אשת יפת תואר

דברים כג, י

"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"

דברים כא, י-יד

י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ – וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

רמב"ם מלכים ח, א-ט

הלכה א

חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן.

הלכה ב

וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.

הלכה ג

אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה שנאמר וראית בשביה בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לעכו"ם וחשקת אף על פי שאינה יפה בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה אל תוך ביתך יכניסה למקום ואחר כך יבעול.

הלכה ד

הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת.

הלכה ה

וכיצד דין ישראל ביפת תואר אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים וכן בוכה על דתה ואינו מונעה ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבית נכנס ורואה אותה יוצא ורואה אותה כדי שיקוץ בה ומגלגל עמה כדי שתקבל אם קבלה ורצה בה הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים.

הלכה ו

וצריכה להמתין שלשה חדשים חדש של בכיה ושני חדשים אחריו ונושאה בכתובה וקידושין אם לא חפץ בה משלחה לנפשה ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף [ואם מכרה] אינה מכורה ומחזיר הדמים וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה.

הלכה ז

לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש לא רצתה מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים התושבים ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.

הלכה ח

נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן העכו"ם אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך.

הלכה ט

יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז אחר השנים עשר חדש הורגין אותה וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.

ירושלמי מכות ב, ו

רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים ואחר כן תבוא עליה ובעלתה אחר כל המעשים

קידושין כא, ב – כב, א

איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא לא שנא כהן ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצות יתרות רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כי פליגי בביאה שניה רב אמר מותר ושמואל אמר אסור רב אמר מותר הואיל ואישתריא אישתרי ושמואל אמר אסור דהא הויא לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא א"ד בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסירא זדהויא לה גיורת כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר חדהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה (דברים כא, יב) והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה כל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך לא קרינא ביה וראית בשביה ת"ר וראית בשביה טבשעת שביה אשת יואפילו אשת איש יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (דברים כא, יא) וחשקת אאע"פ שאינה נאה בה ולא בה ובחברתה ולקחת ליקוחין יש לך בה לך לאשה שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו (דברים כא, יב) והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה:

רש"י קידושין כב, א

ליקוחין יש לך בה – קידושין תופסין ואע"פ שהיתה עובדת כוכבים שהרי אינה מתגיירת מדעתה:

שלא ילחצנה במלחמה – לבא עליה:

תוספות קידושין כב, א, 'שלא'

שלא ילחצנה במלחמה. פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועוד קשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר עלי אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת וליקוחין יש לו בה דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר (דמי) מאי דקאמרה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה עובדת כוכבים וזו אינה חשובה כבתו של דוד דאין בן הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה דולד עובדת כוכבים כמותה אבל לפירוש הקונטרס שלא בא עליה עד לאחר כל המעשים קשה כדפירשתי ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת [והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו] ויש מיישבים פירוש הקונטרס ולא קשה מידי מה שהקשה איך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשה דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות ומה שהקשה מתמר לא קשה דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב (שמואל ב יג) כן תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך אך אין לתרץ שפיר לפירוש הקונטרס מה חילוק בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק גמרא לעיל ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה והכי איתא התם רב אמר. לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה:

דברים כא, טו-כא

טו כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. יז כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. {ס}

יח כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. יט וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. כ וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא". כא וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

סנהדרין כא, א

ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר (שמואל ב יג, יג) ועתה דבר נא (על) המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה (שמואל ב יג, ג) ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד (והיה) איש חכם וגו' אמר רב יהודה אמר רב איש חכם לרשעה (שמואל ב יג, ד) ויאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך ויאמר לו יונדב שכב על משכבך והתחל וגו' עד ועשתה לעיני את הבריה (שמואל ב יג, ט) ותקח המשרת ותצוק לפניו אמר רב יהודה אמר רב שעשתה לו מיני טיגון (שמואל ב יג, טו) וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד מ"ט אמר ר' יצחק נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה אלא אימא קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה איני והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה שאני תמר דבת יפת תואר הואי (שמואל ב יג, יט) ותקח תמר אפר על ראשה (ואת כתונת) הפסים אשר עליה קרעה תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה תמר באותה שעה אמרו לבנות מלכים כך לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה אם לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו

