פרק פרק כג - סיום שחרית ודיני קדיש

לאחר תחנון, ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה, אומרים שלושה פרקי תפילה. הראשון – 'אשרי' ('תהִלה לדוד'). ואף שכבר אמרוהו בפסוקי דזמרה, חוזרים לאומרו שוב, מפני שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר 'תהִלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא". בראשונה אומרים אותו בפסוקי דזמרה, בשנית כאן, ובשלישית לפני תפילת מנחה (לעיל יד, ג, 5).

לאחר מכן אומרים מזמור "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה", ויש בו המשך לתחנונים שאחר עמידה.^[1]

כיוון שהוא תפילה על יום צרה, אין אומרים אותו בימים של שמחה. ונחלקו המנהגים בזה. למנהג יוצאי ספרד, דינו כדין תחנון, ובכל יום שמפני צד שמחה שבו אין אומרים תחנון, גם אין אומרים 'למנצח'. ולמנהג יוצאי אשכנז, למניעת תחנון מספיקה שמחה קלה, אבל למניעת אמירת 'למנצח' צריך שתהיה שמחה גדולה. ולכן כשמתפלל עם הציבור חתן או בעל ברית, אין אומרים תחנון, אבל 'למנצח' אומרים. וכן בחודש ניסן ובימים שמיום הכיפורים עד סוף חודש תשרי, אף שאין אומרים בהם תחנון, 'למנצח' אומרים. ורק בימי חג וערב חג ואיסרו חג, אין אומרים 'למנצח' (רמ"א קלא, א; מ"ב לה; כה"ח לז). מנהגים אלו כתובים בסידורים לפני פרק 'למנצח', כל עדה כמנהגה.

לאחר מכן אומרים 'קדושה-דסדרא', היינו פסוקי "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" וכו', "ברוך כבוד ה' ממקומו", "ה' ימלוך לעולם ועד", עם תרגומם לארמית. תיקנו לומר 'קדושה-דסדרא' כדי שכל מתפלל יזכה ללמוד בכל יום כמה פסוקי נביא, ותרגמו את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. הפליגו חכמים בשבח אמירתה, שאחר חורבן בית המקדש היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). פירש רש"י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שהם פסוקים שעוסקים בקדושת ה'. בשחרית של שבת, אין צורך לומר קדושה דסדרא, שכבר יוצאים ידי לימוד בנביא בקריאת ההפטרה. אולם כדי שלא לבטל את אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת המנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה'.

יש אומרים שתיקנו לומר 'קדושה-דסדרא' בשעה שגזרו על ישראל שלא לומר קדושה, והיו השוטרים שומרים על המניינים עד אחר חזרת הש"ץ, ואחר שהלכו נהגו לומר 'קדושה-דסדרא'. וגם אחר ביטול הגזירה לא נתבטל מנהג אמירתה (שבולי הלקט מד, ב"י קלב, ב).

נמצא אם כן שאנו אומרים קדושה שלוש פעמים בתפילת שחרית. בתחילה בברכת 'יוצר המאורות', ושוב בחזרת הש"ץ, ובשלישית ב'קדושה-דסדרא'. וכן מצינו שהרבה דברים חשובים תיקנו לומר שלוש פעמים, כדוגמת 'תהלה לדוד' (אשרי) בכל יום, וכן 'ויכולו' בליל שבת.

כמו בקדושה כך גם ב'קדושה-דסדרא', הציבור אומר ביחד את פסוקי 'קדוש' ו'ברוך', ולשם כך צריך החזן לומר בקול את המשפט המקדים לפסוקי הקדושה. יחיד המתפלל לעצמו, מוטב שיאמר פסוקים אלו במנגינה של קריאה בטעמים, כדי לחוש לדעה הסוברת שהואיל ומדובר בקדושה צריך לאומרה במניין, אבל כשהוא קוראם בטעמים, הרי הוא כקורא בתורה ואינו צריך מניין. מי שאינו יודע לקוראם בטעמים, יאמרם בלא טעמים, שהעיקר להלכה שגם יחיד יכול לומר 'קדושה-דסדרא', מפני שהוא רק מספר כיצד המלאכים מקדשים את שמו יתברך.^[2]

כהמשך ל'קדושה-דסדרא' הנהיגו הגאונים לומר עוד פסוקים ובקשות על כפרה, אמונה ותורה. יש שנהגו לומר את כל הנוסח שלפנינו (סידור רב עמרם גאון), ויש שאמרו נוסח קצר יותר (סידור רס"ג). בתקופת הראשונים כבר נהגו הכל להוסיף את הנוסח שלפנינו, עם שינויים קלים בין העדות.

