תורם שתרם תרומה משמעותית לבניין בית הכנסת, ורוצה שיציינו זאת בשלט, יש למלא את רצונו, כדי לפרסם את עושי המצווה. וכך נוהגים רבים לכתחילה, כדי שירבו התורמים. כיוצא בזה הורה הרשב”א (שו”ת א, תקפא), שכאשר עשיר הרחיב את בית הכנסת מכספו על קרקע שלו, וביקש שיכתבו את שמו על הפתח – יש לקיים את רצונו. הן מפני שמדובר בקרקע שלו, והן מפני שכך היא ‘מידת חכמים’ ו’מידת ותיקין’, “כדי ליתן שכר לעשות מצווה… ואם התורה עשתה כן (שפרסמה את עושי המצווה), צריכים אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם” (רמ”א יו”ד רמט, יג; מ”א או”ח קנד, כג; מ”ב נט; פנה”ל אמונה ומצוותיה כג, ז).
מן הראוי ששלט ההנצחה יהיה צנוע ולא ראוותני, ועל ידי כך יזכו התורם והמונצח לכבוד אמיתי וזכויותיהם ירבו.
יש אומרים שאין מקבלים מיהודי מומר, שחטא בעבודה זרה, תרומות לבית כנסת. וזאת משום שבית הכנסת נקרא ‘מקדש מעט’, וכשם שאין מקבלים מיהודי מומר קורבן בבית המקדש, כך אין לקבל ממנו תרומות לבית הכנסת (מהר”י וייל; רמ”א יו”ד רנד, ב; או”ח קנד, יא; חת”ס). אמנם צדקה מותר לקבל ממנו, כי אף שחטא בחטא חמור מאוד, אין למנוע ממנו מצוות שעל ידן ירבו זכויותיו. ויש אומרים שדווקא תרומה של כלים אין מקבלים ממנו, כי יש בה דמיון לקורבן, אבל כסף לצורכי בית כנסת – מקבלים (מ”ב קנד, מח).
מנגד, יש אומרים שמותר לקבל כל תרומה מיהודי מומר בלא שום הגבלה, כי רק קורבן אסרה התורה לקבל ממנו, אבל משאר המצוות אין למונעו, וככל שירבה זכויות עדיף (מבי”ט וש”ך רנד, ה). וכן המנהג הרווח (מהרש”ם בדעת תורה או”ח תרי). אמנם אם יתרום תרומה גדולה וירצה הנצחה, משום כבוד בית הכנסת עדיף שיכתבו בה את שם הוריו.[10]
כתב במ”א (קנד, יח), שדין מחלל שבת בפרהסיה כדין מומר. וכ”כ במ”ב (קנד, מח), וכתב שכן דין עובר עבירות להכעיס. וליפה ללב (יו”ד רפא, ה; רנד, ד), אין לקבל ממומר לע”ז תרומות לבית הכנסת, אבל ממחלל שבת בפרהסיה מותר לקבל, ורק כשיש חשש שיצמח בזיון מתרומתו – אין לקבל. ע”כ. וכן הסכים בשדי חמד (מערכת מ”ם כלל קנו). וגדולי הרבנים הורו, שבדורות האחרונים סתם מחללי שבת אינם נחשבים כמומרים (ראו בפנה”ל כשרות כט, יג). ורק ממי שהמיר דתו או מעבריין להכעיס, אין לקבל לדעת המחמירים.
מנגד, יש מקילים וסוברים, שרק קורבן אין מקבלים מיהודי מומר, אבל תרומות לבית הכנסת או צדקה לעניים מקבלים, שכן אין מגמה למעט את מצוותיו וזכויותיו, אלא להיפך, כמה שירבה מצוות עדיף. כך כתב בשו”ת מבי”ט (ב, ריד), ש”ך (רנד, ה). וכן משמע מספר חסידים תרפ”ז, שרק כאשר יכול להיגרם מזה בזיון אין לקבל. ורבים הזכירו את שתי הדעות, ולמעשה המנהג הרווח להקל, וכפי שכתב מהרש”ם (דעת תורה או”ח תר”י).
בשו”ת בית ישראל (לנדא או”ח כו), היקל לקבל תרומות ממומר אף שהוא מרוויח כסף תוך חילול שבת. ע”כ. נראה שאין מניעה לציין בשלט הנצחה את התורם גם כשאינו שומר שבת, אבל אם הוא מומר לע”ז עדיף להימנע, אך אפשר לכתוב את שמות הוריו, ושהתרומה נתרמה לעילוי נשמתם על ידי בנם, בלא להזכיר את שמו. כעין זה כתב דובב מישרים (ג, צה), לגבי מחלל שבת שרצה לתרום לעילוי נשמת אביו.
כתב בשו”ת עשה לך רב (ח, נה), שיש לדייק בהנצחה, ואין לרשום מי שתרם רובה של בימה באופן שנראה כאילו תרם את כולה.
אסרה התורה לקבל לקורבן בהמה שזונה קיבלה כאתנן בשכרה, או בהמה שהוחלפה בכלב, משום הביזיון שבכך. שנאמר (דברים כג, יט): “לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה’ אֱלוֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה’ אֱלוֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם”. כהמשך לכך כתבו הפוסקים, שמדברי חכמים אין לקבל אתנן זונה או מחיר כלב כתרומה לבית הכנסת. אבל מותר לקבל מזונה תרומה כספית, כי רק חפץ מסוים שקבלה בשכר חטאה נחשב לאתנן ונאסר (רמ”א או”ח קנג, כא). נראה שאסור לקבל צדקה מאנשי פשע שצוברים את הונם ממעשי פשע, כדי שלא לתת יד לפשעיהם החמורים כנגד זולתם וכנגד כלל החברה.
