פרק ד - השכמת הבוקר | תפילת נשים

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת שולחן ערוך או"ח א, א). הדרך שבה אדם קם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, ומשפיעה על תיפקודו במשך היום כולו. אשה שיש לה יעוד בחיים, קמה בחשק ובזריזות לקראת היום החדש. והיא בדרך כלל קמה מוקדם בבוקר, כדי שתוכל להספיק יותר במשך היום. אבל אשה שאיבדה את ערכיה וייעודה, מאבדת גם את הטעם שבחייה, ואין לה אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר. לכן היא חשה בבקרים עייפות ומועקה, ורק בלית ברירה היא קמה מאוחר ובכבדות אל עוד יום אפרורי וקודר. אבל אם תתחזק באמונה ותקום בזריזות, תתעורר בנפשה חיוניות ושמחה, ותוכל להתחיל את יומה במרץ.

כתבו האחרונים, שטוב לומר בעת הקימה מן השינה: "מודָה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (סדר היום, מ"ב א, ח). האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אם הקב"ה בחר להעניק לה חיים, משמע שיש לחייה ערך גדול, ומתוך אמונה זו תוכל לקום בבוקר בזריזות ובגבורה. אמרו חכמים שיתגבר אדם לקום כארי, מפני שהאריה מסמל את מי שאוהב את עצמו ומכיר בערכו, ומתוך כך הוא מתמודד בגבורה עם כל המכשולים העומדים בדרכו (ראו לקוטי הלכות למהר"ן).

גם כשאדם נמצא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות ויכסה את גופו, ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, ומכבוד שמים ומכבודו של צלם אלוקים שבו, שיכסה את גופו. לגבי גברים, ראוי שכל המקומות שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יהיו מכוסים גם בהיותו לבדו. לגבי נשים, הואיל וכללי הצניעות הוגדרו – שרוולים עד המרפק וחצאית עד אחר הברך, כך ראוי להתהלך בבית גם כאשר אין שם אדם אחר.

גם בנות שמתגוררות בפנימייה של בנות, אין ראוי שישהו בחדר בלבוש שלא לפי כללי הצניעות. ובעת לבישת הבגדים, נכון להקפיד שלא להחליף את הבגדים התחתונים בחדר, אלא בשירותים או במקלחת או תחת כיסוי (פניני הלכה תפילה ז, 1).

לגבי כיסוי ראש לאשה נשואה כשהיא בביתה, יש אומרים שהואיל ודין כיסוי הראש קל יותר מכיסוי הגוף, שהרי רווקות אינן צריכות לכסות את ראשן אבל את גופן חייבות לכסות, לפיכך גם אשה נשואה, כל זמן שאין אנשים זרים בביתה, רשאית ללכת בלא כיסוי ראש (אג"מ אה"ע א, נח). ויש מחמירים, שגם כשהיא בביתה לבדה תלך בכיסוי ראש (מ"ב עה, י). (עוד ראו פנה"ל משפחה ו, יט; טהרת המשפחה ג, ג).

כדי לבאר מעט את עניין הצניעות יש להקדים, שמתחילה כשאדם הראשון נברא הוא היה טהור ונקי, ברוחו ובגופו, ולא הרגיש צורך להתכסות בבגדים. אולם לאחר החטא, התחיל להתבייש בעירומו, ומאז כולנו מכסים את הגוף בבגדים, ובמיוחד את המקומות הקשורים לתאווה הגופנית ולהוצאת הפסולת.

הגוף החשוף מדגיש בצורה קיצונית את הצד החומרני והבהמי שבאדם. אמנם יש בצורת הגוף על כל פרטי איבריו גם רמזים עמוקים ונפלאים אודות הנשמה, שחכמת הקבלה עוסקת בהם בהרחבה, וייעודו של הגוף להגשים את כל אותם הרעיונות. אבל בעקבות החטא, המבט שלנו נעשה חיצוני יותר, ובמבט ראשון אנו רואים בגוף רק את הצד הגשמי, שמשכיח את הפנימיות הרוחנית. לכן ראוי להצניע את הגוף, כדי להדגיש יותר את הרוחניות הפנימית, שהיא מקור היופי, ומתוך כך יתפשט היופי האצילי על כל הגוף. זהו שרמזו חכמים, שדווקא הצניעות משמרת את היופי, על ידי שהיא מטפחת את השורש הניצחי שלו (עי' במד"ר א, ג).

בנוסף להדגשת הצד הרוחני שבאדם, שבאה על ידי האיפוק שבצניעות, יש לצניעות תרומה עצומה לריכוז הכוחות החיוניים שבגוף למען חיזוק הקשר שבין איש לאשתו. הצניעות הופכת את התאווה לאהבה. רבים טועים לחשוב שהצניעות נועדה לדכא את היופי ושמחת החיים, אולם האמת הפוכה, הצניעות שומרת את היופי והחיוניות עבור בן הזוג, שעמו כורתים ברית, למען הרבות אהבה, דבקות וחיים (ראו פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, א-ב; א, ז; ב, טו).

מנהג חסידות להקדים בכל דבר את הימין לשמאל, מפני שהתורה החשיבה יותר את צד ימין (בהזאה על בוהן יד ורגל ימין). ועל פי הקבלה, הימין רומז לחסד והשמאל לדין, ויש להגביר את החסד על הדין. לכן מנהג חסידות לאכול ביד ימין. וכן בעת רחצה וסיכה, מנהג חסידות להקדים ימין לשמאל. ובעת רחיצת כל הגוף, טוב להקדים תחילה את הראש ואח"כ את יד ימין ואח"כ את יד שמאל, ורגל ימין לפני רגל שמאל. וכן מנהג חסידות להקדים תחילה את השרוול הימני לשמאלי, וכן בגרביים. ובעת הסרת הבגדים, ראוי להסיר תחילה את הצד השמאלי.^[1]

לגבי הנעליים הדין מורכב. מצד אחד יש מקום להקדים את הימין, ומנגד לומדים מקשירת התפילין על יד שמאל, שבענייני קשירה יש להקדים את השמאל. לפיכך, ראוי שתנעל תחילה את נעלה הימנית בלא קשירת השרוכים, ובזה תקדים את הנעל הימנית לשמאלית. אח"כ בקשירת השרוכים תקדים את הנעל השמאלית לימנית (שבת סא, א; שו"ע או"ח ב, ד).^[2]

מי שהיא שמאלית ביד וברגל, תקדים את הימין הן בנעילה והן בקשירה, שכך למדנו לעניין תפילין, ששמאלי קושר תפילין על יד ימינו, נמצא שאצל שמאליים גם לעניין הקשירה ימין קודמת.^[3]

מגמת ההלכה, שכל פעולה שאנו עושים, ואפילו היא שגרתית כנעילת הנעליים, תהיה עד כמה שאפשר בתכלית הדיוק. הרי ממילא כל אחת נועלת בכל יום את נעליה, ואם כן מדוע שלא תלמד לעשות זאת באופן השלם ביותר. ברור עם זאת שהסדר אינו מעכב, ולכן מי שהפכה את הסדר, אינה צריכה לחלוץ את נעליה כדי לשוב ולנעול אותם כסדר הראוי.

על ידי הלכות אלו, מלמדים אותנו חכמים לייחס ערך לכל פעולה שאנו עושים. ומתוך כך, אנו לומדים להתבונן ולרומם את כל פרטי המעשים המרכיבים את חיינו.