אחר 'קדושה-דסדרא' אומר החזן 'קדיש תתקבל', שבו בנוסף ל'קדיש שלם' הוא מוסיף לבקש שתתקבל תפילתנו. ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר מחזרת הש"ץ ועד אחר קדיש זה.^[3]

אמירת 'תהִלה לדוד' (אשרי) ו'קדושה-דסדרא' עדיפה על אמירת תחנון, שהפליגו חכמים בשבח האומר 'תהלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים, שהוא בן העולם הבא (ברכות ד, ב), ועל 'קדושה-דסדרא' אמרו שהיא אחד מהדברים שבזכותם העולם מתקיים אחר החורבן (סוטה מט, א). ואילו אמירת תחנון היא רשות (טור קלא, בשם רב נטרונאי גאון). לכן, יחיד המתפלל לעצמו ואין לו זמן לומר את הכל, יעדיף לומר 'תהִלה לדוד' ו'קדושה-דסדרא' (יחו"ד ב, ח).

וכן מעלת 'תהלה לדוד' ו'קדושה-דסדרא', שיסודם בדברי התלמוד, עדיפה על אמירת שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח, שהנהיגו לאומרם בתקופת הגאונים והראשונים (אבני ישפה ט, נח-ס).

המתפלל במניין ונאלץ לצאת לפני סוף התפילה, צריך להשתדל להישאר עם התפילין עליו לפחות עד אחר 'קדושה-דסדרא', (שו"ע כה, יג). וכשאפשר, ימתין עם התפילין עד אחר 'קדיש תתקבל' (מ"ב כה, נו). ויש נוהגים להדר להישאר עם התפילין עד סיום התפילה (ראו פנה"ל חפצי קודש ג, יב).

כיוון שתפילת שחרית ניתקנה כנגד קרבן התמיד, ואחר הקרבת התמיד היו הלוויים אומרים 'שיר של יום', נהגו לאומרו אחר התפילה (מסכת סופרים יח, א). אולם לא תיקנו זאת כחובה, והיו שלא נהגו לאומרו. בסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרו.^[4]

לפני השיר מזכירים את היום: "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת" וכן בכל יום, כדי לקיים את מצוות זכירת יום השבת בכל ימות החול (עפ"י רמב"ן שמות כ, ח, והאר"י, כמובא בכה"ח קלב, כו).

בנוסח ספרד מוסיפים לומר לפני 'שיר של יום' מזמור 'תְּפִלָּה לְדָוִד' (תהלים פו), ולקט פסוקים הפותח ב'בית יעקב', ומזמור 'שיר המעלות לדוד' (תהלים קכד). בימים של שמחה, כשם שאין אומרים "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" (שאחר אשרי), כך גם אין אומרים 'תְּפִלָּה לְדָוִד', מפני שנאמר בו "בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ". גם בסידורי נוסח ספרד-חסידים מודפסים פרקים אלו, אלא שרבים נהגו לדלג עליהם ולומר רק 'שיר של יום' כמנהג נוסח אשכנז.

עוד הבדל ישנו בין הנוסחים, שלמנהג אשכנז אומרים תחילה 'עלינו לשבח', אח"כ 'שיר של יום', ולבסוף 'פיטום הקטורת'. ואילו לנוסח ספרד אומרים תחילה 'שיר של יום', אח"כ 'פיטום הקטורת', ולבסוף 'עלינו לשבח' (כסדר זה סידרתי את ההלכות).

הנוהג כנוסח אחד שמתפלל עם חזן מנוסח אחר, יש אומרים שמוטב שיתפלל כנוסח החזן, ויש אומרים שמוטב שיתפלל בשקט כנוסח אבותיו, אבל לא ישב בשעה שכל הציבור עומד ב'עלינו לשבח', כדי שלא להבליט את הבדלי הנוסח (עי' לעיל ו, ה).