סנהדרין קז, א

ואמר רב יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז שנאמר (שמואל ב טו, לב) ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים ואין ראש אלא ע"ז שנאמר (דניאל ב, לב) והוא צלמא רישיה די דהב טב (שמואל ב טו, לב) והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו אמר לו לדוד יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז אמר לו מלך שכמותי יהרגנו בנו מוטב יעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא אמר מאי טעמא קנסיבת יפת תואר א"ל יפת תואר רחמנא שרייה א"ל לא דרשת סמוכין דסמיך ליה (דברים כא, יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה

סוטה י, ב

ת"ר אבשלום בשערו מרד שנאמר (שמואל ב יד, כה) וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו (וגו') והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך תנא אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה לפיכך נתלה בשערו שנאמר (שמואל ב יח, ט) ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויאחז ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר [שקל ספסירא בעא למיפסקיה] תנא דבי רבי ישמעאל באותה שעה נבקע שאול מתחתיו (שמואל ב יט, א) וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני [אבשלום] מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני הני תמניא בני למה שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם ואידך איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה ואיכא דאמרי דאייתיה לעלמא דאתי

האר"י מתוך ליקוטי תורה לרבי חיים ויטאל, פרשת תצא:

"הנה בזה תבין ענין היפת תואר, כי ידוע כי כל אותם ההולכים לאותה מלחמה מלחמת הרשות היו צדיקים גמורים… וא"כ לצדיק גמור כזה, אי אפשר שיתגבר עליו יצה"ר לטמא עצמו עם הנכרי, ולכן הודיעתו התורה שאם יחשוק בה, אין זה כי אם ניצוץ הקדושה המעורב באומה ההיא, נמצא ממנו בגויה ההיא ניצוץ הנוגע לנשמת האיש הזה, ולכן חשק בה, ולכן התירה התורה שיבא עליה. ובההוא רוחא דשדי בגווה בעת הזווג, כנודע, אפשר שיתגבר הטוב שבה וידחה הרע, ותכנס האשה ההיא אל הקדושה ותתגייר. ואפילו הכי, יצא ממנה בן סורר ומורה, דאי אפשר שלא ישארו בה סיגים מעורבים בה עדיין. והיה אם לא חפצת בה, זה מורה, שהיה הטוב שבה מועט ותבטל במיעוטו, כי גבר עליו הרע ודחה אותו לחוץ…".

שם בטעמי המצות

"אך סוד הענין הוא, כי כמה נפשות גדולות וקדושות אתעשקו בטיקלא, והם גוים… ואם כאשר ראית בשביה אשת יפת תואר, ואז חשקת בה, זה יורה, כי ודאי אותה האשה היא משרש ישראל שלקחוה, ושבו אותה הקליפות, ולכן ולקחת לך לאשה…".

אור החיים כא, יא

הערת פניני הלכה: "יסוד הדבר וסודו הוא… שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא, והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות… הקדים, כי תצא למלחמה וגו' שיציאתו היא לדבר מצוה… באותה שעה עודנו עוסק במצוה, אם יראה אשת יפת תואר… שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר… זה יעירך שלדבר טוב חשקת…".

אור החיים:

"וראית בשביה אשת יפת תואר".

