מפסיק לרגע מתפילתו לשאת את עיניו לשמיים ולעורר את כוונתו (רש”י), ועל ידי החלונות שפתוחים לכיוון ירושלים הוא גם יכול להתעורר לכוון את ליבו לירושלים (רמב”ם). בנוסף, על ידי החלונות נכנסים אור ואוויר לבית הכנסת, ודעתו של המתפלל מתיישבת (רבנו יונה). אמנם כשהחלונות פונים לרחוב, יש להגביהם כדי שלא יגרמו למתפללים להסתכל על הנעשה ברחוב ולהסיח את דעתם מהתפילה (שו”ת חת”ס או”ח כז).

טוב לעשות לבית הכנסת שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל (זוהר ח”ב רנא, א). וחלקם יהיה לכיוון ירושלים (מ”ב צ, ט). ואף אם יוסיפו יותר חלונות, לא הפסידו את ההידור של שנים עשר החלונות (א”א בוטשטאש צ, ה). אם השמש מסנוורת דרך החלונות, יש להתקין להם וילונות נוחים ונאים.

נכון לשקוד על נויו של בית הכנסת, ויחד עם זאת להקפיד שיהיה נוח למתפללים. לשם כך יש לקנות ספסלים נוחים ונאים. כמו כן, צריך להתקין מערכת מיזוג אוויר לחימום בחורף ולקירור בקיץ, ולשים לב שלא תרעיש ותפריע לתפילות ולדרשות. מותר לנטוע עצים בחצר בית הכנסת (פנה”ל אמונה ומצוותיה טו, יא).

ט – דירה שמעל בית הכנסת

אמרו חכמים (מגילה כח, א), שאין להשתמש בגג בית הכנסת לצורכי חול, כגון לשטוח עליו פירות לייבוש. ואף שהדבר נעשה מחוץ לבית הכנסת, כיוון שהוא נראה לכל כגנאי לבית הכנסת – אסור (באו”ה קנא, יב, ‘יש’).

לעיתים בנו מעל בית הכנסת עלייה (קומה נוספת), והורו הראשונים שלא להשתמש בה לתשמישים של גנאי, כגון לקבוע שם מקום שינה, וקל וחומר שלא להתקין שם שירותים (מהר”ם מרוטנבורג, שו”ע קנא, יב). כמו כן למדנו (בהלכה ד) שאסור לבנות בית גבוה מבית הכנסת, קל וחומר שאין לבנות דירה מעל בית הכנסת (ריטב”א שבת יא, א). אמנם תשמישי חול שאין בהם גנאי, מותר לעשות בעלייה שמעל בית הכנסת, אך מעל ארון הקודש לא ישתמשו כלל (מ”ב קנא, מ).

כל זה אמור לגבי בניין שנבנה כבית כנסת, אבל אם הבניין נבנה כבית דירות, ורק לאחר מכן נרכשה אחת הדירות לצורך בית כנסת – הדירות שמעליה לא התקדשו, ואין שום הגבלה על הדיירים שמעל בית הכנסת (רמ”א עפ”י מהר”י וייל). אולם אחרונים רבים חששו לסכנה הסגולית שבזה, וכתבו שהרוצה לשמור את נפשו, יתרחק מלגור מעל בית הכנסת (כנה”ג; ט”ז קנא, ד; מ”א יח; מ”ב מב. ובמשפטי עוזיאל ח”ג או”ח יט, אסר). לשיטת הסוברים שאין לגור מעל בית כנסת, ישנו איסור לקבוע בית כנסת בדירה שיש מעליה דירות, כי בכך מזיקים לבעלי הדירות שמעל בית הכנסת.

מנגד, הרמב”ם (שו”ת פאר הדור עד), היקל לגור אף בדירה שנבנתה מעל בית כנסת, ורק מעל מקום ארון הקודש כתב שאין לישון ואין להניח כלי מלאכה. וכתב החיד”א למעשה, שאין לחשוש לסכנה סגולית כאשר מתגוררים מעל בית הכנסת, מפני שכל הפוסקים שהחמירו בזה, לא ראו את תשובת הרמב”ם, ואילו היו רואים אותה היו חוזרים בהם (ברכ”י קנא, י; חיים שאל ח”א נו). וכן נכון לנהוג למעשה, מפני שבכל החששות הסגוליים, יש לחשוש פחות בימינו (ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה כו, יא-יב; יט, יד).^[9]

לעיתים נצרכים להקים מניין קטן בדירה שבבניין משותף עבור קשיש או נכה וכיוצא בזה, ועל מקימי המניין לעמוד בכללי השימוש המקובלים בבנייני מגורים. מסתבר שכל זמן שהמניין הוא קטן ושקט, והבאים להתפלל משתדלים שלא להרעיש, הוא עומד בכללי השימוש על פי החוק.