אחר 'שיר של יום' נוהגים לומר 'פיטום הקטורת', ולפניו אומרים 'אין כאלוהינו'. שני טעמים לאמירתו: האחד, כנגד הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר וערב בבית המקדש. והשני, כדי שכל יהודי יזכה ללמוד בכל יום מדברי חכמים.^[5]

בזוהר (ח"ב ריב, ב) שבחו מאוד את מעלת אמירת 'פיטום הקטורת', שעל ידה ניצלים מכל מיני פורענויות. ויש אומרים שצריך להיזהר מאוד שלא להשמיט אף סממן מהקטורת, ולכן לא היו אומרים את הקטורת בימי החול, שמא מתוך שממהרים למלאכתם ידלגו על אחד הסממנים (רמ"א קלב, ב). למעשה, דעת רוב הפוסקים שאין צריך לדקדק בזה כל כך, אלא שלכתחילה טוב לאומרה מתוך הסידור כדי שלא יטעה וידלג (ב"י, מ"ב קלב, יז).

נהגו לומר בסיום התפילה 'עלינו לשבח', כדי לקבוע בליבנו, קודם שניפרד מהתפילה, את האמונה בה' ואת תקוות הגאולה; וכדי שאח"כ, כשהיהודי ייפגש עם הגויים, במסחרו ועיסוקיו, לא יגרר אחר אליליהם ואמונתם (ב"ח או"ח קלג).^[6]

מפני חשיבותה של תפילה זו נוהגים לאומרה בעמידה, ונוהגים לכרוע מעט בעת שאומרים "ואנחנו כורעים" (לנוסח יוצאי אשכנז) או "ואנחנו משתחווים" (לנוסח יוצאי ספרד).

הקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמיים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, ולהיזהר שלא להסיח את הדעת, וקל וחומר שלא לפטפט, בעת אמירתו (שו"ע נו, א, מ"ב א). אמרו חכמים שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו' בכל כח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). ובעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). אמרו חכמים שהענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו, שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער, ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסין אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (עי' ברכות ג, א).

כיוון שאנו מקדשים בו את ה', תיקנו לאומרו במניין, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל. וניתקן בלשון ארמית, שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל. זה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחייהם של כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות והנחמות האמורות בעולם, ואמרו אמן.

זהו עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש'. ואמנם בדרך כלל מוסיפים על עיקרו עוד דברים (כמבואר בהמשך), אבל העיקר הוא חצי קדיש. והענייה עליו חשובה מאין כמוה, ואפילו מי שנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, יכול להפסיק כדי לענות עליו.^[7]

מצווה לרוץ לשמוע קדיש. ומי שכבר סיים את תפילתו ויש לפניו שני מניינים, האחד אומר קדיש והשני קדושה, עדיף שיצטרף למניין שאומר קדיש, שמעלת הקדיש חשובה ממעלת הקדושה (מ"ב נו, ו).^[8]

נוהגים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה. אחר אמירת קרבנות אומרים 'קדיש דרבנן', אחר סיום פסוקי דזמרה חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש, אחר 'קדושה-דסדרא' 'קדיש תתקבל', אחר 'שיר של יום' 'קדיש יתום', ואחר 'פיטום הקטורת' 'קדיש דרבנן' (שבולי הלקט ח). על ידי הקדיש אנו חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמיים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.

ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. ובכל מקום שאין להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא, נקרא גם 'קדיש שלם', ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ"ך, ונוספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים בתפילה שה' יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. כיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם 'קדיש יתום'. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה, ובו לפני התוספת של 'קדיש שלם' מוסיפים בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. ובו לפני התוספת של 'קדיש שלם' מוסיפים תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים. הפליגו חכמים במעלת 'קדיש דרבנן', ואמרו שאחר חורבן הבית הוא אחד מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). וזאת משום שאומרים אותו אחר לימוד תורה של רבים, ויש בו שילוב של מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות וקידוש השם שבאמירת הקדיש (רש"י).

