כאשר בית הכנסת צר מלהכיל את כל המתפללים, ולא ניתן להרחיבו, מצווה להקים בית כנסת נוסף (מ”א קנד, כג). אבל אם יש מקום בבית הכנסת לכל המתפללים, ואין סיבה ערכית משמעותית להקים בית כנסת נוסף, אסור לחלק את הקהילה. והתורם להקמת בית כנסת כזה, אין בידו מצווה אלא עבירה, מפני שהאחדות היא ערך עליון בישראל. וכפי שאמרו חכמים (דב”ר ה, י), שבזמן שישראל מאוחדים, אפילו אם יש בהם חטאים חמורים, הקב”ה מסייע בידם לנצח את אויביהם. אבל כשיש ביניהם פירוד, אף שיש בידם מצוות רבות, אין הקב”ה מסייע בידם, והם ניגפים לפני אויביהם. ואף השם ‘בית הכנסת’ נקרא על שם האחדות, שכולם מתכנסים בו יחד. בנוסף, ככל שמספר המתפללים גדול יותר, כך מתגדל יותר כבוד שמיים, שנאמר (משלי יד, כח): “בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ” (משיב דבר א, מו; משפטי עוזיאל ג, יט).
גם הניסיון מוכיח, שאנשים שקשורים לקהילה גדולה ויציבה, מקבלים ממנה יותר תמיכה וחיזוק בימי שמחה וצער. בנוסף, קהילה גדולה מסוגלת לארגן יותר שיעורי תורה ופעילות חסד, וחבריה יכולים להתעלות יותר בתורה ובמעשים טובים. ואף הילדים שגדלים בקהילה גדולה וחזקה זוכרים יותר לטובה את תפילות בית הכנסת ואת אחוות המתפללים, וכשהם גדלים הם חפצים יותר להמשיך בדרך התורה והמצוות.
לכן, למרות שיתכן שחלק מן האנשים ירגישו יותר בנוח במניין קטן שינהג כפי נטיית ליבם, או שיוכלו לשמש בו יותר פעמים כחזנים, עדיף שיוותרו על רצונם כדי לשמור על אחדות הקהילה.
אולם כאשר יצר המחלוקת מתעצם ודברי המוסר אינם מועילים, ובני הקהילה שוקעים במחלוקות וחוטאים בקטטות, עדיף שיחטאו פחות וייפרדו ויקימו בית כנסת נוסף (מ”ב קנ, ב, עפ”י רדב”ז ג, תעב).
לעיתים הוויכוחים אינם אישיים אלא נובעים מדגשים שונים בסגנון התפילה, ואזי יתכן שראוי להקים כמה מניינים במסגרת הקהילה. אחד לרוצים להאריך בתפילה כדי לכוון יותר, אחד לרוצים לקצר כדי שלא להטריח את הציבור, ואחד לרוצים להרבות בשירה ולשלב את הנוער בתפילה. שכן בשונה מערך ‘האחדות’ שגובר על ערכים רבים אחרים, הערך של “בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ” אינו גובר על ערכים אחרים, אלא צריך להשתלב עמהם באיזון. אמנם, גם כאשר נכון להקים מניינים מותאמים לגוונים השונים שבקהילה, צריך לשקוד על אחדותה של הקהילה בשיעורי תורה ובתפילות משותפות. לשם כך רצוי מאוד שיהיה לקהילה רב שיהיה שותף בעיצוב המניינים השונים, וישקוד יחד עם כלל הציבור על אחדות הקהילה.
כיוצא בזה, לעיתים הצורך להיפרד נובע מהבדלי הנוסחים. כגון שהמניין הקיים הוא לפי נוסח מסוים, ובינתיים המניין גדל ובו גם רבים בעלי נוסח אחר. או שבתחילה נהגו לשלב שני נוסחים, וכאשר רבו המתפללים, רבים מהם מעדיפים להתפלל את כל התפילה בנוסח אבותיהם. גם במקרים אלו נכון להתייעץ עם הרב המקומי, כדי שמחד יוכל כל אדם להתפלל בנוסח אבותיו, ומנגד, הקהילה תישאר מאוחדת. כגון ששני בתי הכנסת יהיו באותו מתחם, וכך שיעורי התורה והשמחות שבשניהם יהיו משותפים לכל (ראו פניני הלכה תפילה ו, ו).[3]
כתב מהר”ם שיק (חו”מ כג), שמותר להיפרד לשם תפילה בנוסח אבות או לפי כוונות מיוחדות. וכ”כ מהרש”ם (ג, קסח), ובתנאי שלא יתבטל המניין הראשון. ובאבני נזר (או”ח לו), התיר להתחלק כאשר יש לכך “טעם הגון”. ובאג”מ (או”ח ב, מו), התיר להתחלק ולהקים מניין עבור אנשים שגרים רחוק, כדי שעוד אנשים יזכו להתפלל במניין. ע”כ. וכן מותר להתחלק כדי להקים בית כנסת שנאמן לערכי התורה, כגון שבבית הכנסת הקיים מתנכרים למצוות יישוב הארץ ואחדות ישראל, ובחדש ימנו רב שמחנך לכך.
