ערב רב – פרשנים על התורה

סיכום לסיכום

מי הם הערב רב

כשיצאו ישראל ממצרים עלו איתם ערב רב, הם נוכרים רבים (אונקלוס) ומספרם פי ארבעה מישראל (תרגום יונתן). יש אומרים שהיו גרים מאומות רבות (רש"י, רבי אליהו מזרחי, אברבנאל, רד"צ הופמן) ויש אומרים שהיו מצריים (אבן עזרא, הכתב והקבלה), ופרעה שלחם עם ישראל כדי שירגלו אחריהם וישיבו אותם למצרים (חזקוני, אור החיים), או לפחות הרשה להם לצאת (העמק דבר).

הערב רב הביאו עמם את המקנה שלהם (ספורנו), ויש אומרים שביקשו הערב רב להצטרף כיוון שעלו ישראל עם מקנה רב (שיר מעון).

חוץ מהערב רב היו עוד גלים של מצטרפים – האספסוף (רש"ר הירש) וגרים שהגיעו עם יתרו (משך חכמה).

מהו מעמדם של הערב רב

מעמדם לעומת ישראל היה כשפחות לעומת המלכה (רש"י) והתעלו למדרגת מקניהם של ישראל (אלשיך), אך לא התערבו בישראל (רבי אליהו מזרחי) מפני שלא הזדהו עם הייעוד הישראלי (רש"ר הירש), ולא זכו להשבעת רצון מה' כישראל ועל כן התאוו תאווה (תורת משה). ויש אומרים שהתערבו בישראל (אבן עזרא) אך לא נמנו איתם (אבן עזרא) וגם לא היו ראויים להצטרף לצבא ישראל (חזקוני, רבינו בחיי) או להיות מרגלים עבורו כי היו חסרים באמונה ובטחון בה' ושייכות לארץ (העמק דבר). משה טעה כשקירב אותם (אור החיים) כי אין להם קשר עם הקדושה (אור  החיים), ויש אומרים שעשה כן מפני מדת החסד ומסר נפשו עליהם, ואף שהתארכה הגלות בגלל זה (אגרות הראי"ה) ולא נכנס לארץ בגלל חטאם בעגל (אדרת אליהו), לבסוף יתעלו גם הם (אגרות הראי"ה) ויקומו בתחיית המתים (אדרת אליהו). כיוון שמשה קירב אותם וקיבל אותם נקראו עמו של משה (רש"י, רבינו בחיי) וה' לא רצה שיצטרפו כדי שלא יחטיאו את ישראל (העמק דבר). בגללם האריך ה' לישראל את הדרך (אור החיים).

בין הערב רב היו אוהבי ישראל, גרים, תושבים, שכירים (אברבנאל) ועבדים ושפחות (תורה תמימה). שורשם בניצוצות שנפלו בקליפה מחטא עץ הדעת (פנים יפות). הם הגיעו מתוך הערכה ואהדה לעם ישראל ואופיו המוסרי (רש"ר הירש). הם עשו פסח עם ישראל (רמב"ן), ואלו שלא קיבלו אמונת ישראל לא עשו פסח עם ישראל (אברבנאל). כיוון שהתקרבו ובאו לקבל תורה חיבב אותם ה' ושכן עליהם (רשב"ם), ונקראו במיוחד צבאות ה' (כלי יקר), והם הרכוש הגדול שזכו לו ישראל ביציאת מצרים (פנים יפות), ובשבילם דחה משה את קבלת התורה ביום אחד (כך משמע מחזקוני). והזהיר שלא לגזול אותם (רמב"ן).

חטאי הערב רב

בין הערב רב היו מכשפים (רש"י, הכתב והקבלה). הערב רב הם שעשו את העגל (רש"י, רבינו בחיי), ואחריהם נגררו ישראל וחטאו גם הם (רש"י, רבינו בחיי), ולכל הפחות חטאו בכך ששתקו (רש"ר הירש) ושלא מחו בהם (אור החיים, בית הלוי) ושלא הרגום (בית הלוי). והם שחטאו שחטאו בתבערה (רש"י, אבן עזרא) ובקברות התאווה (רש"י, חזקוני, רבינו בחיי), מפני שלא זכו להשבעת רצון מה' כישראל (תורת משה). גם כשמגיעים מתוך הערכה לישראל, קשה עליהם שעבוד המצוות, והם עלולים להתמרד (רש"ר הירש) ואף להשפיע עליהם לרעה (תורת משה, רש"ר הירש), הצדיקים מונעים את ישראל מלהתחבר עם הערב רב ולהיגרר אחריהם (תורת משה), וישראל היו צריכים להתחזק בנדרים שלא להתפתות אחר הערב רב (רש"ר הירש). הערב רב פוגעים ביכולתם של ישראל להתחכך עם העמים ולהשפיע עליהם (רש"ר הירש), מהם פחדו המואבים שיכבשו אותם (תורת משה).

יש להבדיל הערב רב מישראל כהבדלת האור מהחושך והטוב מן הרע (אור החיים). וכמו הערב רב כך שאר גרים – אין מהם תועלת לישראל (רבינו בחיי).

הערב רב תבעו את ישראל על נכסי קרוביהם שלקחו ישראל כשלל (חזקוני). הם השתתפו בכריתת הברית בערבות מואב (רמב"ן), נכנסו עם ישראל לארץ (רש"י) ועל פי אצטגנינות פרעה הקניטו את ישראל שימותו, ורק כשמל יהושע את העם הפסיקו להקניט אותם (רש"י).

גוף הסיכום

שמות פרשת בא פרק יב

(לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:

תרגום אונקלוס שמות פרשת בא פרק יב

הערב רב הם נוכרים רבים:

(לח) ואף נוכראין סגיאין סליקו עמהון וענא ותורי בעירא סגי לחדא:

תרגום יונתן שמות פרשת בא פרק יב

הערב רב הם נוכרים רבים ומספרם 240 ריבוא.

(לח) ואוף נוכראין סגיאין מנהון מאתן וארבעין רבוון סליקו עמהון ועאן ותורי וגיתי סגי לחדא:

רש"י שמות פרשת בא פרק יב

הערב רב הם גרים מאומות שונות.

(לח) ערב רב – תערובות אומות של גרים:

רש"י שמות פרשת כי תשא פרק לב

מכשפים שבערב רב עשו העגל בכשפים, והם שאמרו לישראל 'אלה אלוהיך ישראל'. הערב רב נקראים עמו של משה, כי גייר אותם בלי להתייעץ עם ה'.

(ד) ויצר אותו בחרט – יש לתרגמו בשני פנים האחד, ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו (ישעיה ג כא) והמטפחות והחריטים, (מלכים ב ה כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים. והשני, ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין, שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו (ישעיה ח א) וכתוב עליו בחרט אנוש. וזהו שתרגם אונקלוס וצר יתיה בזיפא, לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים, שקורין בלעז ניאי"ל [תצריב שחור] ומזייפין על ידו חותמות:

עגל מסכה – כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל:

מסכה – לשון מתכת. דבר אחר מאה עשרים וחמשה קנטרין זהב היה בו, כגימטריא של מסכה:

אלה אלוהיך – ולא נאמר אלה אלוהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:

(ז) וידבר – לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות:

לך רד – מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה:

שחת עמך – שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:

רש"י שמות פרשת כי תשא פרק לד

ערב רב לעומת ישראל כשפחות לעומת המלכה, והם שחטאו בעגל.

(א) פסל לך – הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה:

פסל לך – אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק יא

האספסוף שהחטיאו את ישראל הם הערב רב, וכן האש אחזה בקצה המחנה, הם הערב רב.

(א) ויהי העם כמתאננים – אין העם אלא רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה. וכשהם כשרים קרואים עמי, שנאמרי (שמות ה, א) שלח את עמי, עמי מה עשיתי לך (מיכה ו ג):

כמתאננים – אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש:

רע באזני ה' – תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך:

ויחר אפו – אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד:

בקצה המחנה – במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים:

(ב) ויצעק העם אל משה – משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:

ותשקע האש – שקעה במקומה בארץ שאילו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:

(ד) והאספסף – אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים:

וישבו – גם בני ישראל ויבכו עמהם:

מי יאכלנו בשר – וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה:

רש"י יהושע פרק ה

ערב רב שנכנסו עם ישראל לארץ הקניטו אותם לפי איצטגנינות שעתידים למות בחרב, והפסיקו רק כשיהושע מל את ישראל והתפרשה האיצטגנינות על המילה.

(ט) גלותי – הסירותי את חרפת מצרים שהיו אומרים ראו כי רעה נגד פניכם כוכב אחד יש ששמו רעה והוא סימן של דם רואין אנו אותו עליכם במדבר והוא שאמר משה במדבר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם והם אינם יודעים שהוא דם מילה וכשמלו בימי יהושע ובא אותו הדם הוסרה אותה החרפה שעדיין ערב רב שעלו עמהם היו מונים להם כך דרש ר' משה הדרשן:

גלותי – הסירותי כמו גל מעלי חרפה, ויגל את האבן:

רש"י נחמיה פרק יג

(ג) כל ערב – כל תערובות העכו"ם כמו וגם ערב רב עלה אתם (שמות י"ב):

רבי אליהו מזרחי שמות פרשת בא פרק יב

ערב רב הוא תערובת אומות בינן ובין עצמן, ואין הכוונה שהתערבו בישראל.

(לח) [ערב רב] תערובת אומות של גוים. הודיע לנו בזה שפירוש "ערב" מלשון תערובת ושאותה תערובת אינה תערובת עמנו, שהרי הכתוב קורא העולים מהאומות, שאינן מבני ישראל – "ערב", משמע שהם לבדם נקראו תערובת, ולפיכך הוכרח לפרש "תערובת האומות זה בזה".

רשב"ם שמות פרשת בא פרק יב

(לח) ערב רב – לשון תערובת, כדכת' ויתערבו בגוים:

רשב"ם דברים לג, ג

אף חובב עמים: גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם אותם חיבב הקב"ה וקבלן ושכן עליהם כדכתיב במזמור יקום אלקים יפוצו אויביו דכתיב ביה רכב אלקים וגו':

אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת בא פרק יב

ערב רב לשון תערובת שהתערבו בישראל, והם היו מצרים.

(לח) וגם ערב רב מאנשי מצרים שהתערבו עמהם, והם האספסוף שנאספו עליהם:

אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת כי תשא פרק לב

וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות לב, כב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ג, והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלוהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות לב, ז – ח), כי לא כתוב כל עמך. הלא תראה, כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו, והנה כתוב: חטא ישראל וגם עברו וגו' וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז, יא). והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז, שאמרו אלה אלוהיך ישראל, או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל, כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ג.

אבן עזרא במדבר פרשת במדבר פרק א

ערב רב לא נמנו עם ישראל

(מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:) (ג) בישראל – להוציא ערב רב:

אבן עזרא במדבר פרשת בהעלותך פרק יא

(ד) והאספסוף – שנאספו אל ישראל ואינם מהם, והם ערב רב, והמלה כפולה כמו סחרחר (תה' לח, יא), חמרמרו (איכה א, כ). וישבו ויבכו – אחר התאוה. גם בני ישראל עמם:

אבן עזרא – הפירוש הקצר שמות פרשת בא פרק יב

(לח) ערב רב – ממצרים שהתערבו עמם, מגז' ויתערבו בגוים (תהלים קו, לה), והם האספסוף (במדבר יא, ד):

אברבנאל שמות פרשת בא פרק יב

ערב רב לשון תערובת כמה עמים שהתערבו עם ישראל, והם האספסוף. היו בערב רב סוגים שונים – אוהבי ישראל; גרים; תושבים; שכירים. וכל שלא קיבל עליו אמונת ישראל לא אוכל פסח.

וגם ערב רב עלה עמהם והם ערבוביא ממצריים ואומות אחרות שנתערבו בהם והם האספסוף אשר בקרבם שלא מבני ישראל המה ושם בסכות אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים ועדיין עשו עוגות מצות כי לא החמיצו לגודל המהירו' שהיה ביציאתם ובהליכתם בדרך עם בואם שמה.