עניית האמן על התוספות הללו אינה חשובה כעיקר הקדיש, ואין להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה כדי לענות עליהן^[7]

אחר התחנונים שלאחר תפילת עמידה אומרים חצי קדיש. וביום שאין אומרים תחנונים, אומרים אותו מיד אחר התפילה. הטעם שאומרים חצי קדיש בלבד, כדי שלא להפסיק בין התפילה ל'קדיש תתקבל' שנאמר אחר 'קדושה-דסדרא'. שכל זמן שהחזן עוד לא אמר 'קדיש תתקבל', עדיין לא סיים לגמרי את חזרת הש"ץ. ולכן אין החזן צריך לפסוע שלוש פסיעות בסיום חזרת הש"ץ, ששלוש הפסיעות של הפרידה מהתפילה נעשות על ידו בסוף 'קדיש תתקבל'. בשני ובחמישי, שקוראים בתורה, גם אחר הקריאה בתורה אומרים חצי קדיש. אחר 'קדושה-דסדרא' כבר למדנו שהחזן אומר 'קדיש תתקבל'.

אחר 'שיר של יום' נוהגים האבלים לומר 'קדיש שלם', הוא קדיש 'יהא שלמא' שאומרים אחר אמירת פסוקים, מפני שיש באמירת הקדיש תועלת לעילוי נשמת הנפטר (עיין לעיל ד, ה-ו).

אחר 'פיטום הקטורת' אומרים האבלים 'קדיש דרבנן', שתיקנו לאומרו אחר לימוד בדברי חכמים.

כתבו הפוסקים שצריך כל אדם לשמוע בכל יום שבעה קדישים, כנגד מה שנאמר (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ב"י נה, א; מ"ב נה, ה). ועל פי האר"י צריך לשמוע בכל יום שנים עשר קדישים. אמנם בפועל, כאשר יש אבלים גם לפי הפוסקים מוסיפים עוד ארבעה או חמישה קדישים בכל יום (לעיל ד, ה, 4).^[9]

כאשר אין אבלים שצריכים לומר קדיש על נפטר בתוך שנתו, יש נוהגים שאין אומרים את הקדישים הללו, כי רק שבעה קדישים חייבים לומר בכל יום. וכלל הוא, שכשם שאין להוסיף ברכות שאינן צריכות, כך אין להוסיף קדישים שאין בהם צורך. מה עוד, שיש בכך 'טרחא דציבורא' (עי' לעיל כב, ב). ורק כשיש אבלים, מזכים אותם לומר קדיש לעילוי נשמת הנפטר, כדי להוסיף לו זכויות בשנתו הראשונה, שבה הדין מתוח עליו יותר. אך אם יאמרו קדישים אלו גם כשאין אבלים, לא תהיה באמירתם זכות מיוחדת לנפטר.

ורבים נוהגים, שגם כאשר אין שם אבלים, החזן או אחד מהקהל יאמר את הקדיש שהאבלים רגילים לומר. אולם ליוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, רק מי שאחד מהוריו נפטר יכול לומר את הקדיש במקום האבלים, ואזי אם לכל המתפללים יש הורים חיים, אין אומרים את הקדישים. ויש שאין מדקדקים בכך.

בבית כנסת שמתפללים בו בעלי מנהגים שונים, נכון שינהגו בכל תפילה כמנהג החזן.^[10]

תיקנו חכמים למאחרים שהגיעו אחר תחילת ברכות קריאת שמע, והפסידו עניית 'ברכו' עם הציבור, שאחר התפילה יחזור החזן לומר עבורם 'ברכו', והמאחרים וכל הקהל עימם יענו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכן נוהגים גם בסוף תפילת ערבית. לפי זה, בשבתות ובחגים אין צורך שהחזן יאמר בסוף התפילה 'ברכו', מפני שמסתבר שגם המאחרים הספיקו לשמוע 'ברכו' מהעולים לתורה (שו"ע קלג, א; מהרי"ץ, מ"ב פתיחת סי' סט). על פי טעם זה נוהגים מתפללי נוסח אשכנז, שלא לומר 'ברכו' אחר התפילה בימי חול שיש בהם קריאה בתורה. אבל בימים שאין בהם קריאה בתורה, נוהגים לומר תמיד 'ברכו', בלא לבדוק אם יש שם מי שנצרך להשלימו, וזאת כדי שלא להטריד את המתפללים לבדוק בכל יום אם יש שם מי שאיחר.

לפי האר"י אומרים תמיד בסוף התפילה 'ברכו', כי על פי הכוונות יש צורך לומר פעמיים 'ברכו' בכל תפילה, אחד לפני ברכות קריאת שמע, והשני בסוף התפילה. וכן בתפילת ערבית. וכן מנהג נוסח ספרד וחסידים (כה"ח קלג, א).

