אמרו חכמים (תוספתא מגילה ג, יד) שסדר הישיבה הראוי בבית הכנסת הוא, שכל הקהל יושב שורה אחר שורה כשפניהם כלפי ארון הקודש וירושלים, ובשורה הראשונה היו יושבים הזקנים כאשר “פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש” (רי”ף, רא”ש מגילה ג, יא; רמב”ם תפילה יא, ד; רמ”א או”ח קנ, ה). למעשה, ארון הקודש נמצא במרכז הכותל שבקדמת בית הכנסת, והזקנים יושבים בשני צידיו, ואחוריהם לקיר שבקדמת בית הכנסת.
הזקנים שישבו אל מול העם היו חכמי התורה, וכפי שאמרו חכמים: “אין זקן אלא זה שקנה חכמה” (קידושין לב, ב; ספרא קדושים). ונקראו ‘זקנים’, מפני שבאופן טבעי, כאשר נהגו להקדיש את השבתות והחגים ללימוד תורה, וגם בימות החול קבעו עיתים לתורה, הזקנים שהספיקו ללמוד תורה במשך יותר שנים ולצבור יותר ניסיון חיים, היו החכמים יותר בהבנת התורה.
בהושבת הזקנים בקדמת בית הכנסת, הציבור כולו נתן כבוד לתורה ולחכמיה, וכך העצים את הרצון לעסוק בתורה, ללכת בדרכי ה’ ולהוסיף טובה וברכה לעולם. בנוסף, בפניית החכמים אל העם, ביטאו החכמים כבוד לכל באי בית הכנסת, בניו אהוביו של ה’, שבאו להתפלל לפניו וללמוד את תורתו (עי’ ב”י קנ, ה; הר תבור ז).
למעשה, אף שבקהילות רבות נהגו לקיים מנהג זה, היו קהילות שבהן לא קיימו אותו. כפי הנראה שתי סיבות עיקריות היו לכך. האחת, לעיתים קשה לקבוע מי הם חכמי התורה של הקהילה, והניסיון להכריע בכך עלול להוביל למחלוקות, והעדיפו להימנע מכך. השנייה, במקומות שהתקשו להחזיק את בית הכנסת ממיסי הקהילה, החזיקו אותו ממכירת המקומות למתפללים, והמקומות הנכבדים שבקדמת בית הכנסת נמכרו למרבה במחיר ולא השאירום לחכמי התורה.
בתקופת האחרונים, בבתי כנסת רבים של יוצאי ספרד ביטלו את המנהג שהזקנים יושבים כלפי העם, והושיבו את הרבנים במרכז בצד הבימה, כשהקהל כולו פונה אל הבימה, ובכך היו כולם מלוכדים יחד בתפילה ובזִמרה סביב הרבנים והחזן. צורת ישיבה זו של הקהל היתה קיימת גם בחלק מבתי הכנסת באשכנז.
אולם נראה, שבעניין הושבת הזקנים בקדמת בית הכנסת ראוי לחזור למנהג המקורי, כדי לכבד את התורה ולהגדיל את השפעתה. ויקפידו להושיב שם זקנים שנאמנים לכל המצוות והערכים שבתורת ישראל: תלמוד תורה ויישוב הארץ, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, ודרך ארץ שקדמה לתורה. על מנת להדגיש את מכלול הערכים שבתורה, נכון להושיב בקדמת בית הכנסת גם זקנים בני תורה שזכו להגיע להישגים במדע, ביישוב הארץ ובצבא, שאף הם בכלל הזקנים שראוי לכבדם כדי שישמשו דוגמה לצעירים.
גם במקום שאין מושיבים את הזקנים כשפניהם לציבור, לכל הפחות נכון להושיב שם את הרב, ויקיימו בכך את הפסוק (ישעיהו ל, כ): “וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ” (היכל יצחק או”ח ט).[7]
בספר הקדום ‘החילוקים שבין אנשי מזרח וארץ ישראל’ מובא שבבבל נהגו כמבואר בתוספתא, ואילו בארץ ישראל נהגו אחרת. כיוצא בזה, בימי הראשונים בקהילות רבות באשכנז לא נהגו כמבואר בתוספתא. וכן בצפון אפריקה ותימן היו קהילות רבות שלא הקפידו על כך. הלבוש (או”ח קנ, ה), ביאר שלא נהגו כך מפני שמכרו את כל המקומות. והביאו את דבריו ט”ז ב, ומ”ב יד. עוד אפשר, שמפני שבחירת הזקנים שישבו בקדמת בית הכנסת עלולה לגרום מחלוקות, נמנעו מכך, וכדוגמת תקנת חכמים שכהן יעלה ראשון, גם כשיש מכובדים ממנו, משום דרכי שלום (גיטין נט, א; להלן טו, ח). בספר המספיק לעובדי ה’ פרק כה, כתב בתוכחה על הרבנים שמתגאים, שאין ראוי שישבו בקדמת בית הכנסת. ור’ חיים פלאג’י (כף החיים יא, כז), כתב שבאיזמיר נהגו שהחכמים ישבו ליד הפתח, וביאר שאולי נהגו כן כדי למנוע מקלי דעת לשבת ליד הפתח באופן שישיבת בית הכנסת נראית עליהם כמשוי, ואולי מפני שכל המתפללים נהגו לנשק את ידי הרבנים, ולא רצו להטריחם ללכת עד קדמת בית הכנסת.
בדורות האחרונים, בתהליך הדרגתי, בבתי כנסת רבים בארץ הפסיקו להושיב רבנים בקדמת בית הכנסת. כפי הנראה הסיבה העיקרית לכך: אכזבת רבים מבני הציבור מהנהגתם של רבנים, שמתוך חרדה גדולה לשמירת המסורת קבעו סייגים רבים, ובתוך כך ביטלו מצוות וערכים מקודשים. כך אירע שהיו רבנים שהתנגדו לקיום מצוות יישוב הארץ ולמצווה להגן על העם ועל הארץ במסגרת גיוס לצה”ל, והתנגדו ללימודי מדע והמעיטו בערך העבודה ודרך ארץ שקדמה לתורה, ומהם שעוררו מחלוקות על כך. במצב זה היו שהעדיפו שהרבנים יטפלו בשירותי הדת ככשרות המאכלים, נישואין וגירושין, מקווה ועירוב, ולא יקבלו מקום מכובד, שאותו אולי ינצלו כדי לעורר מחלוקות ולפגוע בערכים מקודשים. מסיבה זו יש קהילות שאינן מעוניינות למנות רב. אך הפתרון אינו לבטל את מעמד חכמי התורה, אלא להקפיד שיהיו חכמים שמדגישים את מכלול הערכים שבתורה. כדי לוודא שכך יהיה, הוספתי את העצה להושיב זקנים בתחומים נוספים. עצה זו למדתי מד”ר פיינגולד ז”ל, אודות מנהגו של הרב ישראל זאב גוסטמן זצ”ל, שהושיב ב’מזרח’ של ישיבת ‘נצח ישראל’ גם פרופסורים בני תורה: פרופ’ מנחם אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון; פרופ’ הלפרין לפיזיקה. גם מפרופ’ ישראל אומן (שלימים קיבל פרס נובל לכלכלה), ביקש שישב במזרח, אך משום ענוותנותו העדיף לשבת עם שאר הציבור. הסביר הרב גוסטמן לשואליו: “פה בארץ ישראל צריכים לדאוג למלכות, ואלו אנשים שמסמלים את המלכות”. המלכות לדבריו מבטאת את המערכות השונות שעליהן האומה מתבססת.