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח עד קדש לי כל בכור כתבו המפרשים שזאת הפרשה נאמר' ביום י"ד ויחשבו אם כן שנאמרה לענין פסח מצרי' ולדורות ואינו נכון בעיני אלא שנאמרה ביום ט"ו אחרי שאכלו את הפסח במצרים ויצאו לדרכם כי לפי שראה יתברך שעלה עם ישראל ממצרים ערב רב מהמצרים שנתערבו עמהם מהם כאוהבים ומהם שבאו להתגייר ומהם שבאו להתישב בתוכם כמו שהיו בארץ גושן ומהם נשכרים לעבוד עבודתם לכן הוצרך יתברך לומר למשה ולאהרן לפי שלשניהם נאמרה מצות הפסח בפרשת החדש זכור תזכרו כי לשנים הבאות בעשותכם את הפסח לא יאכל כל הערב רב הזה בו בחשבם שגם הם יאכלו בו כבני ישראל לא יהי' הדבר כן כי הנה כל בן נכר לא יאכל בו ואין פי' בן נכר שיהיה מעם אחר שהרי הגר אוכל בפסח אע"פ שהוא מעם אחר כיון שהוא מאמין בתורת השם. אבל בן נכר הוא שבאמונתו הוא נכר בין שיהיה נכר או ישראל מומר אף שיהיה נימול וכן תרגם אונקלוס (שמות י"ב מ"ג) כל בן נכר כל בר ישראל וכו' והיה זה לפי שלא נתנה מצות הפסח אלא להקנותנו אמונה שלמה בו ית' ולא אכלו ממנו במצרים אלא המאמינים בו ובלתי מאמינים במזלות ובאלוהים אחרים ולכן אין ראוי שיאכלו לדורות ממנו אלא המאמינים בתורת ה'. עוד צוה שנית וכל עבד איש מקנת כסף ומלת אותו אז יאכל בו ר"ל העבד שיהיה מקנת כספו וגופו קנוי והוא העבד האמתי וכן יליד בית שהוא בן האמה הוא גם כן בכלל מקנת כסף כי האמה שילדתו היתה מקנת כסף. אבל העבדים שאין גופם קנוי אינם בכלל זה ועוד יתבאר ענינם אחר זה ואמר בעבד ההחלטי שגופו קנוי והוא מקנת כספו ומלת אותו אז יאכל בו וחלקו חכמים בדין הזה כי הנה (פסחים צ"ו) ר' יהושע סבר שחובת מילת העבד היא על אדוניו שימול אותו ושלכך אמרה תור' ומלת אותו כי אתה מחוייב למול אותו ואז יאכל בו ר"ל הבעל יאכל בפסח מגיד שמילה מעכבתו מלאכול בפסח ור' אליעזר פירש אז יאכל בו העבד ושאין מילת העבד מעכבת האדון מלאכול בפסח והדעת נותנת שצדקו דברי רבי יהושע כי הנה לאברהם צוה השי"ת שכאשר ימול את עצמו מיד ימול בני ביתו ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעו הוא שיהיה בביתו ונאמר לו המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם ולכן היה משורת הדין שהאיש שיהיה לו עבד שגופו קנוי ימול אותו ואז הבעל יאכל בפסח. אבל אם אינו עושה כן והוא מעמיד ערלים בביתו בהיות מוטל עליו למול אותם נראה שאינו שלם עם ה' באמונתו אחר שהוא מזלזל במצוה העקרית הזאת ולכך לא יאכל בפסח כי אינו משלומי אמוני ישראל. וגם הדין הזה היה מתיחס לפסח מצרים לפי שאז היו ישראל עבדים לפרעה ונימולו אז כדי לאכול בפסח על כן לזכרון זה בפסח דורות כל עבד איש וגו' ומלת אותו אז יאכל בו. עוד צוה דין שלישי והוא תושב ושכיר לא יאכל בו וראוי לדעת במה הכתוב הזה מדבר כי אם התושב ושכיר הם בני נכר וערלים כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו ונאמר כל ערל לא יאכל בו ואם הם גרים נימולים הרי הם כישראל כמו שאמר והיה כאזרח הארץ. אבל האמת הוא כדבריהם ז"ל שהתושב הנזכר כאן הוא גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"א ובא להתישב עם ישראל כי בזולת זה לא היו מניחים אותו לשבת בתוכם משום לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי ושכיר הוא העבד שאין גופו קנוי אבל עובד עבודה מה בשכרו וביארה תורה בזה שאע"פ שיהיו התושב והשכיר נימולים לא יאכלו בפסח כי הם כערביים או גבעונים הנימולים כמו שכתב רש"י או כגר שמל לא טבל כמו שאמרו בגמרא כי הנה אע"פ שאינם ערלים כיון שהם בלתי מאמינים במצוה ובטעמה ובנותן אותה אין ראוי שיאכלו בו והם לא נימולו לשם מצוה אלוהית והיום ומחר ילכו לדרכם לארצותם ולגוייהם ואינם מאמינים באל ובהשגחתו. אמנם העבד הנקנה כיון שהוא כסף הבעל ונימול למצות האלוהים ועוד כל ימי הארץ לא יצא חפשי מבית רבו התירתו התורה לאכול בפסח לא התושב והשכיר. וגם הדין הזה היה זכר לפסח מצרים שלא אכלו בו המצריים שהיו מתישבים בארץ גושן עם היהודים בחצריהם. עוד צוה דין רביעי והוא בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. וגם זה פירשו חז"ל שאין הכוונה שבבית אחד יאכל הפסח כמשמעו כי הנה כתוב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אבל פירש בבית אחד הוא בחבורה אחת והוא כמו ושמחת אתה וביתך שר"ל המתקבצים עמך והענין שלא יעשו עליו הנמנים שתי חבורות ויחלקו אותו וגם זה כבר נרמז בפרשת החודש באמרו שה לבית כי בית נאמר על המשפח' ולכן תמצא שכאשר הגיד משה המצוה הזאת לזקנים אמר להם במקום איש שה לבית אבות שה לבית משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם הרי שהמשפחה היא הבית. ומפני שאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו סמך אליו בבית א' יאכל כלומר למשפחה א' יאכל הפסח ולא יוציאו ממנו מן הבית ר"ל מן המשפח' ההיא החוצה לאיש זר תושב ושכיר מן הנכרים. וצוה עוד דין חמישי והוא ועצם לא תשברו בו וצוה זה בפסח דורות שלא יזלזלו בו מפני כבוד הקרבן הקדוש. ואמר זה ג"כ כנגד התושב והשכיר שאולי יזלזלו בקרבן הפסח בדרך גרגרנות וישברו עצמותיו בבזיון. והנה באה הדין הזה בשם בית באמרו בבית אחד יאכל לרמוז לפסח דורות שיעשו בבית הבחירה ולא בשערי' וכמ"ש וזבחת פסח לה' אלוהיך וגו' במקום אשר יבחר ולפי שלא נחשוב ממה שאמר בבית א' יאכל שהרצון בו על המשפח' שלא יאכלו בפסח גם מבני ישראל אלא כל אחד במשפחתו ולזה הוצרך לומר עוד כל עדת ישראל יעשו אותו כי כלם כמשפחה אחת יחשבו וכן לא נחשוב שהגר צדק עם היותו כישראל לכל המצות לא יאכל בו כי אינו מהמשפחה על כן אמר אח"ז וכי יגור אתך גר והוא הגר צדק שנתגייר וקבל עליו עול מצות התורה המול לו כל זכר ר"ל יעשה כאשר עשיתם במצרים קודם אכילת הפסח והוא שמלתם את כל אשר לכם כן הגר המול לו כל זכר אשר בביתו כבנים וכעבדים שקנה בכספו ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ כלומר ככל אחד ממשפחות בית ישראל. ואמרו עוד כל ערל לא יאכל בו פירשוהו חז"ל על ישראל שמת אחיו מחמת מילה כי הוא אינו מומר לערלות. ומאשר בא הפסוק הזה בתוך עניני הגר נראה לי לפרשו עליו שאם היה שום ערל בבית הגר לא יאכל בו ר"ל הגר בעל הבית כי כיון שהעמיד ערל בביתו ולא קיים המצוה שנתנה לאברהם אבינו אין ראוי שיאכל בפסח כשאר בני ישראל והתנצל הכתוב מהגר שלא יתרעם על זה כי אין בזה אליו עול יותר מבני ישראל כי גם הם כמו שפרשתי לדעת רבי יהושע אם יעמידו בבתיהם עבד ערל לא יאכלו בפסח כן הענין בגר ועל זה אמר תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם ר"ל בענין המצות בכללם כי אין ראוי לגר לקיים קצתם זולת קצתם ודיו לגר שיהיה כישראל בענין הזה. הנה התבאר ממה שבארתי התר השאלה הא' והוא שציוה יתברך חקת הפסח למשה ולאהרן לשניהם יחד לפי שלשניהם נצטוותה מצות הפסח בפרשת החודש ובא הכתוב עתה להוסיף ולבאר בה דברים ונאמרו לשניהם לפי ששניהם שמעו עיקר המצוה. וכן הותרה השאלה הב' למה לא נאמרו הדינים האלה במצות הפסח בפרשת החודש קודם פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל ונאמרו עתה אחריהן כי היה זה מפני שנתחדשו הדינים האלה לצורך הערב רב שעלו עם ישראל ממצרים מהם כעבדים ומהם כתושבים ושכירים ומהם כגרי צדק. ונאמרה הפרשה הזאת ביום ט"ו לענין פסח דורות לא לפסח מצרים כי כבר היה נאכל וכבר יצאו משם. האמנם היו כל אלה הדינים מתיחסים ונערכים בזכרון פסח מצרים. וכן התבאר התר השאלה הג' שפסוק בבית א' יאכל לא תוציא וגו' אינו מותר במקום הזה כי אין הכוונה בבית א' הבית כמשמעו אלא החבור או המשפחה כמו שפרשתי וכן הותרה השאלה הד' שאמרו כל עדת ישראל יעשו אותו נאמר כדי להודיע שעם היות שנעשה פסח מצרים למשפחותם ולבתי אבות הנה לדורות לא יהיה כן כי לכל העם בהתר לעשות הפסח אלה עם אלה גם אפשר לאמור שבא הכתוב להודיע שאם היה עבד עברי או שכיר עברי או תושב מאחד מן השבטים שנתישב עם שבט אחד מארצו לא יוכלל במה שנאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו כי בידוע שהעבד עברי הוא נימול והוא מעדת ישראל וכל עדת ישראל יעשו אותו וכן הותרה השאלה הה' שאמרו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה בא להגיד שכל בני ישראל באין מערער קבלו על עצמם הדינים האלה לעשותם לדורותיהם כמו שקבלו מצות הפסח במצרים ואפשר לפרש ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' וגו' בא להודיע שעם היות שעתה צוה יתברך על הדינים האלה הנה בפסח מצרים כבר עשו ישראל מעצמם כל הדברים האלה אם במילתם ומילת עבדיהם ושלא אכל באותו פסח בן נכר ולא תושב ושכיר מן האומות. ואמנם אמרו אחר זה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים כתב הרלב"ג שהוא דבק עם מה שאחריו שביום שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור ובו ביום אמר משה לישראל כל הדברים הנזכרים אחריו עד ויהי בשלח פרעה. ויותר נכון לפרש שבא הכתוב הזה להודיע מתי נאמרה פרשת זאת חקת הפסח אם היה ביום י"ד קודם היציאה ממצרים או אחריה ואחר זה אמר ויהי רוצה לומר ויהי האמירה הזאת הנזכרת בעצם היום הזה כשהוציא ה' את בני ישראל ממצרים על צבאותם שהיה ביום ט"ו לחדש הראשון אז כשיצאו ויצא הערב רב עמהם נאמרה זאת הפרשה כי הסכים הקדוש ב"ה עם מעשיהם אשר עשו במצות הפסח וצוה אותם שכן יעשו בפסח דורות:

אלשיך שמות פרשת בא פרק יב

הערב רב זכו להתעלות בזכות השפע שחל על ישראל, והיו במדרגת מקניהם של ישראל.

ראוי לשים לב. א. למה הוזכרה הנסיעה ולא החניה בסוכות, כאומרו בפרשת מסעי (במדבר לג ה) ויחנו בסוכות. ב. מהמנין בכ"ף הדמיון כשש מאות כו'. ג. באומרו וגם ערב רב עלה כו', היה לו לומר נסע אתם שהוא הלשון האמור בישראל. ד. באומרו ויאפו את הבצק כו', כי מה יתן ומה יוסיף הודיענו יתברך אפיית הבצק. וגם האמר פה. ה. אומרו ומושב בני ישראל כו', כי הלא לא היו זולת רד"ו שנה. ו. אומרו ויהי מקץ כו', אחר אומרו ומושב, מי לא ידע שהוא מקץ אותם השנים. ז. אומרו ויהי מקץ כו' ויהי מקץ פעם שנית. ח. אומרו יצאו כל צבאות ה', כי הרי נאמר למעלה ויסעו כו'. ט. למה קראם פה צבאות ה'. י. אומרו ליל שמורים, היה לו לומר ליל שמור. יא. כי אומרו הוא הלילה הזה לה', הוא מיותר. יב. למה חזר לומר שמורים כו'. יג. למה אחר כמה פסוקים (לקמן נא) חוזר ואומר פעם אחרת ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. יד. אומרו (שם) על צבאותם, כי הלא הן הם צבאות ה', ולמה יאמר צבאותם כאילו יש אחרים שהם צבאותם של ישראל, וגם מלת על יתירה ומשוללת הבנה. וגם על פי דרכנו נשים לב אל פסוק שקודם זה ויעשו כל בני ישראל כו' כן עשו, כי הלא פסוק זה נאמר למעלה (פסוק כח) כלו, אלא שמוסיף פה מלת כל ולמה נתוספה. טו. כי כל ענין מצות קרבן פסח ומילה היה ראוי לאומרו למעלה כשיאריך בקרבן ולא יפסיק עתה בין הדבקים:

(לז) אמנם הנה ידענו מרבותינו ז"ל (שמות רבה כ) על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים (לקמן יט ד) כי מלאכי השרת על כפים נשאום מרעמסס סכותה לשעה קלה מאה ועשרים מילין שהם מהלך שלשת ימים. ובזה נבא אל הענין, אמר ויסעו כו' ולא הזכיר נסיעה וחניה, כאילו הנסיעה היתה עד סכות בלתי נרגשת נסיעה לחוד וחניה לחוד, כי אם שבנסיעה נמצאו בסוכות, והלא כמו זר יחשב למוליכים טף עמהם המתנהלים לאטם בטבעם. לזה אמר כשש כו', לומר, ויסעו כל כך בקלות כאילו שש מאות אלף רגלי היו הגברים לבד מטף, כלומר, כאילו היו הגברים משוללי טף כן קלו על ידי נוסעיהם:

או יאמר, ויסעו בני ישראל, ותהי נסיעתם קלה כמו השש מאות אלף רגלי שיצאו אתם. ומי הם, הלא הם אותם שהם הגברים ואין להם נשים, וגם הם לבד מטף שגם הם משוללי טף, כלומר, כמלאכי השרת שיצאו אתם עם השכינה שהיתה עמהם בגלות, כי על כפים נשאום:

(לח) ושמא תאמר הלא זה יתכן אם הערב רב היו נשארים אחור על שלא נשאום מלאכים. אך לא נתפרדו מאתם, ומאין ולאין קלו הערב רב כשיעור הלז שעל כפים ישאום מלאכי השרת. לזה אמר אל תתמה על החפץ כי הלא וגם ערב רב עלה אתם. כלומר, עלו באיכות ומעלה. כי בחול שפע אלוהי על ישראל, חל גם על בני לויה כמאמרם ז"ל בעובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין ז א). וזהו אומרו עלה אתם כי עלה במעלה ללכת גם לשעה קלה, למה שהיו אתם:

ואל תתמה שהושוו לישראל, כי לא הושוו כי אם למקנה ישראל. כי גם המקנה עם היותו כבד מאד הפליא לעשות הוא יתברך עמהם, כמוהם היו הערב רב. וזהו וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד, שלא נשאום מלאכי השרת. לכן אמור, כי כמו שהקלו רגלי צאן ובקר ומקנה, עם היותם כבד מאד הקלו שהלכו יחד עם ישראל מבלי ינשאו גם הם על כנפי מלאכי השרת. אך הוא כי אין מעצור לה' להמציא המצאות לבל ישארו אחור מקניהם וקניינם של ישראל בהנשאם על כנפי נשרים, ועל הדרך שנעשו עם המקנה נעשה עם הערב רב. וזהו אומרו וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד כו':

בית הלוי שמות פרשת בא פרק יב, מג

חטאם של ישראל בעגל שלא מחו בערב רב והרגום.