י – הנצחת התורמים ודין יהודי מומר

תורם שתרם תרומה משמעותית לבניין בית הכנסת, ורוצה שיציינו זאת בשלט, יש למלא את רצונו, כדי לפרסם את עושי המצווה. וכך נוהגים רבים לכתחילה, כדי שירבו התורמים. כיוצא בזה הורה הרשב”א (שו”ת א, תקפא), שכאשר עשיר הרחיב את בית הכנסת מכספו על קרקע שלו, וביקש שיכתבו את שמו על הפתח – יש לקיים את רצונו. הן מפני שמדובר בקרקע שלו, והן מפני שכך היא ‘מידת חכמים’ ו’מידת ותיקין’, “כדי ליתן שכר לעשות מצווה… ואם התורה עשתה כן (שפרסמה את עושי המצווה), צריכים אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם” (רמ”א יו”ד רמט, יג; מ”א או”ח קנד, כג; מ”ב נט; פנה”ל אמונה ומצוותיה כג, ז).

מן הראוי ששלט ההנצחה יהיה צנוע ולא ראוותני, ועל ידי כך יזכו התורם והמונצח לכבוד אמיתי וזכויותיהם ירבו.

יש אומרים שאין מקבלים מיהודי מומר, שחטא בעבודה זרה, תרומות לבית כנסת. וזאת משום שבית הכנסת נקרא ‘מקדש מעט’, וכשם שאין מקבלים מיהודי מומר קורבן בבית המקדש, כך אין לקבל ממנו תרומות לבית הכנסת (מהר”י וייל; רמ”א יו”ד רנד, ב; או”ח קנד, יא; חת”ס). אמנם צדקה מותר לקבל ממנו, כי אף שחטא בחטא חמור מאוד, אין למנוע ממנו מצוות שעל ידן ירבו זכויותיו. ויש אומרים שדווקא תרומה של כלים אין מקבלים ממנו, כי יש בה דמיון לקורבן, אבל כסף לצורכי בית כנסת – מקבלים (מ”ב קנד, מח).

מנגד, יש אומרים שמותר לקבל כל תרומה מיהודי מומר בלא שום הגבלה, כי רק קורבן אסרה התורה לקבל ממנו, אבל משאר המצוות אין למונעו, וככל שירבה זכויות עדיף (מבי”ט וש”ך רנד, ה). וכן המנהג הרווח (מהרש”ם בדעת תורה או”ח תרי). אמנם אם יתרום תרומה גדולה וירצה הנצחה, משום כבוד בית הכנסת עדיף שיכתבו בה את שם הוריו.^[10]

יא – תרומות מנוכרים והנצחתן בשלט

כשם שכל נוכרי, אפילו עובד עבודה זרה, רשאי להתנדב להקריב קורבן עולה בבית המקדש (פנה”ל אמונה ומצוותיה ה, ג), כך אפשר לקבל ממנו תרומה לבית כנסת, כגון תרומה לשם קניית מנורה (ערכין ו, א; תוס’ ב”ב ח, א; שו”ע יו”ד רנט, ד; רמ”א רנד, ב).

אמנם צדקה לעניים אסור לקבל מנוכרים, הן מפני שיש בכך חילול השם שישראל נאלצים להתפרנס מנוכרים, והן מפני שהצדקה מכפרת עוון, ושמא בזכותה יתכפר עוונם ויוכלו להמשיך לשעבד את ישראל. אבל תרומות לבית הכנסת מקבלים, כי לא נועדו לכפרה (הגהות אשרי; ט”ז רנד, ד). ואין בזה חילול השם אלא קידוש השם, שכן בתרומתו הוא רוצה להשתתף עם ישראל בעבודת ה’. אמנם צריך להקפיד שיתרום על דעת היהודים שמקבלים את תרומתו, כדי שיהיה ברור שלא התכוון להקדישה לבית המקדש או לחילופין לשם עבודה זרה (שו”ע רנט, ד; ט”ז ז).

עוד הזהירו חכמים שאם הנוכרי ייעד את תרומתו לדבר מסוים, כגון מנורה לבית הכנסת, שלא ישנו את ייעודה בלא הסכמתו, כי יש לחשוש שאם ישנו, יתרעם על היהודים שמעלו בתרומתו וייגרם חילול השם. אמנם אם יהודי תרם כסף עבור מנורה, ושוב אין צורך במנורה, כיוון שמן הסתם הוא נותן אמון בגבאים, מותר להם לשנות ולקנות בתרומתו דבר מצווה אחר שיש בו צורך (ערכין ו, ב; שו”ע יו”ד רנט, ג).

לגבי תרומה לישיבה, אם היא נועדה להחזקת הבחורים והאברכים, היא נחשבת כצדקה שאסור לקבל מנוכרים. וכאשר התרומה לצורך הבניין, היא כתרומה לבית כנסת, שאפשר לקבל מנוכרים (וישב הים ב, טז; משנה הלכות ה, קעח; עי’ דעת כהן קלב, ופרי השדה ב, מט).

ככלל, מותר לציין בשלט הנצחה את שמו של נוכרי שתרם תרומה גדולה לבית הכנסת. ויש חוששים לכתחילה לעשות שלט לנוכרי בבית הכנסת, שמא יש בכך פגיעה בכבוד ישראל שלא תרמו לבדם מספיק. למעשה רב המקום צריך להכריע בזה.^[11]