מקום אמירת 'ברכו' הוא אחר 'קדיש דרבנן', שהוא הקדיש האחרון, וכך גם אחרון המאחרים יספיק לשומעו. נהגו שאומר הקדיש הוא אומר 'ברכו'. לפעמים אומר את הקדיש האחרון יתום שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, ואזי יש להקפיד שאת ה'ברכו' יאמר החזן שכבר הגיע לגיל מצוות (מ"ב נה, ד).

אחר 'עלינו לשבח' אין צורך לומר עוד קדיש 'יהא שלמא', מפני שכבר אמרוהו פעם אחת אחר 'שיר של יום', ואין מקום לומר פעמיים קדיש על פסוקים תוך זמן קצר כל כך. גם לפי כוונות האר"י אין מקום לומר שם עוד קדיש. אמנם יש מניינים שבהם האבלים נוהגים לומר בסוף התפילה פעמיים קדיש 'יהא שלמא', ועדיף שלא לעשות כן.^[11]

מפני חשיבותו של הקדיש השוו את דיניו לדיני תפילת עמידה. לפיכך אומר הקדיש צריך לעמוד, ונוהגים לעמוד ברגליים צמודות. כשם שאסור לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל (לעיל יז, יח), כך אסור לעבור בתוך ד' אמותיו של אומר הקדיש, ואיסור זה הוא עד סוף חצי קדיש (ברכ"י, כה"ח נה, ט).

יש אומרים, שכיוון שהקדיש נחשב לדבר שבקדושה, גם הציבור צריך לעמוד בעת אמירת עיקר הקדיש, או לפחות עד אחר שיענו "יהא שמיה רבא" וכו' (רמ"א, מ"ב נו, ז-ח). וכן צריך לעמוד בעת עניית 'ברכו' (מ"ב קמו, יח), או לפחות להתרומם מעט מהכסא בעת ענייתו (לעיל טז, ג). ויש אומרים, שאין חובה לעמוד בדברים שבקדושה, אלא מי שעמד בתחילת הקדיש צריך להישאר לעמוד, ומי שישב לפני שהתחילו בקדיש, יכול להמשיך לשבת. וכן נהג האר"י (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא).

לפני שיגיע החזן לקטע האחרון של קדיש, ינהג כבסיום שמונה עשרה, יכרע ויפסע לאחריו שלוש פסיעות, ואז יכרע לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויכרע לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ויכרע לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן" (שו"ע נו, ה; קכג, א).^[12]

יש נוהגים שהחזן כורע מעט בכל מקום שעונים אחריו אמן, ויש שכורעים במקומות אחרים, ויש שאינם כורעים.^[13]

חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". עוד הבדל, שאחר "בריך הוא" למנהג אשכנז עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרד, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא".^[14]

כשיענה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', יפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).

אחר כל לימוד מצווה לומר קדיש. אם למדו פסוקים – אומרים קדיש 'יהא שלמא'. ואם למדו בדברי חכמים – אומרים 'קדיש דרבנן'. ונהגו שאחר הלימוד בדברי חכמים מוסיפים דברי אגדה שמשמחים את הלב, כדי שהקדיש יאמר עליהם מתוך שמחה (ברכ"י נה, א, ועי' מ"ב נה, ט). לכן אחר 'פיטום הקטורת' מוסיפים עוד דברי אגדה על השונה הלכות בכל יום, ועל תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם.

יש סוברים שאין לומר קדיש אלא אם כן עשרה למדו ביחד, בפסוקים או בדברי חכמים (ערוה"ש נה, ה). ויש אומרים שגם כאשר שניים בלבד למדו ביחד, ומיד כשסיימו נתקבצו לשם עשרה, יכולים לומר קדיש על לימודם (מ"א, מ"ב נד, ט; נה, ב). והמנהג שהרוצה לומר קדיש אחר לימודו, אומר בקול רם "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו', וכיוון שעשרה שומעים את דברי חכמים הללו, הרי שיש שם עשרה לומדים, ואזי יכולים לומר קדיש לכל הדעות. וכן כשאומרים קדיש אחר אמירת פסוקים, יאמר תחילה בקול רם שלושה פסוקים, ואחריהם יאמר קדיש לכל הדעות.