הנה במדרש איכה בפתיחה ר' יצחק פתח (אות ט) איתא דבר אחר בושנו כי שמענו חרפה (ירמיה נא) זה שבעה עשר בתמוז כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני. ודברי המדרש הללו צריכין ביאור להבין כוונתו דמאי שייכות להני שני ענינים של שבעה עשר בתמוז וט"ב להדדי וגם למה חלקם המדרש לשנים. ואשר נראה בביאורו דהנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות עבור חטא העגל ובט"ב היה החטא של מרגלים ובכו באותו לילה בכיה של חנם והוקבע להם בכיה לדורות שנחרבו באותו יום בית ראשון וגם בית שני. ועיין בזוהר פרשה כי תשא דעיקר העגל לא עשוהו ישראל רק הערב רב לחודייהו וגם זה לשון הילקוט על (ישעיה מא) מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה אלוהינו ישראל אלא הערב רב שעלו ממצרים עשו אותו והם אמרו לישראל אלה אלוהיך ישראל עכ"ל. ונמצא דעיקר חטאם של ישראל היה מה ששמעו שהערב רב מדברים דברים רעים ומגונים כאלה ולא מיחו בידם ולא עמדו עליהם להורגם. וזהו שדרש המדרש בושנו כי שמענו חרפה זה שבעה עשר בתמוז יען כי אז היה חטאם מה ששמעו דברי חירופים מהערב רב ולא מיחו בהם כראוי וזהו שמענו חרפה. כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב שאז היה החטא לישראל בעצמם ובכו בכיה של חנם וזהו שקורא הפסוק כסתה כלימה פנינו שהורידו דמעות של כלימה על פניהם ע"ד מאה"כ (מלאכי ב) כסות דמעה את מזבח, וזה היה בט"ב. כי באו זרים על מקדשי ה' זה חרבן ראשון וחורבן שני דעבור הני שני מיני חטאים של י"ז בתמוז ושל ט"ב נחרבו שני בתי המקדשים וכמו שמבואר להלן:

הכתב והקבלה שמות פרשת בא פרק יב

ערב רב היו חרטומי מצרים ומכשפיהם.

(לח) ערב רב. תערובות אומות (רש"י), ובמכדרשב"י (כי תשא קצ"א) איתא מאן ערב רב וכי לודים וכושיים וכו' והלא מצרים הוו וממצרים נטלו, ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין הכי הו"ל למכתב ערב עלו אתם לפי ערבוביא דלהון, אלא ערב רב עלה אתם עמא חד הוה ולישן חד אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי דלהון הוו. יעו"ש.

כלי יקר שמות פרשת בא פרק יב

צבאות ה' הם במיוחד הערב רב הגרים, שהם חביבים לפני ה'.

(נא) ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וגו'. כבר נאמר פסוק זה למעלה (פסוק מא) ויש כמה שינוים בין שני פסוקים אלו, כי למעלה אמר יצאו כל צבאות ה' משמע כאילו יצאו מעצמם, וכאן נאמר הוציא ה', למעלה אמר שיצאו כל צבאות ה' ולא הזכיר בני ישראל, וכאן אמר הוציא ה' את בני ישראל, ועוד שאמר על צבאותם משמע שצבאות לאו היינו בני ישראל:

והקרוב אלי לומר בזה, שהערב רב שנתגיירו ויצאו מעצמם ממצרים קרא הכתוב צבאות ה' כי חביבים הגרים לפני הקב"ה אף על פי שאינן בכלל בני ישראל מכל מקום צבאות ה' הם גם כן כמו ישראל, לכך נאמר בפסוק ראשון יצאו כל צבאות ה' על הגרים שיצאו מעצמם ולא הוציאם ה', אבל בפסוק שני אמר על בני ישראל ממש שהוציאם ה' על צבאותם נוסף על אותן הצבאות שיצאו כבר מעצמם. ולכך נאמר בפרשת וארא (שמות ז ד) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל, כדי שלא תבין לומר שעל קהל גרים אמר והוצאתי את צבאותי על כן הוצרך לפרש את עמי, כי בלי ספק שגם ישראל נקראו צבאות, ואמרו חז"ל (מכילתא בשלח השירה פרשה א) שהוא מלה מורכבת צבא אות, רצה לומר צבא שיש לי בהם אות, ואמרו זה על אות שבת מילה ותפילין כי שלושתן נקראו אות וטעמו ידוע. ואמר בשניהם ויהי בעצם היום הזה כי בערב רב הוצרך לומר כן שיצאו לעין כל ולא יראו מן פרעה מלכם, ובישראל הוצרך לומר כן להורות שיציאת מצרים היתה ביום ממש כמו שנאמר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. ואף על פי שנאמר (דברים טז א) הוציאך ה' ממצרים לילה, פירש רש"י והרמב"ן שבלילה נתן להם רשות לצאת, ומהר"י אברבנאל פירש שמלת לילה מוסב על ועשית פסח:

ספורנו שמות פרשת בא פרק יב

ערב רב הגיעו עם קניינם.

(לח) וצאן ובקר. של ערב רב שעלו עמם לגור בתוכם עם כל קנינם:

רד"צ הופמן שמות פרק יב

ערב רב – בני עמים שונים.

פסוקים לז – לח.

מרעמסס. לפי יוסף בן מתתיהו הרי זו הליאופוליס, ואולם זו נקראת בבראשית מא, מה בשם "אן", סכתה, ראה דברינו להלן יד, ב. רגלי הגברים. כי הנשים והילדים רכבו על גבי בהמות. טף, אלה הן המשפחות, כלומר הנשים והילדים. ערב רב, ראה במדבר יא, ד "והאספסוף" – בני עמים שונים, מצרים, ערבים ועוד.

רש"ר הירש שמות פרשת בא פרק יב

הצטרפות ערב רב עלולה להשפיע לרעה על ישראל, אף שהגיעו מתוך הערכה ואהדה לעם ישראל ולאופיו המוסרי.

(מג) בפסוק לח לעיל נאמר "וגם – ערב רב עלה אתם"; אליו מתקשרת עתה חקת הפסח הזאת, חוק הכולל את הדרישות אשר הפסח מעמיד ביחס לאישיות מנוייו.

בקרבן הפסח עומד עם ישראל, מכונס למשפחותיו, כ"צאן" מול ה', ובאכילת הפסח מוחזרת לו אישיותו, גאולה ממוות פיזי וחברתי. חידוש נצחי הוא של הברית הכרותה עם ה', למען דרכו של עם ישראל בכל תקופות ההיסטוריה. ואולם תנאי יסודי בדבר: לא יטול חלק אלא מי ששותף לברית זו שבין ה' וישראל: שותפות לאומית על-ידי לידה, יחס של קנין או בחירה, ושותפות של השקפה, ואת הסמל של שותפות זו – המילה – הטביע על עצמו ועל בני ביתו. מוצאים מן הכלל אפוא: מומר, שבאורח חייו התנכר לברית ה' עם ישראל ("שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים" – עי' פרש"י); תושב ושכיר, דהיינו נכרי שכל יחסו לעולם היהדות מתבטא במקום – מגורים או בחוזה; ערל – אף מי "שמתו אחיו מחמת מילה" (עי' יבמות ע ע"א, רש"י ותוספות ד"ה הערל); וכן מי שלא מל את בניו ועבדיו. לעומתם נוטלים חלק מתוך שוויון – זכויות גמור עם יהודי מלידה: העבד והגר, שקיימו בעצמם מצוות מילה:

בן-נכר. שלא כ"נכרי", אין נכר שם-תואר, או שם-תואר שהפך לשם-עצם, כי אם מושג מופשט, ולעולם הוראתו: מהות בלתי-יהודית, אלילית; אלילות ולא עובד אלילים. דוגמה: "אלוהי נכר-הארץ" (דברים לא, טז): אלוהי האמונה האלילית של הארץ, דהיינו אלילי הארץ. "בן-נכר" הוא מי ששייך לאלילות מכוח לידתו או מכוח העקרון, אותו הוא מגלם באורח חייו. הוכחה לכך, שגם האחרון, היהודי המומר, נכלל במושג "בן-נכר", מתקבלת מעיון בסוג הנוסף הנזכר בפסוק מה להלן. שהרי אם "תושב ושכיר" (שם) בא למעט את גר התושב, ו"ערל" את מי שלא נימול, הרי עובד אלילים, שאין לו כל זיקה לעם ישראל וליהדות, יצא מן הכלל על אחת כמה וכמה; לשם מה אפוא "כל-בן-נכר". בולטת כאן הנחת התורה, כי ייתכן ובעקבות הצטרפות "ערב רב" עלול גם יהודי לנטוש את יהדותו.

(נ) עי' פי' לפסוק כח לעיל. אם הכוונה לביצוע מדוייק של מצוות הפסח שנעשה במצרים, יש להסיק מכאן שהוראה זו ניתנה עוד ביום י"ד בניסן. שיבוצה כאן אחרי תאור היציאה, מוסבר בהצטרפות "ערב רב" ליציאה זו, דבר שהניח מקום בולט ליישומה המעשי של ההוראה. ייתכן והצטרפות זו הורגשה כבר בליל י"ד, בו ניצח אופיו המוסרי של עם ישראל וזכה בהערכה ואהדה מצד האוכלוסיה המצרית. או אז שימש פסח ראשון זה הזדמנות לקיומו המלא של חוק זה.

רש"ר הירש בראשית פרשת לך לך פרק יג

נוכחות הערב רב פוגעת ביכולתם של ישראל לבוא במגע עם העמים ולהשפיע עליהם לטובה.

(יז) לך אתננה. אתה בבחינת "דבר חשוב" ו"דבר המעמיד", שאינם בטלים לעולם. אתה לא תהיה בטל בעמים, אלא היפוכו של דבר: תתהלך בקרבם – כמנצחם ואדונם שלעתיד. כל עוד הלך אתו לוט, – שהיה בבחינת "ערב רב" – היתה סכנה בכניסתו אל משפחת העמים. אך בית אברהם הטהור – כבית ישראל שלעתיד – יכול וחייב להיות מעורב עם הבריות ולהיות "יהודים" ביניהם.

רש"ר הירש שמות פרשת כי תשא פרק לב

הערב רב חשו פגיעה בחופש בגלל התורה וכשמשה נעדר התמרדו.

(כה) מתוך הדברים האלה נוכח משה לדעת, כי קול האמת והחובה נדם בעם לחלוטין, כי פרע הוא, משולח כל רסן ("פרע" קרוב ל"פרא", "פרח", "ברח" וכו'), והוא פרק מעליו כל שלטון החוק והמצפון. אולם לכלל פריקת – עול שכזאת הוא בא רק משום שאהרן לא השמיע בעוז גבורה את קול האמת והחובה בקרב העם, ולא הציג לעיניהם את דבר האמת והחובה, הוא הדבר אשר ישלוט ברצונם ובמעשיהם, – אלא הוא הניח את העם לעצמו ולשלטון יצריו. על הדבר הזה, "הנחת-העם-לעצמו", דהיינו לחולשתו המוסרית, מדבר הכתוב כאן בלשון פרעה, לא "פרעו". כי בשעה שלא קם מקנא לעניין החוק, הרי מצד שני פעל גורם אדיר, שמשך אליו את העם ללא התנגדות, לאחר שהונח לו לעם וליצריו, וגורם זה מרומז בתיבת בקמיהם. "קמים" – הרי הם לעולם אנשים המתקוממים נגד כוח עוצמה על מנת להשמידו; כגון הקמים נגד דוד כשנבחר למלך (עי' תהלים יח, מ ומט), נגד כוח עוצמת ישראל (עי' דברים כח, ז), נגד השפעתו הנבואית של ירמיהו (עי' איכה ג, סו), נגד ה' (עי' לעיל טו, ז; תהלים עד, כג; ירמיה נא, א – שם מכונה בבל "לב קמי", הווה אומר, מרכז המתקוממים על ה'). והנה קשה לומר, שאותה שעה היה לו לישראל כוח עוצמה שהטיל פחדו על אויביו, ושמכאן כונו הללו בשם "קמים". לפיכך סבורים אנחנו ש"קמיהם" – משמע "קמים אשר בתוכם", הווה אומר: אנשים בקרב העם המתקוממים על ה' ועל תורתו. היה ביניהם מיעוט אנשים, אולי אותו ההמון שעליו נאמר: "וגם ערב רב עלה אתם" (לעיל יב, לח), "והאספסף אשר בקרבו" (במדבר יא, ד), – אנשים אשר אך בקושי נשאו את עול התורה; הללו ראו בכל דרישה מדרישות התורה הגבלת חופש התנהגותם האישית, והם העדיפו את הפקרות החיים האליליים; הם היו מעולם "קמים" – מעולם התקוממו על ה' ועל תורתו, ותמיד היו מוכנים לקום ולמרוד בה' ובתורתו. כל עוד היה בעם מנהיג שקינא לרוח התורה, ורוח התורה שמרה על זיקת רוב העם אל התורה, – לא העזו האנשים הללו לקום מתוך העם, ומכל מקום הכניעה לפני התורה, שטופחה על-ידי נציגי התורה בעם, לא נתנה מקום להשפעתם של הללו. אולם בשעה שמשה איננו, ואהרן נאלם דום, והעם הנעזב לנפשו בנסיבות אלה אסור בחבלי אמונת הבלים, המרחיקה אותו מרחק רב מה' ומתורתו, – או אז הוקל להם ל"קמים" האלה, אויבי כוח התורה האלוהית, למשוך אליהם את העם שכשל בחולשתו המוסרית.

רש"ר הירש ויקרא פרשת שמיני פרק ט

בחנוכת המשכן נדר העם בקרבנות שלא להתפתות שוב אחר הערב רב.

(ג – ד) ואל – בני ישראל תדבר וגו'. תחילה הביא הכהן את קרבנו; שכן עם כניסתו לתפקידו החדש עליו להכיר את הייעוד שהוטל עליו – בכל שגב מעמדו כלפי ה' והעם. ועתה יקריב גם העם את קרבנו לה'; אף הוא יכיר את תפקידו כלפי ה' – ואת מעמדו כעם בקרב העמים. כי אין השכינה מתגלה כאן לכהן; אלא ה' נראה לאומה, המקבלת עליה תפקיד היסטורי בין האומות; והוא משרה את שכינתו במקום, שבו המקדש והעם נתונים לתורתו.

קרבן האומה מורכב משתי קבוצות: שעיר לחטאת ועגל וכבש לעולה – ושור ואיל לשלמים ומנחה בלולה בשמן. הקבוצה הראשונה מבטאת את מעמד האומה כלפי ה'; ואילו הקבוצה השניה מבטאת את מעמד האומה – כעם בקרב העמים. וכך נודרת האומה בעומדה לפני ה': בקרבן שעיר-עזים לחטאת היא מבטאת, שהיא תעמוד בעוז בפני כל פיתוי של זרים; בצייתנות ובנאמנות היא תדבק במעמדה, שהרועה היחיד הציב לה. וכך היא מבטאת על-ידי עגל וכבש בני-שנה… לעלה: ברעננות נעורים ובכוח גברי תלך אחרי הנהגת ה', המעלה אותה אל על; במעשיה ובגורלה תתמסר לאל, המדריך את מעשיה והתומך גורלה – למען תשיג את המטרה, שה' הציב לה בתורתו. וזו משמעות שור ואיל לשלמים לזבח לפני ה': היא מבטאת בהם בשמחה את המעמד המיוחד שזכתה לו בקרב העמים – הודות לעמידתה האיתנה והתמסרותה הנאמנה. העגל הצעיר העומד לפני ה' נעשה לשור גברי בעומדו מול העמים – בזכות פעילות מעשיו; והכבש ההולך אחר רועהו היחיד נעשה לאיל ההולך לפני עדר העמים. ישראל יכיר בשמחה את הבחינה הזאת של תפקידו בקרב העמים; דבר זה בא לידי ביטוי בזבח השלמים הלאומי. ועתה, מנחה בלולה בשמן מבטאת את האמצעים המאפשרים לעם קיום של רווחה; אף הם יוגשו אל המזבח כאות של כניעה. אולם מנחה קשורה כאן לשלמים; ואילו בפסוק יז היא קשורה לעולה וכתובה בין עולה לשלמים. נמצא, שהמנחה משלימה שם את העולה – ויחד עם זה היא גם היסוד של השלמים. שכן מסירת האישיות, המובעת בעולה, תושלם על-ידי ההכרה – שכל הנכסים המאפשרים קיום של רווחה קנויים לה' ומסורים לידיו (דבר זה בא לידי ביטוי גם במנחת נסכים); ואילו שמחת האדם בחייו לפני ה' – המובעת בשלמים – שורשה בעצם ההכרה, שכל המזון והרווחה נתונים מידי ה' (ראה פי' להלן פסוק יז). אופייני הדבר: קרבן-הציבור היחיד, המבטא את שמחת המעשים לפני ה', קרוי כאן "שור" דרך כלל, ולא "פר" (אין עוד שלמי ציבור אלא כבשי עצרת בלבד; אך הללו הם כבשים – ומבטאים אפוא את הגורל הנתמך בידי ה'). אכן שור של שלמי ציבור מבטא את עבודת החובה לפני ה' – המתקיימת בכל הגילים; כי הציבור כולל כל יחיד – בכל גיל ובכל דרגה של כוח.

אם גם קרבן זה של העם קשור לחטא העגל, הרי זו משמעות שעיר העזים לחטאת: העם נודר בו, שלא יתפתה עוד על-ידי ערב רב לסור מעל ה' ותורתו. בעגל העולה ובשור השלמים הוא מכפר במישרין על חטא העגל (וראה פי' לעיל פסוק ב על קרבן אהרן). וכבר אמרו בתורת-כהנים כאן: אהרן ביקש לעשותו עגל – ואילו העם העלהו לדרגת שור עצמאי. בכבש העולה ובאיל השלמים הוא מפקיד את גורלו בידי ה', הרועה היחיד; וכך, בהתמסרות מחוסרת כל פניה אנוכית, הוא ינהיג את צאן האדם אל ה' – בכוח של איש ובשמחה של גבורה. על "הסולת והשמן" של קיומו ורווחתו הוא יודה רק לה', האל היחיד – ורק לו ייכנע ויקלס.

רש"ר הירש במדבר פרשת בהעלותך פרק יא

הערב רב והאספסוף מבטאים שני גלים של קליטת גרים, אך הם לא הזדהו עם הייעוד הישראלי ולא נטמעו.

(ד) והאספסף כמו "והאספסוף"; הוא "ערב רב" שעלה אתם ממצרים ונקלט בקרבם. הכפלת אותיות השורש מורה שהיתה זו קליטה חוזרת ונשנית; הוה אומר: רבים היו הנקלטים. הא' הנחה מוסיפה את גון המשמעות שהקליטה היתה חיצונית בעיקר והנקלטים לא הזדהו עם מהותו של האיחוד הלאומי הקולט אותם בייחודו. היה זה "ספף" יותר מאשר "אסף". ישראל היה להם ל"סף", ל"כלי" ול"מפתן"; הם שהו במחיצתו, אך לא נטמעו בו ולא נתבטלו למהותו הפנימית:

התאוו תאוה: לא היתה זו תאווה שהתעוררה שלא מדעת על ידי הנסיבות החיצוניות, אלא ברצון ובשרירות לב ליבו את אש התאוה:

וישבו ויבכו וגו': גם "התאונן" האמור לעיל (פסוק א) מורה על בכי פנימי, ולפיכך ראוי לומר כאן: "וישבו ויבכו". אם פירשנו כהלכה את "רבבות אלפי ישראל" (לעיל י, לו), הרי כאן ניגוד חריף בין הסתת העם על ידי האספסוף אשר בקרבו לבין ייעוד ישראל המבואר שם. ישראל המעט מכל העמים עתיד להיות הגרעין הרוחני והמוסרי שהעמים השבים אל ה' יילוו אליו – והנה עתה הוא עצמו נתון להשפעה המשחיתה של מיעוט זר השוהה בקרבו!

רש"ר הירש דברים פרשת עקב פרק ט, יח

במעשה העגל הערב רב התכוונו להכעיס את ה' ולסור מאחריו, והעם היה שותף במעשה או בשתיקה.

(עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ) (יח) ואתנפל וגו' – ראה פי' פסוק ט. מסתבר כי כראשנה איננו מוסב אל "ואתנפל", אלא אל ארבעים יום, שהרי בארבעים היום הראשונים נאמר לעיל "ואשב בהר" וגו', וכן גם בארבעים היום האחרונים (להלן י, י); ואילו לשון "התנפל לפני ה'" מתאים רק לארבעים היום האמצעיים שנועדו להשיג כפרה על החטא הגדול:

על כל-חטאתכם. היו במאורע זה דרגות שונות של חטא: מן המסיתים והמדיחים ועד לנמשכים אחריהם מדעת ושלא מדעת ועד לאלה ששתקו למראה הפשע ולא התייצבו להגן על העניין האלוהי:

להכעיסו. מסתבר שתיבה זו איננה מוסבה אל לעשות אלא אל הרע וגו': לעשות דבר שהוא רע כל כך בעיני ה' עד שיש בו כדי להכעיסו; כביכול, כל מקום שהוא נעשה הוא מעציב את לבו. אולם אפשר לפרש את "להכעיסו" גם כמשמעו, והרי הוא מוסב אל "לעשות", והוא בא לתאר את כוונת המסיתים שהם ה"ערב רב", שהרי הללו נתכוונו באמת להכעיס את ה' ולסור מאחריו. אך הוא מאשים את העם כולו, שהיו שותפים לעבירה במעשיהם או בשתיקתם, והרי הוא זוקף לחובתם את המעשה הזה שכוונתו הראשונה היתה לשם מרד בה'.

שיר מעון שמות פרק יב

הערב רב באו בגלל הרכוש הרב שלקחו איתם ישראל

(לח) וגם ערב רב עלו אתם וצאן ובקר וגו'. יש לפרש דלכך עלו הערב רב אתם, יען ראו אצלם צאן ובקר מקנה כבד מאוד.

אור החיים בראשית פרשת בראשית פרק א

בעוונותינו ניצוצות קדושה הוטבעו בקליפות וערב רב נשתקעו בקדושה

כב) עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי דבר ידוע כי מצינו להקב"ה שבחר לשכון בערפל, וחבב לשכון בתוכנו. ועוד לו שמצינו (תענית ה א) כביכול שנשבע שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה הרי זה מגיד שחביבה לו של מטה יותר משל מעלה, גם כשנשכיל בטעם בריאת כל העולם נדע כי העיקר הם התחתונים שהם עמו ונחלתו:

ולפי זה יכוין הכתוב לומר סדר הבריאה לא זו אף זו בדרך חיבה, בראשית ברא אלוהים את השמים, ועוד ברא בריאה יותר חביבה אצלו ומעולה יותר והיא את הארץ שהשמים אדרבה תלויים בה וכל זה באמצעות בני ישראל עם קדושו כי בהם תלוי קיום העולמות גם העליונים כידוע לבקיאים בחדרי החכמה האמיתית:

ולדרך זה יתבאר אומרו והארץ היתה תהו כאן רמז בעונות לגליות ישראל שהיא סיבת מניעת דירתו יתברך בארץ. גלות האחד הוא גלות מצרים אשר נשארו בו ת' ושלשים כמנין תה"ו ת' ואחד עשר ובהו חשבונו י"ט הרי ת"ל, ומשמעות ובהו גם כן ירמוז לגלות שלאחריו שהוא גלות בבל נקרא גלות בבל בהו כי תרגום בהו ריקניא וכתיב בירמיה סימן נ"א על גלות בבל אכלני הממני נבוכדנאצר מלך בבל הציגני כלי ריק, ואומרו וחשך על פני תהום ירמוז על הגלות המר אשר אנו בו שקועים בתהום אשר אין לו סוף זה לנו אלף ותרע"א שנה, ולא די אורך הגלות אלא חשך שירמוז לב' דברים, הא' לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה ובפרט במערב שלנו, והב' הוא על היצר הרע אשר החשיך העולם, ובעונותינו רבו פריצי עמו ישראל והותר להם נבלות הפה ושבועת שוא ולשון הרע וגזל ומונעם מלעשות תשובה לשוב שבותם, ולא יאמר אדם בראותו כל כך ירידת ישראל כל אורך הזמן כי חס ושלום אבדה תקוה מבנים, לא כן הוא אלא ויאמר אלקים יהי אור הוא אור הגאולה העתידה המופלא, ואומרו ויהי אור על דרך אומרם בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א) ויהי רז שאור בגימטריא רז, הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו שאור זה של מלך המשיח לא יתגלה בעולם ויהיה סוד טמון אצלו כאומרם (שם) ללבי גליתי מלבא לפומא לא גלי, ואומרו וירא אלוהים את האור כי טוב חוזר על האור מצד עצמו כי טוב הוא אשרי עין ראתה, וחוזר גם על מה שרמז שיעשהו בסוד נסתר כי טוב שכן צריך להיות כאומרם ז"ל (יומא ט) מכמה טעמים, ואומרו רוח אלוהים וגו' אמרו במדרש (ב"ר פ"ב) זה רוחו של משיח, מרחפת על פני המים אין מים אלא תורה על דרך אומרם בזוהר (בהשמטות לחלק א' י"ג) שלא יגאלו ישראל אלא בזכות התורה שנמשלה למים:

והנה ידוע הוא כי בעונותינו הרבים הרבה נצוצות של קדושה הוטבעו בתוך הקליפות וגם הרבה ערב רב נשתקעו בתוך הקדושה כאומרם בספר תיקוני הזוהר הקדוש (תיקון ס"ו) ומעורבים רע בטוב וטוב ברע לזה צריך כביכול להבדיל הטוב מהרע והאור מהחשך אשר נתערבו, והנה ידוע כי הקליפה חיותה היא יניקתה מהקדושה דוקא וזולת זה אין לה חיות, ולכן אז בהבדילו ה' את האור שהיא הקדושה ונשאר הרע מובדל ואין לו מקום חיות לינק ממנו ממילא יבטל, וזה הוא אומרו (זכרי' י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כי ידמה לקציצת האילן ממקום יניקתו ושורשו אשר יונק ממנו שיבש ולא יצלח עוד ולא ישאר כי אם האור הטוב, וזה הוא שאמר ויקרא אלוהים לאור יום פירוש ויקרא לשון יקר וגדולה, כי אין מעלת הקדושה נכרת אלא בהפיל הקליפה הנקראת חשך, והודיע הכתוב כי ביום ההוא הידוע לפניו במרום יקרא ה' לאור ביקר וגדולה, וזה יהיה ביום יודע לה' שיהיה בו ה' אחד, ואומרו ולחשך קרא לילה לשון מקרה הוא בלתי טהור, ולזה לא סמך הכתוב על תיבת ויקרא שאמר בתחילה כי אין יקר וכבוד עוד לחשך אלא מקרהו יהיה דוקא בלילה והוא סוד אומרו (תצא כ"ג) מקרה לילה, אבל כשיעבור הלילה שהוא זמן הגלות כמו שאמר הכתוב (ישעי' כ"א) משא דומה וגו' שומר מה מלילה כי הגלות דומה ללילה, ואז בעלות השחר אין עוד חושך ולא לילה אלא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כי בחינת הרע נסתלקה ואינה ולילה כיום יאיר והיה אור הלבנה כאור החמה, והוא אומרו יום אחד, והוא שרמז הכתוב באומרו (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

אור החיים שמות פרשת בא – בשלח פרק יג

פרעה שלח את הערב רב עם ישראל כדי לדאוג שיחזרו למצרים והם דבקו בישראל וגרמו צער לישראל. בגללם האריך ה' לישראל את הדרך

(פן ינחם העם) עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה ב) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם ולפעמים מזכירם בני ישראל דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו' הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז"ל (שמות רבה פמ"ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו נתנה ראש וגו', הם אמרו עשה לנו וגו', וזה הוא אומרו ויהי צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם כי לא בא אלוהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלוהים כי קרוב הוא פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוס' וא"ו בתחלת ענין לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם:

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שם פ"כ) כי פרעה עשה לישראל לויה, ולפי זה יגיד הכתוב צער הנמשך להם מזה ואמר ויהי לשון צער לסיבת שלח פרעה כי יצטרך הדבר להיות שיטול שכר פסיעותיו. וצא ולמד משכר פסיעות של אותו רשע נבוכדנצר (סנהדרין צ"ו א) וכל שכר שיקצוב לו ה' יהיה גורם רעה לשונאיהם של ישראל, אשר על כן נתחכם ה' ובטל מצותו ממנו ונתחכם שלא הוליכם דרך קרוב שמן הסתם לשם יערים פרעה ללותם ובזה בטלה מחשבתו כאילו לא ליוה אותם. נמצא מי גרם שלא הלכו ישראל דרך קרוב – לווייתו של פרעה, וטעם אומרו ולא נחם בתוס' וא"ו לדרך זה לרמוז כי צער אחר גרם הדבר זולת זה שעל כל פנים הגיעו קצת זכות בלויה וזה סיבה שנכנסו ישראל בסכנה ברדיפתו כאמור בדבריהם ז"ל (שמות רבה פכ"א) בפסוק ולא קרב זה וגו' ובפסוק מה תצעק אלי וגו' וכמה הרפתקי דעדו עלייהו. ואומרו כי אמר וגו' הוא טעם אחר וכאלו אמר וכי אמר, ותולדות מיחושו הוא לצד שליחת העם שהם ערב רב כמו שרשמנו בדרך ב':

אור החיים שמות פרשת בשלח פרק יד

פרעה התכוון לרדוף רק אחרי הערב רב וה' חיזק ליבו שירדוף גם אחרי בני ישראל

(ה) ויגד למלך וגו' כי ברח וגו' ויהפך לבב וגו' אל העם. צריך לדעת אומרו כי ברח ולא אמר כי הלך שיראה שראו בהם סימן בריחה. עוד קשה אומרו ויהפך וגו' משמע שנתחרטו על הדבר אשר עשוהו והדברים תמוהים וכי לרצונם עשו והלא הוכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו ובעל כרחו שלחום ואיך יהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו, וקשה עוד אומרם מה זאת עשינו וגו' כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן והלא לא עשו אלא בעל כרחם ומה יתאונן אדם על דבר שעשאו בעל כרחם. ואפשר לומר על דרך מאמרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה ב) כי העם הוא ערב רב וכמו שכתבנו בתחלת הפרשה ופירוש הכתוב כך הוא ויוגד למלך מצרים כי ברח העם פירוש העם אשר שלח הוא עם ישראל לטעם נכון אצלו להשיב בני ישראל הן עתה ברחו והלכו להם ולאלו יתיחס הבריחה כי זולת הבריחה אין מצילם מיד פרעה כי הם עמו ועבדיו, ויהפך לבב פרעה וגו' פירוש שנחמו על אשר שלחום פירוש לעם לא על ישראל, ויאמרו מה זאת עשינו פירוש תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם, וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו פירושו על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ר"ח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם הרי אתם לעצמיכם הרי אתם בני חורין, והוא אומרו שלחנו בגט שילוחים, מעבדנו שאין להם משפט עבד, והגם שאפשר שעלה על דעתם שיחזרו לא יעבוד בהם עוד עבודת עבד, וכיון שכן תחזור העבודה הצריכה למלך על העם, ומעתה כיון שברח העם מי יעבוד. גם בזה רמז למה לא חששו על בריחת העם הנזכר כשירגישו שתכבד העבודה עליהם, ולזה תיכף ומיד הכינו עצמם לרדוף, והנה לפי מה שפירשתי אין הרדיפה אלא על העם ואמר הכתוב כי ה' חזק לבו של פרעה וירדוף גם אחרי בני ישראל ולא לעם בלבד:

אור החיים שמות פרשת כי תשא פרק לב

ערב רב חטאו בעגל, וישראל חטאו שלא מחו בהם

(ו) וישכימו ממחרת וגו'. קשה למה לא עשה ה' ב"ה הרגשה בשעת מעשה העגל תכף ומיד לומר למשה רד כי שחת עמך עד אחר שעבר יום המעשה ולמחרת אחר שהעלו עולות ושלמים, ועוד שאם היה מקפיד על הדבר תכף ומיד לומר למשה רד וגו' לא היו באים לידי זביחה לאלוהים אחרים, ואין לומר שקודם אמר אליו אלא שמשה נתעכב להשיב חרון אף, שהרי בדברי ה' נאמר וישתחוו לו ויזבחו לו הא למדת שדבריו היו אחר שזבחו למחרת המעשה, והגם שאמרו ז"ל (ע"ז ד' ב) לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה וכו' אלא שאם חטא ציבור וכו' אף על פי כן ישנו ללימוד זה גם אם לא היו זובחים שבדיבור ראשון שאמרו אלה אלוהיך הרי קבלוה עליהם לאלוה, והגם שאמרנו קצת מהם אמרו כן ולא כולם ולהאומרים ערב רב הם אמרו, על כל פנים שמעו ושתקו כולם, ובהכרח לומר שהמועטים הוא שלא הסכימו שאם היו המרובים היו עומדים עליהם והורגים את האומרים כן ואם כן הרי המרובים מתחייבים מדין ערב:

ונראה לומר כי לצד שקדם ואמר ה' למשה כי שם ישב ארבעים יום ואחר הארבעים יתן לו הלוחות כמאמרם ז"ל (שבת פ"ט א) בפסוק כי בשש משה שבאו שש שעות ביום הגבול של מ' הא למדת כי נאמר לו מה' ששם ישב מ' אשר על כן לא אמר לו ה' למשה לרדת מן ההר קודם המ' יום עד סופם ואז אמר אליו לך מן ההר, ואומרו רד אפרשנו במקומו, וכפי זה הגם שהרגיש ה' במעשה ישראל הרע מעת הקהלם על אהרן עם כל זה דבר אלוהינו שאמר מ' יום יקום לעולם, ואם תאמר למה לא חשב ה' מחשבות לבל יכשלו, זו חקירה כללית בהנהגות הבורא עם ברואיו, וכבר כתבנו בפרשת בראשית (ו' ה') קצת מהטעמים המושגים אצלנו, ובמה שלפנינו אין אנו צריכין לטעמים כי טעמו בצדו כי בהכרח שיהיה שם משה מ' יום לקבלת הלוחות ויש טעמים נסתרות לה' והנגלות לנו כנגד יצירת הולד, גם להודיע הדרגות של התורה מכל העולם שכל העולם נברא בששה ימים והלוחות בריאתם למ' יום וכמאמר רבי יוחנן לר' חייא (שמו"ר פ' מ"ז) על מה שזבן שדות וכרמים וזיתים כי מכר דבר הניתן לששה וקנה דבר הניתן למ', עוד יראה לי טעם אחר כי לצד שהתורה יש בה ד' דרכים כלליים והן ענין פרד"ס, ויש לך לדעת שהם מארבעה הדרגות אורות עליונים המתכנים בשם אצילות בריאה יצירה עשיה, הפשט אורו מאיר בעולם העשיה, רמז בעולם היצירה, דרש בעולם הבריאה, סוד בעולם האצילות, וכבר הקדמנו פעמים רבות שאין לך הדרגה בקדושה שאין גובהה עשרה והרי לפניך מ' ולזה היה שם מ' יום שלימים ואם היה חסר יום אחד היתה תורה חסרה אותה בחינה וישרים דרכי ה', ועוד יש טעמים רבים, ובזה אין קושיא לאלוהינו, ועיין בפסוק לך רד שאחר זה באופן אחר:

(ז) לך רד כי וגו'. כפל לומר לך רד אחת לגופו שילך ואחת לומר לו שירד מגדולתו, ואם היה אומר רד לבד היינו אומרים כי להיותו בהר אמר לשון ירידה, וכן הוא אומר (לעיל י"ט י"ד) וירד משה מן ההר, וצריך לדעת אופן ירידה זו מה היא, ואולי שהודיעו כי כל מעלתו היתה בשביל ישראל ומעתה שחטאו לא ישיג הנבואה כמחזה הראשון, או אפשר כי שם במקום עמידתו לא היה בו כח לעמוד שם כיון שכשל עוזר, והוא מה שאמר לו רד פירוש לא תעמוד במקום הראשון והטעם כי שחת עמך שמכחם באתה, וקשה אם כן היה לו לומר כן מעת שאמרו ישראל אלה אלוהיך אם לצד שישראל עבדו עבודה זרה תתחייב ירידת משה מגדר שהיה בו, ויש לומר בהעיר עוד למה הוצרך ה' להאריך הודעת עון ישראל, ומה גם לדברי רבותינו ז"ל (סנהדרין מ"ג ב) שאמרו במעשה עכן ששאל יהושע דבר מאת ה' להודיע מי המועל בחרם והיתה תשובת ה' אליו דלטור אני לך, אם כן כאן במה שלפנינו לא היה לו לומר למשה הדברים הרעים שעשו ישראל, והן אמת כי שם היה דבר שאינו עומד להתגלות ויש בזה דלטורות מה שאין כן במציאות זה שהיה דבר שעומד להתגלות ברדת משה מן ההר, עם כל זה בערך מקור החסידות וטהרת הלשון כסף נבחר לשון צדיק לא יגיד כדברים האלה:

אכן טעם דברי ה' הוא כי ח"ו לא לדלטר על עושה עול בא האלוהים אלא לצדק דינו הצדק, והוא כי לצד שאמר למשה רד מגדולתך הוצרך לומר על מה הוכה בית מאהבו מה פשעו כי יורידנו אלוה, ולזה אמר כי שחת עמך וחל עליו להודיעו אופן ההשחתה שעליה נתחייב משה הירידה וסדר ג' דברים, א' עשו להם וגו', ב' וישתחוו לו ויזבחו וגו', ג' ויאמרו אלה וגו', והם כנגד דיבור מחשבה ומעשה, והתחיל במחשבה ואמר עשו להם הרי מחשבה מעת שעשאוהו חשבו בעבודה זרה, והוא מה שדייק באומרו להם, ועיין מה שכתבתי בפסוק (לעיל כ' ג') לא יהיה לך אלוהים אחרים וגו', כנגד המעשה אמר וישתחוו לו ויזבחו לו אין לך מעשה גדול מזה, כנגד הדיבור אמר ויאמרו אלה אלוהיך וגו' ולצד זה תשש כח משה בג' בחינות שהם נפש רוח נשמה ולא יוכל עמוד במדרגה ראשונה, וממוצא דבר אתה יודע כי קודם שעברו ישראל על ג' פרטים עדיין היה משה יכול עמוד באמצעות בחינה הנשארת בלא פגם, שאם לא כן ובאחת או בב' מהאמור יש טעם למשפט הירידה לא היה ה' מגלה למשה כל המעשים משום פגם דלטורות כמו שכתבנו, ומעתה אין מקום לקושייתנו למה לא ירד מעת אומרם אלה אלוהיך או מעת שאמרו לאהרן עשה לנו אלוהים:

(ח) סרו מהר מן הדרך. יתבאר על פי דבריהם (חולין ה' א) שאמרו המודה בעבודת גילולים ככופר בכל התורה כולה, והוא אומרו סרו מן הדרך אשר צויתים הרי כל מה שצוה בכלל.

עוד ירצה לפי מה שפירשנו כי ישראל עודם באמונת ה' השלימה אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מאל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתים פירוש לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם:

עשו להם וגו'. פירוש אחרים עשו להם העגל כי הם נתנו הזהב ויצא העגל מעצמו, והודיע ה' כי לא מעצמו יצא כמאמר אהרן (פסוק כ"ד) ויצא העגל הזה אלא על ידי מעשה והוא מאמר רבותינו ז"ל (תנחומא) כי יונוס וימברוס עשו וגו':

ויאמרו אלה וגו'. קשה למה [היפך] סדר העשוי שהיה לו להקדים אמירת אלה אלוהיך קודם הזביחה שכן מצינו שביום ראשון אמרו אלה וגו' וממחרת זבחו וגו', והנה לפי דבריהם ז"ל (שמו"ר פמ"ב) שערב רב הם העושים כל מעשה העגל ולא ישראל יסדר הכתוב הדרגות העון בערך ישראל לא בערך ערב רב, ואמר הדרגה אחד עשו להם, פירוש ערב רב עשו עגל מסכה לעצמן ולא מיחו ישראל, עוד השתחוו וזבחו ערב רב ולא מיחו ישראל וזהו הדרגה גדולה יותר מהראשונה, ועוד אמרו בפירוש אלה אלוהיך ישראל ושתקו ישראל וזו קשה מכולם, ולפי פשט הכתוב טעם שאיחר אומרו אלה אלוהיך הגם שהוא בחינת פגם הדיבור והוא מדרגה ממוצעת בין המחשבה למעשה לצד שיש בו בבחינת דיבור זה הדרגה גדולה שקבלוהו לאלוה לעולם באומרם אשר העלוך, וטעם זה יגיד ההתמדה לבני בנים והוא פגם מופלא, לזה סדרו באחרונה בדרך לא זו אף זו.

עוד נראה כי טעמו הוא לפי מה שמגיד משמעות אלוהיך לנכח כי לא ישראל הם המדברים אם כן הדברים שקולים הם, אם השומעים מאמר אלה אלוהיך הסכימו לזה או לא, לזה לא אמר בתחלה אלא עשו להם עגל, ואחר שהשתחוו וזבחו לו נתגלה למפרע כי שמעו והסכימו על הדבר, ולזה אחר שהזכיר ה' וישתחוו ויזבחו לו, אמר ויאמרו אלה וגו', לומר כי הצדקת הדבר שהם הסכימו הוא ממה שהשתחוו וגו':

אור החיים דברים פרשת שופטים פרק כ

אין לערב רב קשר עם הקדושה וזו היתה טעות משה שקיבל אותם

ואומרו כן תעשה לכל הערים וגו'. פירוש כל מצות האמורות בענין אינם אלא לערים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעי' נ"ז) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה שהיא מקור הקדושה שממנה היא מחצב הנשמה העליונה, אבל עיר שהיא מערי הגוים פירוש שאין לה קשר עם הקדושה ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים אין לנשמה חלק עמה ולא תקוה בה להשיבה, והוא אומרו אשר לא מערי הגוים וגו', כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו היתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו"ר פמ"ב), וה' אמר אליו ששורשם רע ואינם עומדים בגדר הקדושה ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם פירוש לקרבם לקודש אינו מחיה בם כל נשמה, דקדק לומר כל היא הרוח שזוכה ראשונה עם הנשמה:

רבינו בחיי שמות פרשת משפטים פרק כד

לפירוש ראשון אין תועלת בגרים והראיה מערב רב שבגללם היו החטאים במדבר (ולפירוש שני יש תועלת בגרים והם צדיקים יותר מישראל, אך לא מקשר לערב רב)

(ה) וישלח את נערי בני ישראל. בכורות היו. ועל דרך הפשט קראם "נערי" כי היו טהורים להקריב קרבן, שמעולם לא טעמו טעם חטא ולא נגשו אל אשה, וכן דרשו רז"ל: (ברכות מג ב) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו חטא מעולם ליתן ריח כלבנון, שנאמר: (הושע יד, ז) "ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון", ועם הקרבן הזה נגמר הברית בקבלת התורה, שהרי בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן, מילה כשיצאו ישראל ממצרים נמולים היו, כי היו כלם מקובלי האבות במצוה זו. טבילה, הוא שכתוב: (להלן יט, י) "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם", קרבן הוא הקרבן הנזכר בכאן, וכן מי שבא להתגייר חייב בשלשתם, שנאמר: (במדבר טו, טו) "ככם כגר", וחייבין בית דין למולו ולהטבילו וכשיבנה בהמ"ק יביא קרבנו. ודרשו ז"ל: (יבמות מז ב) שמודיעים אותו תחלה קצת מצות ועונשים שבהם, וטעם הודעת העונשים כדי שלא יתגייר, שאין הגרים תועלת לישראל כלל, שהרי ערב רב גרים היו והם היו סבת העגל, וגם היו סבת המגפה בענין בשר תאוה שחל עליהם הדבר, שנאמר: (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה", ומפורש אמרו רז"ל: (שם) קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר: (ישעיה יד, א) "ונספחו על בית יעקב", והטעם לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל לומדים ממעשיהם.

ויש שפירש מודיעים אותם קצת עונשים, שהטעם בזה כדי שלא יאמר אילו הייתי יודע לא הייתי מתגייר, ונמצא גרותו בטעות, ועל כן יש לנו להודיעו מקצת עונשין כדי שיהיה גרותו בלב שלם ושיקבל עליו הכל. ומה שאמר (שם) קשים גרים לישראל אין זה נאמר לגנאי הגרים אלא לגנאי ישראל, כלומר כיון שהקב"ה רואה מחשבתם שעזבו משפחתם וארץ מולדתם ובאו להדבק בשכינה הנה הם מחייבין את ישראל כשאין עובדים להקב"ה בלבב שלם.

וכן מצינו במדרש: (תנחומא לך לך ו) אמר ריש לקיש גדולים גרים בזמן הזה יותר מישראל כשעמדו על הר סיני, שהם ראו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר והנפלאות הגדולות והנוראות, והגרים לא ראו מדבר זה כלום ובאים בצר ובמצוק והסתופף תחת כנפי השכינה:

רבינו בחיי שמות פרשת כי תשא פרק לב, ח

משה הוציא את הערב רב שלא לפי ציווי ה' והם חטאו בעגל וישראל נגררו אחריהם

ויש לשאול כאן כיון שלא היתה כוונתם לשום ע"ג בבקשת העגל, למה נענשו כל כך בהריגה על ידי בני לוי שנאמר: "שימו איש חרבו על ירכו" וגו', ומגפה ע"י הקב"ה, שנאמר: "ויגוף ה' את העם". והתשובה בזה כי היה דבר העגל תחלתו שוגג וסופו מזיד, והוא שכתוב: "וישתחוו לו ויזבחו לו", והיו ישראל בזה נחלקים לכתות, יש שהיתה כוונתם לטובה ממה שכתוב: "ויעלו עולות ויגישו שלמים", כי לא אמר "ויעלו לו ויגישו לו", ויש שהיתה כוונתם לרעה ממה שכתוב: וישתחוו לו ויזבחו לו.

ומפורש אמרו במדרש: (תנחומא כי תשא יט) כי ערב רב שיצאו עמהם ממצרים עשאוהו, והכתוב מוכיח שאמר: "אלה אלוהיך ישראל", והוא דברי ערב רב שאמרו לישראל "אלה אלוהיך ישראל", שאילו עשאוהו ישראל היה לו לומר "אלה אלוהינו ישראל אשר העלונו", וזהו: (יבמות מז ב) קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, ועוד זה אמרו במדרש: (שמו"ר מב, ו) שאמר לו הקב"ה למשה "לך רד כי שחת עמך", עמך, ולא עמי הם, ולא אמרתי לך ביציאת מצרים: "והוצאת את צבאותי את עמי", ואתה קבלת ערב רב ורצית לקבל הגרים עמך הם ולא עמי, ומכל מקום אע"פ שערב רב היו תחלה עקר המעשה הרע, מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל.

רבינו בחיי ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז, א

ערב רב התחילו את חטא העגל וישראל הצטרפו

וע"ד המדרש: (תנחומא ח) אחרי מות שני בני אהרן, ארבעה בני אהרן היו ראוין למות מפני עון העגל והתפלל משה עליהם ועשה תפלתו מחצה, מה כתיב שם: (דברים ט, יט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר: (עמוס ב, ט) "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת", כיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה, אמר לו הקב"ה: לא כך כתבתי בתורתי: (שמות כב, ח) "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלוהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים ישלם שנים לרעהו", על כל דבר פשע על שור, ראוי להעניש מי שפשע בשור, שנאמר: (תהלים קו, ב) "וימירו את כבודם בתבנית שור", על חמור, אלו המצריים שכתוב בהן: (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם", והן ערב רב שנתגיירו ועלו עמהם ממצרים והיו סבת העגל, על שה, אלו ישראל שנקראו שה, שנאמר: (ירמיה נ, יז) "שה פזורה ישראל", שהרי ערב רב התחילו במעשה העגל ונטפלו ישראל עמהם, על שלמה, אפילו הגדולים שבהם שכתב עליהם: (ישעיה ג, ו) "שמלה לכה קצין תהיה לנו", על כל אבדה, שהיו טועין כשה אובד במדבר והיו מבקשין מנהיג, וכן הוא אומר: (ירמיה נ, ו) "צאן אובדות היו עמי", אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו: (שמות לב, ד) "אלה אלוהיך ישראל", וכתיב: (שמות לב, א) "כי זה משה האיש", עד האלוהים יבא דבר שניהם, זה משה, שכתוב בו: (שמות ז, א) "ראה נתתיך אלוהים לפרעה", שבאו לפני משה ודן אותם, אשר ירשיעון אלוהים, זה אהרן שהרשיעו משה שנקרא אלוהים ואמר לו: (שמות לב, כא) "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה", ישלם שנים לרעהו, אלו שני בני אהרן שמתו, דכתיב "אחרי מות שני בני אהרן".

רבינו בחיי ויקרא פרשת אמור פרק כב

ערב רב הם שחטאו בעגל ולא ישראל

(כז) שור או כשב או עז כי יולד. אמרו במדרש: (ספרא ריש שמיני ד) "שור או כשב" יבא שור ויכפר על תבנית שור, שנאמר: (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור". וכן דרשו בתרומת המשכן שהזכיר זהב בראשונה, הוא שאמר: (שמות כה, ג) "זהב וכסף ונחשת", יבא זהב שבתרומת המשכן ויכפר על זהב העגל, זהו שאמר הכתוב: (הושע ז, ג) "ברעתם ישמחו מלך", וכי מה אתה רואה בשור לעשותו ראש לכל הקרבנות. אמר רבי לוי משל למטרונא שיצא עליה שם רע באחד מגדולי המלכות, בדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש, מה עשה המלך, עשה סעודה והושיבה בראש המסובין להודיע שבדק ולא מצא בדברים ממש, כך בדק הקב"ה ומצא שלא עשו ישראל את העגל אלא הגרים שהיו ביניהם, אלו ערב רב שנתגיירו בגאולת מצרים, הם שאמרו לישראל: (שמות לב, ד) "אלה אלוהיך ישראל", לפיכך נעשה ראש לכל הקרבנות. הזכיר "מטרונא", והכונה על "ישראל".

רבינו בחיי במדבר פרשת במדבר פרק א

ערב רב אינם ראויים להצטרף לצבא ישראל

כל יוצא צבא. כל הראוי לצאת בצבא. בישראל. להוציא ערב רב:

העמק דבר שמות פרשת בא פרק יא

פרעה הרשה למשה שגם ערב רב ייצאו עם ישראל

(צא אתה וכל העם אשר ברגליך) אשר ברגליך. ההולכים אחריך, ובאו בזה להרשות כל ערב רב ממצרים שיצאו ג"כ עמם:

העמק דבר שמות פרשת בשלח פרק טז

ישראל חשבו במדבר סין שמשה הוציא רבים מרשעי ישראל בניגוד לתכנון של ה' כמו שהוציא את הערב רב ביוזמתו (ועל כן חסר אוכל), והוא דחה דבריהם שוודאי אין בעיה לה' לפרנס את כולם, ולא רצה את הערב רב כדי שלא יחטיאו את ישראל

(ג) מי יתן מותנו ביד ה'. היינו בעת שהיה יד חזקה זה הדבר על ישראל שהיה בשלשת ימי אפלה, והכי מפרש במכילתא לואי מתנו בשלשה ימי אפלה של מצרים. והנה לשון התלונה בכלל פלא, ולמה לא אמרו מי יתן ועבדנו את מצרים, וכמו שאמרו בתלונה הראשונה כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר, ותו קשה דיוק הלשון כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב, והכי מיבעי להמיתנו ברעב, או כי הוצאתם את כל הקהל הזה להמיתם ברעב, ותו קשה למה התלוננו כאן גם על אהרן יותר מתלונתם בעמדם על הים. אלא כך הענין שכאן לא התלוננו על עיקר יציאת מצרים לחשוב תועה שמשה עשה הכל מדעת עצמו ח"ו כמו שהיו סבורים לפני קריעת ים סוף, שהרי אח"כ כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, הרי האמינו אשר ה' הוציאם, אלא כך היתה התלונה על משה ואהרן שחשבו כי ברצון ה' היה להוציא עדה קטנה של זקני הדור וצדיקים מעיקרם שהיו במצרים, ולא כל המון העם, אשר כמה מהם באמת לא רצו לצאת, לולי משה ואהרן החוצבים להבות אש בדבריהם ועל שפתיהם לקחו לבבם ופתום לצאת גם המה, אבל בלא זה היו מתים גם המה בתוך הרבה שלא נתרצו גם אח"כ לצאת ומתו בג' ימי אפלה, שכך עלה ברצון שלא ישאר מזרע ישראל פרסה במצרים, וחשבו אשר אם עלו רק עדה קטנה היה די להסתפק בצאן ובקר עד בואם אל ארץ נושבת, אבל משה ואהרן הוציאו המון רבה מדעת עצמם, כמו שהוציא משה ערב רב בלי רצון ה' כידוע, ובזה הגיעו שאין מקום להתפרנס במדבר, ובע"כ ימותו כולם אפילו זקני הדור והעדה שהיו ראוים לצאת, וזהו דבריהם בדיוק מי יתן מותנו ביד ה'. כמו כל המתים בדבר בשביל שלא רצו לצאת:

(ז) ובקר וגו' בשמעו את תלונותיכם. בזה שראיתם את כבוד ה', היינו שיתן לחם מן השמים תבינו שתלונותיכם שאתם מלינים עלינו, הוא על ה'. עליו להראות שבחנם אתם מלינים עלינו, שהרי הוא ית' יודע שכך היה רצונו שיצאו כל ישראל וכל הקהל הזה, וכיב"ז ביארנו בס' במדבר ט"ז י"א:

ונחנו מה כי תלינו עלינו. היאך יעלה על דעתכם שאנחנו נעשה הדבר הגדול הלז להוציא יותר מרצון ה' להספיק בשיעור מצומצם, והכי מבואר במכילתא אמרו להם וכי מה אנו ספונין שאתם עומדים ומתרעמים עלינו, ולא פי' חז"ל כאן כמו ונחנו מה דמקרא הסמוך כמו שיבואר, דהפי' שם שאין התלונה כלל עלינו כי אם על ה', אבל כאן הפי' ונחנו מה, מה אנחנו חשובים שאתם מתלוננים עלינו, שבודאי לא היינו עושים דבר גדול כזה להוציא קהל רב אם לא שידענו שברצונו ית' וכחו להשפיע פרנסה במדבר כפי שיהיה נצרך בלי גבול, ואינו דומה למה שהוציא משה ערב רב מדעת עצמו, דמה שלא עלה ברצון ה' שיצאו ערב רב לא משום קושי פרנסתם במדבר ח"ו, אלא שלא יקלקלו את ישראל טרם נשרשו בעבודת ה', אבל עם ישראל ודאי היה רצון ה' שיצאו כולם אם ירצו, כ"ז אמרו משה ואהרן בעיקר התלונה על דבר הרעב, שבאמת לא התלוננו ישראל על ה', ואלו ידעו אשר רצונו ית' היה בכך שיצאו קהל גדול כזה, לא דברו מאומה, והיו מאמינים שיש לו יכולת לשמרם שלא ימותו ברעב באיזה אופן שיהא (א):

העמק דבר דברים פרשת דברים פרק א

הערב רב היו עדיפים בתור מרגלים, ובכל זאת שלח משה מישראל כי היה צריך אמונה ובטחון בה' ושייכות לארץ

(כג) וייטב בעיני הדבר. כי גם משה רבינו הבין שדרך הקודש שדרכו עד כה קשה לישראל לעמוד בה ולקום שלא יכשלו כרגע, כאשר היה באמת עד קדש ברנע:

ואקח מכם. באשר לתכלית שאמרו הם לראות אופני הכבוש, היה טוב יותר לשכור שלוחים שאינם מישראל, כמו מן ערב רב וכדומה, בקיאים בדרך מלחמה וכבוש עוד יותר מהם, וגם לא היו יראים כ"כ להתהלך בארץ, ולא היו נכרים שהמה שלוחי ישראל, אבל משה רבינו ידע דעפ"י דרך הטבע קשה היה הכבוש, אם לא בחזוק אמונה ובטחון בה', בצירוף חשק לנחול זה הארץ הטובה, וכל זה אי אפשר לעשות ע"י אנשים זרים, רק מכם. שאגב יראו נעימות הארץ ופריה, כמו שצוה אותם בפ' שלח, למען יהי חן הארץ על בניה אלה, וגם כסבור שהשלוחים ימצאו חזוק הלב, כמו שעשה כלב בהכנסו לחברון, כמש"כ שם ובפ' מטות, ובזה ידעו ברור שתכבש הארץ כמו שפירשנו שם. ואלו עשו כן כל השלוחים היתה בזה תועלת נעלה לבטחונם בה' וחזוק לב ישראל, מה שלא היה אפשר לדעת ע"י אנשים זרים שאינם רואים רק גשם החומות והאדם שבה:

חזקוני שמות פרשת בא – בשלח פרק יג

פרעה שלח את הערב רב כמרגלים

(יז) ויהי בשלח פרעה את העם לרבות ערב רב ואיקטורין ששלח עמהם.

חזקוני שמות פרשת יתרו פרק יח, יג

יש מפרשים שהערב רב תבעו את ישראל על שלל קרוביהם בפני משה

(וישב משה לשפוט את העם) לשפט את העם יש מפרשים מן ערב רב שהיו תובעים מהם את שלל קרוביהם, אבל אינו מיושב על הסדר.

חזקוני שמות פרשת יתרו פרק יט

מלשונו אפשר להבין כאילו דחה משה את קבלת התורה ביום אחד כדי שיספיקו הערב רב לטבול (אך אולי אין הכוונה לערב רב אלא לכך שישראל הם עם רב)

(יד) וירד משה באותו יום עצמו שהוא ד' לחדש ויום ה' בשבת. ויקדש את העם מאותו יום עד יום ג' אע"ג שדי להם ברחיצת הערב, לפי שהם ערב רב נתן להם זמן רב.

חזקוני במדבר פרשת במדבר פרק א

ערב רב אינם ראוים להצטרף לצבא

(ג) מבן עשרים שנה ומעלה לפי שבאותו זמן ראויים לצאת ולבא בצבא המלחמה ומכאן אמרו רבותינו בן עשרים לרדוף. כל יוצא צבא בישראל להוציא ערב רב.

משך חכמה שמות פרשת בשלח פרק טז

האספסוף היו ערב רב

(ב) וילונו כל עדת בני ישראל על משה. כתיב "וילינו", שהאספסוף ערב רב הלינו את עדת בני ישראל לאמר וכו' "מי יתן מותנו וכו' בשבתנו על סיר הבשר", וכמו בפרשת בהעלותך יעויין שם.

משך חכמה שמות פרשת יתרו פרק יח

הרבה גרים באו עם יתרו, ויתרו הציע למנות גם מהם דיינים, אבל משה מינה רק מישראל

(כא) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו'. יתכן דהרבה גרים עלו עמו כמו שאמרו (שמות רבה מב, ו) על "שחת עמך" (שמות לב, ז) דזהו ערב רב. והנה אמרו בריש פרק מצות חליצה (יבמות קב, א) דגר דן את חברו דבר תורה. ויתרו שהיה גר אמר "ואתה תחזה מכל העם" ר"ל אפילו גרים. אבל ההלכה דגר פסול לדון ישראל [לדברי התוספות (סנהדרין) דיני ממונות לו, ב ד"ה חדא לאתויי גר]. "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" דוקא, "על העם", אבל מגרים לא בחר, כיון שאינן כשרים רק לדון גרים ולא את ישראל ודו"ק.

רמב"ן במדבר פרשת נשא פרק ה

אחר שהבדיל משה את הערב רב מישראל, ביאר דין הגוזל אותם

(ה) ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם, השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר:

רמב"ן במדבר פרשת בהעלותך פרק ט

הערב רב היו בנסי מצרים ועשו פסח מצרים

(יד) וטעם וכי יגור אתכם גר – לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישראל. ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח, הוא על פסח מצרים, כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם (בפסוק מג). והיה במשמע, כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בא"י לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם (דברים ו כג), לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ:

רמב"ן דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

גרים וחוטבי עצים ושואבי מים מערב רב השתתפו בכריתת הברית בערבות מואב

(ט) טעם אתם נצבים היום לפני ה' אלהיכם – שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו, כי לקבל התורה בבאורה נאספו אליו. או שהיו עומדים לפני הארון. והברית, הוא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו – ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה – ח), שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם, אבל לא הוצרך להזכיר זה. ועל דרך האמת, כבר הודעתיך הברית הזאת:

וטעם ראשיכם שבטיכם – ראשיכם ראשי שבטיכם, כמו והנבואה עודד הנביא, על דעת ר"א. ועל דעתי הכתוב יכלול ויפרוט, והכלל ראשיכם – וכל שבטיכם – וחזר ופרט זקניכם ושטריכם – שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש, וכן אמר (להלן לא כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקרא ראש, נאמר בנשיאים (במדבר א טז) "ראשי אלפי ישראל" כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל, ונאמר במרגלים (שם יג ג) "ראשי בני ישראל המה" שהם ראשים בבני ישראל לא ראשים לכל בני ישראל, וכלם בכלל ראשיכם, וחזר ואמר כל איש ישראל – שהם שבטיכם:

והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביא שם הטף, להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג א). ורבותינו אמרו (יבמות עט א) שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן ה'. ואין הכונה לומר שרמו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט כאשר ביארנו (לעיל כ י יא). וכך מצאתי במדרש תנחומא (נצבים ב), ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם. כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים:

תורה תמימה קהלת פרק ב

קניתי לי עבדים ושפחות נדרש על הערב רב

הגדלתי מעשי וגו' – רבי יהושע בן לוי פתר קראי בכניסת ישראל לארץ, הגדלתי מעשי – כי תבאו אל ארץ מושבותיכם ועשיתם אשה לה', בניתי לי בתים – כמש"כ (פ' ואתחנן) ובתים מלאים כל טוב, נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים כמש"נ (שם) כרמים וזיתים אשר לא נטעת, עשיתי לי ברכות מים, כמש"נ (שם) ארץ נחלי מים, להשקות מהם יער צומח עצים – שאפילו קנים של חצים לא חסרה א"י, קניתי לי עבדים ושפחות – כמש"נ וגם ערב רב עלה אתם, ובני בית היו לי – אלו הגבעונים שעשאן יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי כמש"נ (פ' מטות) ומקנה רב היה וגו'. כנסתי לי גם כסף וזהב – כמש"נ (תהלים ק"ה) ויוציאם בכסף וזהב, וסגולת מלכים והמדינות – זו ביזת עוג וביזת מדין, עשיתי לי שרים ושרות – משוררים זכרים ומשוררות נקבות ותענוגות בני האדם – זה ענוגן של ארץ ישראל שדה ושדות – תפנוקין ותפנוקיין [שם]:

תורת משה שמות פרק כד

הערב רב השפיעו על ישראל ממעשי מצרים שהיו רגילים בהם

(יד) והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם. רומז לעושי עגל בעלי דברים נגשו לאהרן וחור, וחור מת ואהרן עשה להם עגל, ע"כ נרמז כל הגליות בר"ת מ'י ב'על ד'ברים י'גש א'ליהם, מ'צרי, ב'בל ד'ריוש (שהוא מדי) כי הוא הי' מלך מדי ונקראו על שמו, י'ון, א'דום, אע"ג דגלות מצרים כבר עבר מ"מ ריקד ביניהם עדיין אנשי מצרים ערב רב ומעשי מצרים שהורגלו בה, (כדאיתא בשמו"ר מ"ג ז' אשר הוצאת מארץ מצרים מה ראה להזכיר כאן י"מ אמר משה רבון העולמים לא ממצרים הוצאתם ממקום עע"ז ועכשיו וכו').

תורת משה שמות פרק לב

מצד חילול השם עדיף חטא ערב רב בעבודה זרה ולא חטא ישראל בחלופה למשה, שחגגו במקום לספוד למשה

(כה) כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. כי אהרן רצה להקטין החטא לומר שלא כחשו בה' לומר לא הוא, אלא אמרו עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו במקום משה, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו וכפירש"י שהשטן הראה להם מטתו באויר ואמרו זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו, והי' זה להקטין חטאם לפני השי"ת, אך לשמצה בקמיהם המצרים כי יאמרו ראו מת רבן וקמו לצחק ולא הספידוהו, והלא מצרים הספידו יעקב שבעים יום כדאיתא ברבה פרשת ויחי (ק' ו') שמשום כן זכו גוים לשמוח באיד שונאי ישראל שבעים יום בין אגרת לאגרת מיום י"ג ניסן גזירת המן עד כ"ג סיון שיצאו האחשתרנים ונעשה לנו נס והצילנו הקב"ה באגרת של שמחה, וא"כ איך לא הספידו רבן משה, והי' זה לשמצה בקמיהם, ונח יותר לומר שעע"ז סתם אע"ג שהחטא גדול אבל איננו לשמצה גבי מצרים קמיהם של ישראל כי יאמרו כמוהם כמונו עע"ז, ע"כ צוה משה ויהרגו הלוים בהם בפרהסיא ובפומבי ופרסם בין הקמים שהי' ע"ז שלימה, ולא שבקשו משה אחר ולא נדמה להם שמת אלא כחשו בה' ע"י ערב רב ולא יהי' חילול ה' בין מצרים.

תורת משה במדבר פרק יא

אחר שמתו הסנהדרין בתבערה, נגרר העם אחרי הערב רב. דווקא ערב רב התאוו תאווה כי לא זכו להשבעת רצון מה'.

(א) ותאכל בקצה המחנה. פירש"י בקצינים או במוקצים אלו ערב רב. ושניהם אמת, כי בחטאם מתו קצינים הם הסנהדרין שחטאו קצת בויחזו את אלקים, ונסתלקו עתה לכפר על עון הדור, אמנם אחר שנסתלקו הצדיקים התאוו האספסוף והסיתו גם בני ישראל, ואלו היו הצדיקים קיימים לא הניחו להתחבר עם האספסוף הערב רב, נמצא לקו הקצינים וגם הקוצים שעי"ז בא קברות התאוה.

(ד) והאספסוף. הנה כתיב (תהלים קמ"ה ט"ז) ומשביע לכל חי רצון, פי' מורי בהפלאה הקב"ה משביע לכל צדיק הנקרא חי משביעהו רצון והסתפקות, שלא יהא מאותן אשר אם יש להם מנה מבקשים מאתיים, אלא משביעם רצון. והנה האספסוף ערב רב לא זכו להשבעת רצון מאת ה', ולא הי' ראוים לברכה זו, ע"כ התאוו תאוה טבעית, וכל מה שאתה מוסיף בשבחו של מן שהי' כדבש וכשמן כל זה מוסיף עוד תאוה יותר, ע"כ התאוו תאוה הטבעיית. אך בני ישראל שנתברכו במשביע לכל חי רצון הם נתפתו אחר האספסוף ויבכו גם המה. ע"כ אמר מרע"ה שש מאות אלף רגלי, ולא גלגולת, כ"א רגלי הבועטים ברצון ומתאוים תאוה, א"כ כל דגי הים לא ימצא להם כי יתאוו עוד למאתיים ויותר, ואמר הקב"ה עתה תראה אם לא יזכו לרצון מעכשיו דהיינו בוהי' להם לזרא עד אשר יקוצו בה ויצא מאפם.

תורת משה במדבר פרק כב

מואב פחדו מהערב רב שלא יקיימו הציווי ויילחמו בהם, ויהיה בבחינת 'טהרו' בערב רב וישראל יקחו

(ג) ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. יש לפרש דמואב ידע דישראל נצטוו דאל תתגר בם מלחמה, רק אנגריא מותר לישראל לעשות במואב, כדאיתא בגמרא בבא קמא (ל"ח ע"ב), ואפ"ה יראו שהרי הי' בישראל סך רב מן הערב רב, ולפי המדרש (מכילתא פ' בא י"ב ל"ח) הי' בהם ד' חלקים. וזה שאמר ויגר מואב מפני העם, היינו ערב רב מהם הי' ירא גם שיעשו מלחמה, וגם ויקוצו מפני בני ישראל שאע"ג שלא הי' מתירא מהם שיעשו מלחמה הי' קץ בהם מחמת אנגריא.

עי"ל שהי' ירא שהערב רב יכבשו תחלה ממנו ואח"כ יקחו בנ"י מהערב רב, כמו עמון ומואב שטיהרו בסיחון, כדאיתא בגמרא חולין פרק אלו טריפות (ס' ע"ב). וזהו ויגר מואב מפני העם (היינו הערב רב) מאד כי רב הוא, היינו מערב רב שהי' רב מאד כנ"ל, ויקץ מואב מפני בני ישראל, כלומר שלא יקחו בני ישראל אח"כ מהערב רב.

הרב קוק אגרות הראי"ה תקנ"ה:

מדת חסדו של משה גדולה משל אברהם שביקש על הערב רב ללא תנאים, ואף שגרם אריכות הגלות, בסוף יתעלו גם הם (ואולי חסדו של משה על ישראל ולא על הערב רב, אך לא משמע כך)

"ומפני כך היתה מדתו של משה רבנו ע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואע"פ שזה גרם אריכות הגלות, מכל מקום סוף כל סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני דורו, מכל מקום לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משה רבנו ע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא, מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה הוא העולם הבא בעצמו."

אדרת אליהו דברים פרק ג

משה רבנו מת בחוץ לארץ ולא נכנס בגלל חטא העגל שחטאו הערב רב שהוא קירב (לעתיד לבוא יקומו כולם בתחיית המתים בזכותו – לא ברור האם מדובר גם על הערב רב).

(כו) ויתעבר. ר' יהושע אומר כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה: ולא שמע אלי. לא קבל תפלתי: ויאמר ה' אלי רב לך וגו'. משל לאדם שנודר. לאן הולך אצל רבו להתיר לו נדרו. מה עליך לשמוע דברי רבך. ד"א אמר לו דוגמא אתה עושה לדיינים שיאמרו מה משה חכם גדול לא נשא לו פנים ועל שאמר שמעו נא המורים נגזר שלא יכנס לארץ. המענין את הדין והמעוותים עאכ"ו. ומה משה שנאמר לו רב לך. לא נמנע מלבקש. שאר בני אדם עאכ"ו. ומה חזקיה שנא' לו צו לביתך לא נמנע מלבקש רחמים שהיה דורש אפי' חרב חדה כו' שנא' ויסב חזקיהו וגו'. שאר בני אדם עאכ"ו. ד"א כאדם שאומר לחבירו. עובר פלוני על דרך פלוני: אל תוסף וגו'. מכאן אר"א בן יעקב יפה שעה אחת בתפלה יותר ממע"ט שבשביל כל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה וכאן אמר לו עלה וכן אמרו (ברכות ל' א') העומדים בח"ל הופכים פניהם כנגד א"י שנא' והתפללו אליך דרך ארצם. ובא"י הופכים כנגד ירושלים שנא' והתפללו אל העיר הזאת. ובירושלים נגד בהמ"ק שנא' והתפללו אל הבית הזה. בבהמ"ק כנגד בית ק"ק שנאמר והתפללו אל המקום הזה נמצאו כל ישראל מתפללין למקום א': ויתעבר ה' בי למענכם. כמ"ש רז"ל אשה אחת ילדה ששים ריבוא בכרס אחד. והוא משה. והוא בבחינת העיבור כמו שהשמש מזהיר את הכוכבים בלילה. כן נשמתו מזהיר ומנהיר לכל ששים רבוא שבדורו. ובגינו קיימין אלף טורין משיריין סגיאין: למענכם. כי לולי חטאתכם היה מתקן לעולמי עולמים. ובעבורם נענש בארבעה דברים כמו שאמר. וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן. ולבלתי בא אל הארץ הטובה. כי אנכי מת בארץ הזאת. אינני עבר את הירדן. והמה נגד ארבעה שגגות ששגג. א' בעון העגל אשר עשו הערב רב. ונחשב עון למשה בעבור שקבלם לילך עם ישראל. ואף שכונתו היה לקרבם תחת כנפי השכינה נחשב לו לעון בעבור שלא שאל את פי ה' והמה הערב רב חטאו והוא נענש בעבורם. ב' בעון המרגלים. כמ"ש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו' וייטב בעיני הדבר. ואמר לו הקב"ה שלח לך אנשים. אבל כוונת משה היה רצויה באמרו בלבבו כאשר יראו האנשים את ארץ חמדה טובה ורחבה. ויספרו את הגדולות והחמודות אשר ראו עיניהם. באזני כל ישראל. יזדרזו ישראל כלם ללכת אל ארצם בלבב שלם ובנפש חפיצה. ובאמת היתה שגגתו אשר לא הזהיר להאנשים התרים את הארץ הטובה. לאמר להם טרם הליכתם. אותם הדברים שאמר להם אח"כ. והוא שאמר ה' אלוהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם וגו' ובמדבר אשר ראית וגו' כאשר ישא איש את בנו. ועל עון העגל נגזר עליהם מיתה. והיה לו ג"כ חלק בעונשם כמשרז"ל חרות על הלוחות שמתחלה נעשים כל ישראל חפשים וחירות ממ"ה ובעון העגל נגזר על כולם. ובעון המרגלים נענש בעבורם שלא לבוא לא"י כמ"ש גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא וגו'. ובעון מי המריבה אשר רבו עם ה'. נענש למענם. ונאמר יען לא האמנתם בי וגו' ויקדש בם. וביאורו שניטלו הקדושים מהם. והם משה ואהרן והיה עונשן שלא עברו את הירדן בחיים חייתם. ובעון בנות מואב בשטים נענש בחטאם שלא קינא בעצמו כ"א ע"י פנחס. ולכן נמדד לו שגם עצמותיו לא עברו את הירדן. וז"ש למענכם שנענש בארבעת פשעם. ולא השיג חפצו בארבעה דברים שהזכיר כאן שחשק לראות ארבע מקומות דלעיל. ולע"ל יזכה שוב לארבעה מדריגות נישאות. וכמ"ש (ישעיה נ"ב) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ואמר ישכיל בתחילה לבדנה. ואח"כ ג' מעלות לבד. וכמ"ש כאן ג' ראיות ואחת כוללת הכל. וז"ש ויאמר ה' אלי רב לך. ביאורו מה רב טוב צפון לך. והוא מ"ש הכתוב הנה ישכיל עבדי וגו'. ובפרשת הנה ישכיל עבדי חשב שם כמה יסורין שיסבול בעד ישראל עד ולפשעים יפגיע. ושני תיבות אלו האחרונים נאמר על העתיד מה שיסבול לעתיד בעבורם והוא שיקומו כולם בתה"מ והכל בזכותו. וזהו שאמר רב לך כנגד שני תיבות האלו. כי עד ולפשעים יפגיע נאמר שם ר"ב תיבות שכלולים בהם ר"ב עניינים. ואמר ר"ב ל"ך. כי בעת ההיא תזכה לחמשים שערים כמנין ל"ך. והוא ולפשעים יפגיע שהוא שער החמשים. וז"ש:

הגדה של פסח פירוש הפלאה (בעל פנים יפות)

הערב רב הם ניצוצות שנפלו בקליפה מחטא עץ הדעת, והם הרכוש הגדול שזכו לו ישראל ביציאתם ממצרים

וזה הוא טובתו וכן אמרו חז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. שנ' וזרעתי את בית ישראל. וכמ"ש הלך ילך ובכה וגו'. ענינו להוציא ניצוצות הקדושות שנפלו בקליפה מחטא עץ הדעת. בדור המבול ובדור הפלגה כמבואר בזוהר ובכוונות. ע"כ אמרו חז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. שזה טובה כמו זה. וצריכים אנחנו להודות על הגליות כמו על הגאולות. וזה שתיקנו לומר עבדים היינו ליתן שבח על העבדות ג"כ. וזה טעם מצות אכילת מרור ליתן הודאה על המרירת העבדות כמו על החירות. וז"ש מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו, כלומר שהגלות היה לטובה לברר הניצוצות שנפלו בחטא אבותינו. וכבר כתבתי שזה הטעם שאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שמספר 'רכוש גדול' (569) כמספר 'עץ הדעת' (639). והצטרף אליהם ע' נפש (70) שירדו למצרים, והוא מכוון כמספר 'מתי מעט' (569) כמו שנאמר במתי מעט ירדו אבותינו למצרים והוא מספר תקס"ט כמספר 'רכוש גדול'.

כלי יקר דברים לא, ז

ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל וגו'. וכי כל העם היו רואים את הקולות מהו ויאמר לעיני כל ישראל, ומהו חזק ואמץ וכי בו תליא כי אם ה' לא יחזק ידו ויהושע מה הוא כי יאמר לו חזק ואמץ, גם יש לכל משכיל להתבונן בשינוים שבאו בין דברי משה ליהושע ובין דברי הקב"ה ליהושע, כי משה אמר כי אתה תבוא את העם. והקב"ה אמר כי אתה תביא. ומה שפירש"י שמשה אמר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם לכך אמר כי אתה תבוא אבל הקב"ה אמר כי אתה תביא בעל כרחם טול מקל והך על קדקדם, יש להקשות על זה איך סתר הקב"ה דברי משה כי כל דבריו נאמרו בנבואה ומפי ה', משה אמר את העם והקב"ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל, משה אמר אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם תלה ירושת הארץ באבותם והקב"ה אמר כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ולא תלה באבותם, משה אמר ואתה תנחילנה אותם והקב"ה לא אמר כן אלא אמר ואנכי אהיה עמך, כל השינוים הללו הלא דבר הוא.

ואני אומר שדבר זה דומה ממש בעיני, למ"ש הקב"ה למשה (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל וגו'. התחיל בבני ישראל וסיים בקהל וכבר בארנו למעלה פרשת חקת (חקת כ.יב) שהיו בישראל תמיד שני כיתות, בני ישראל הם זרע אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים, אבל הערב רב וכן הפחותים שבישראל נקראו בשם קהל או עם, והנה מה שחטא משה בהכאת הסלע שלא גרם אל הרואים להביאם לידי אמונה בה' ללמוד ק"ו מן הסלע כמו שפירש רש"י שם וכמו שנאמר יען לא האמנתם בי. שלא גרמתם להאמין בי ואילו לא היו שם כי אם בנים מאמינים לא היה צריך לעשות לעיניהם דבר הגורם להם חיזוק באמונה, אבל מצד שהיה שם קהל גרים הצריכים חיזוק באמונה על כן הקפיד ה' ואמר יען לא האמנתם בי לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל. כי אילו היו כולם בני ישראל לא הייתי חושש אבל מאחר שיש בהם גם קהל בנים לא אמון בם והם צריכים תמיד למעשים אשר יחזקו ברכים כושלות באמונה, על כן לא תביאו את הקהל אל הארץ. כי אותו קהל צריכין לאיש אשר רוח בו אשר יעשה תמיד לעיניהם ניסים המחזיקים ידים רפות באמונה.

ודומה לזה ממש אמר משה ליהושע, לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה. ומלת לעיני כל ישראל מוסב אשלמטה לומר לעיני כל ישראל כל לרבות הגרים והמוקצים שבעם לעיני כולם חזק ואמץ, ר"ל עשה לעיניהם דברים הגורמים חיזוק באמונה יען כי אתה תבא את העם הזה כי יש בבני ישראל גם מוקצים שנקראו בשם עם, והם אינן חזקים באמונה כי ברע הם תמיד, ע"כ צריך אתה לעשות לעיניהם דברי חיזוק ואימוץ באמונה כדי שלא יקרה לך כדרך שקרה לי, כי מצדם נאמר לי לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ יען לא הקדשתם השם לעיני בני ישראל ע"כ אני מזהירך שלעיני כל ישראל תהיה חזק ואמץ בדברים המסבבים האמונה ואז אתה תבא את העם הזה אל הארץ ולא יקרה לך כדרך שקרה לי.

ובהצעה זו מיושבים כל השינוים הנזכרים, כי בדברי משה ליהושע נאמר כי אתה תבוא את העם וזה מדבר במוקצים שבעם מן הטעם שהזכרנו כי מצדם הוצרך להזהירו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וע"כ אמר כי אתה תבוא את העם הזה לומר זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם כי באמת תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז, י) והמוקצים שבעם אינן מקבלים מרות כל עיקר ואין דרכם לישא בעול ולקבל עליהם דברי מנהיגיהם ע"כ אמר משה כי אתה תבוא את העם הזה הכל לפי דעתם ועצתם, ואמר אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם וגו'. כי מצד עצמם אינן זוכין לבא אל הארץ כ"א מצד אשר נשבע ה' לאבותם כי זכות אבותם וזכותך יעמוד להם, לכך נאמר אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. כי גם זכותך יעמוד להם להנחילם את הארץ אבל להם אין זכות מצד עצמם.

אבל הקב"ה אמר ליהושע סתם חזק ואמץ בתורה ומצוה, ולא אמר לעיני בני ישראל כי הוא מדבר בטובים שבישראל שאינן צריכין חיזוק באמונה והטובים מקבלים מרדות מנהיגיהם, ע"כ אמר כי אתה תביא את בני ישראל כי הטובים שבהם שנקראו בני ישראל שומעים בקול מנהיגיהם אף בדבר שהוא כנגד דעתם שהוא כמוכרח בעשיה לכך נאמר תביא בעל כרחם כי הטובים מקבלים מרדות ומרות כאמור, ואמר אל הארץ אשר נשבעתי להם. לא הזכיר לאבותם לפי שהטובים שבישראל זוכים אל הארץ מצד עצמם ואינן צריכין לזכות אבות, ואמר ואנכי אהיה עמך כי זכותם של ישראל גרמה לך שאנכי אהיה עמך כי כל מנהיגי ישראל אינן עולים לגדולה כ"א בזכות ישראל, כמ"ש (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל.

וי"א שמשה למדו דרך ההנהגה המדינית, שצריכה להיות לפי דעתם ועצתם מן הטעם שנתבאר בפר' פנחס (פנחס כז.יח) בפסוק וסמכת את ידך עליו. והראיה על זה סוף הפסוק שאמר ואתה תנחילנה אותם. אבל הקב"ה למדו דרך ההנהגה בתורה ומצוה שכך נאמר בסוף הפסוק ואנכי אהיה עמך. ובזה ודאי אין שייך לומר שיהיה הכל לפי דעתם אלא טול מקל כו' לכופם על שמירת התורה.

ד"א לעיני כל ישראל חזק ואמץ. לפי שעיני כל ישראל עליו וממנו יראו וכן יעשו על כן ביותר הוא צריך להתחזק בתורה ויראת ה' לעיניהם על דרך קשוט עצמך תחילה (ב"מ קז, ב) כי הוא כיתד שהכל תולין בו וז"ש כי אתה תבוא את העם. ר"ל הטובים שבישראל אינן חושדין בכשרים כל כך כמו הפחותים ובעבורם צריך אתה להיות נזהר ביותר לעיניהם.