הנה מאומרו "יפת תואר" משמע דוקא יפת תואר ומאומרו (להלן יא) "וחשקת בה" דרשו בספרי אפילו כעורה, וזה מן התימה למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה היה לו לומר וראית אשת ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת:

ולישב הכתוב צריך להעיר בענין למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך, בשלמא התרת אכילת איסור מצינו לרמב"ם ז"ל (פ"ח הל' מלכים) שנתן טעם אם ירעב והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו, ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כ"א ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם:

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל [[זהר חדש (מנוקד)/שמות-דברים|(ז"ח בלק נ"ג)]] שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות:

עוד אגלה לך סוד אחד תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור, וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת ר' חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור כרמוז בתיבת רחב"ת ידים (בראשית ל"ד) כאמור בדברי המקובלים (ליקוטי תורה וישלח) ומצינו שהנפש הלזו לא עשתת מפעל טוב בשכם ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בו כאומרו (שם) ותדבק נפשו בדינה, ושמור לך כלל זה, ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים:

והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע כאומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובפרט שלוחי מצוה ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעבירה מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו:

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים "כי תצא למלחמה וגו'" שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה, אמר עוד "אם ראה בשביה" פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב"ם בפ"ח מה' מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה, "אם יראה אשת יפת תואר" פירוש אשת סמוך, ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כ"א ב) אשת איש, ודבריהם אמת אלא שאם לדבריהם לבד יכוין היה לו לומר אשת איש לא אשת יפ"ת, אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב אשת יפת תואר והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור זה יעירך שלדבר טוב חשקת.

ודקדק לומר "בה" ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה שהיא יפת תואר שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה וכפי זה הגם שכעורה האשה בכלל ההיתר כי אינו חוזר יפ"ת לגולם הנגלה כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו, ואמר "ולקחת לך לאשה", הנה בכל מאמר המתכנה לה אמר הכתוב בלשון כינוי (להלן יב) "והבאתה וגו' ובעלתה וגו' ושלחתה" וכאן אמר "ולקחת", שינה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם שהיא נפש הקדושה שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תואר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגוע בה שכם בן חמור:

והנה לפי שיש ב' בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוב, או אפשר שכולה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה, לזה יצו ה' (להלן יב) "והבאתה אל תוך ביתך וגו'" וירחיק ממנו חלק דביקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגיירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו {{קטן|(להלן יג-יד)}} "והיתה לך לאשה אם יחפוץ, ואם לא יחפוץ וגו'" זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע, ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה' "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו'" וכל הדברים המנוולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגיירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה "והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה", דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב:

ואומרו "ושלחתה לנפשה." דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה', ואמר הטעם הוא "לנפשה" פירוש בשביל נפשה שהיא יפת תואר שרמז בתחילה אחר שנהנה ממנה, או על זה הדרך "לנפשה" פירוש הטמאה של הגויה לשלול כי נפש יפ"ת הטהורה כבר זכית בה ולא נשאר בה אלא נפש הגויה, ואומרו "ומכור לא תמכרנה" כי ה' חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אומרו (תהלים ס"ט) אשר הכית רדפו שרוח הקודש מתרעמת על האומות שאחר שרואים ישראל מוכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בולעה מפיה לא יהנה עוד מכספה:

וגמר אומר "תחת אשר עניתה" פירוש אשר הוצאת ממנה עושרה וטובה שהיא יפת תואר ועשית אותה עניה עשית אותה מעונה עשית אותה עכורה, וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה והלא אמרו ז"ל (ע"ז כ"ב ב) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהם יותר מהם, ומה עינוי הוא זה לגויה, אלא הכוונה הוא עינוי הנעלם שהוא שלל קדש ממנה:

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר "למלחמה" בפת"ח תחת הלמ"ד:

ואומרו "על אויביך" בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו, ואומר "ושבית שביו" דקדק לומרו שביו ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו והעדרו הוא המקווה אלא שביו פירוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך בפיתויו ובנצחונו שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו:

ואומרו (להלן יא) "וראית בשביה אשת יפת תואר" אמר אשת סמוך, פירוש, נשמת אדם, כי אין הס"מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה; וקרא לזו יפת תואר, כי הנפש יפה עד מאד, אלא שמתנוולת במעשיה הרעים; וכשינוצח היצר, אז ישכיל האדם בנפשו – מה יפה ומה נעימה היא:

ואמר: "וחשקת בה", פירוש, אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו ילבישם בה לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב, ואומרו (להלן יב) "והבאתה אל תוך ביתך" לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אומרו (איוב י"ח) טורף נפשו באפו, והגוף יקרא בית על דרך אומרם (תענית י"א א) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף, וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש, ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אומרו "וגלחה את ראשה", גם בחינת הקליפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה "ועשתה את צפרניה" לשון תיקון, ותסיר מסוה הטומאה המתכסה בה הנפש מרוח הטומאה, והוא אומרו (להלן יג) "והסירה את שמלת שביה מעליה" פירוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מירוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ב"ה, ויבחר מקום מושב לה בית מיוחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אומרו "וישבה בביתך", ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרידתה מהם, אביה זה הקדוש ברוך הוא, אמה היא כנ"י (ברכות ל"ה), "ירח ימים" זה שיעור המספיק לשב, או ירמוז לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול:

"ואחר כן תבוא אליה" פירוש אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אומרו נפש עמל עמלה לו, ותסייעהו לעמוד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך והוא אומרו ובעלתה, גם ליום התחיה תהיה מיוחדת לך לחזור לגופך ותעמוד בה, והוא אומרו "והיתה לך לאשה", וחזר הכתוב לצוות על הנפש שאם האיש לא נטה לבו לקוות להטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא יריע לה כדרך שאמר שלמה (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ודרשו במס' שבת (קנ"ב ב) תנה לו כמו שנתנה לך, והוא אומרו (להלן יד) "אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה" פירוש שלא תמסרנה ביד שבאי אלא בת חורין ואין עליה יד מושל:

או ירצה על דרך מה שאמרו בזוהר (ח"ג ס"ז) בפסוק נפשי אויתיך בלילה שעל השכינה הוא אומר נפשי, והוא מה שרמז באומרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזור למקום שיצתה ממנו, ואומרו "ומכור לא תמכרנה וגו'" על דרך מה שדרשו בספר הזוהר (ח"ב צ"ז) בפ' לעם נכרי לא ימשול למכרה, ואומרו "בכסף" לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למוכרה לזה אמר בכסף לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב, ורמזנו מזה בפסוק (ויקרא כ"ה ל"ז) את כספך לא תתן לו בנשך וגו', ואומרו "לא תתעמר" כמו שתרגם אונקלוס לא תתגר פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, "תחת אשר עניתה" כי החטא יקרא בערך הנפש עינוי:

אגרא דכלה לפרשת כי תצא

כי תצא למלחמה על אויביך (דברים כא י). היינו נגד הקליפות והמקטריגים ללחום נגדם ליקח מה שבידם, היינו ניצוצין הטמונים בתוכם בכל שיעור קומת הסט"א, ונתנו י"י אלקיך ביד"ך היינו ביו"ד שלך, היינו בשיעור קומה שלך, היינו חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות שלך שישנו בכל אדם כנודע, יתמסר שיעור קומת הסט"א, ושבית שביו היינו שתשבה אתה השב"י שלו שהיה שבוי בתוכו היינו הניצוצין. (דברים כא יא) וראית בשביה אשת יפ"ת תוא"ר, לדרך המקובלים כל הפרשה מדבר על גלות השכינה שהיא בשביה, ונקראת לדעתי יפ"ת תוא"ר, כי יפ"ת בגימטריא מלכו"ת בלא ו', כי העדר הו' בגלות, תא"ר בגימטריא שכינה במילוי. וראית בשביה אשת יפת תאר, תיבת אש"ת מיותר, ועל כל פנים היה לו לומר אש"ה ולא אש"ת, כי אש"ת מורה סמיכות כמו אש"ת איש, שהפירוש הוא אשה של האיש, וכאן לא יצדק לומר אשה של היפת תאר. ועל פי הנ"ל יובן, כאשר יצא למלחמה להוציא הניצוצין הנדחים, הנה במקום אשר יראה איזה מקום שיש לו חן, יבין לאשורו מאין בא זה החן לקליפה, על כרחך זה בעבור הניצוץ הק' הטמון בכאן, על כן יעשה השתדלות להוציא יקר מזולל. ועל פי זה תבין אומרו וראית בשביה, למה לי תיבת בשבי"ה, וביותר היה צודק במלחמה. אבל הפירוש הוא שתראה הענין שהוא בשביה היינו הניצוץ, אש"ת יפ"ת תא"ר, ר"ל אש"ת של היפ"ת תא"ר שלמעלה היא השכינה, שיש בכאן קבלת איזה ניצוץ עליון של היפת תאר, וחשקת ב"ה, תיבת ב"ה מיותר אבל ר"ל וחשקת ב"ה, שלא תחשוק האשה הגשמיות רק תחשוק היפת תאר שהאשה הלזו קבלה ממנה היופי, ולקחת לך לאשה, תקח היופי הזה לך לאשה על ידי השתדלות אשר צוה ה' לעשות, וכאשר יעשה המצות האלה, באפשר יוציא הניצוץ ממנה ותשאר כעורה ולא יקחנה. ובאם לאו, אחר כן תבא עליה וכו' (דברים כא יד), והיה אם לא חפצת בה, [והיה הוא לשון שמחה, שיהיה שמחה לפני הבורא עולם אם לא תחפוץ בה], כי גשמיותה היא חומר עכור, ולא מצאה חן בעיניך רק בעבור הניצוץ, וכשתפעול להוציא יקר מזולל תשליך הקליפה. ועל פי הדברים האלה נבין טוב טעם הנה לא דיברה התורה אלא נגד היצר הרע, שאם לא יתירו אותה ישאנה באיסור (קידושין כ"א ע"ב). (וקשה אם כן למה דוקא במלחמה, וכן בכל שאר עריות, אך הוא דחלילה חלילה שתתיר התורה דברים האסורים המתעיבים נפש הישראלי, אך במלחמה על כרחך לא היו רק צדיקים גמורים, כי הירא מעבירות שבידו היה חוזר מעורכי מלחמה, אפילו שח בין תפלה לתפלה (סוטה מ"ד ע"ב), או בין ישתבח ליוצר היה חוזר (ירושלמי הובא בב"י או"ח סי' נ"ד), ומכל שכן מי שאין לבו פנוי מהרהורי זנות שהוא דאורייתא, ואם כן אלו הצדיקים אשר לבם חלל בקרבם שהרגו ליצר הרע, מאין בא להם לחשוק באשה המזוהמה ומתועבה מעכירת העמים, על כרחך הוא מחמת הניצוץ הק' אשר טמון בתוכה, ורצון הניצוץ לדבק בקדושה לצאת מהשביה, (מה שאין כן במקום אחר אשר אין האדם בחזקת בדוק, אפשר החשק הוא כפשוטו שחושק בתאוה רעה). וז"ש לא דיברה תורה (בהיתר הזה להתיר התאוה ח"ו, רק אדרבא ההיתר הזה הוא) אלא כנגד היצר הרע, (היינו להתנגד ליצר הרע ליקח ממנו הניצוץ והחיות, כי אם אין הקב"ה מתירה כיון ששם יש ניצוץ הק', יש כח בקליפה להחטיאה, ולבסוף ימשך הדבר) ישאנה באיסור, (על כן המייעץ הנאמן נתן עצה לישראל עם קרובו האיך יעשה בהיתר ליקח הניצוץ מידם, והוא התנגדות גדול ליצר הרע:

ר' צדוק ישראל קדושים ו, כב-כז

והוסיף שדוד המלך התפלל על אבשלום והעלה אותו לגן עדן, כי אכן שורשו בטוב.

שם משמואל כי תצא תרעה

שם משמואל: כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה"א בידך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפת תואר וגו', ויש להבין הלוא יוצאי צבא בישראל היו כולם צדיקים ואפי' סח בין תפילה לתפילה חוזר עלי' מעורכי המלחמה כבש"ס סוטה (מ"ד:) ואיך אפשר לירד כ"כ פלאות לחשוק בת אל נכר, והרב אור החיים זצ"ל הקשה למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר [הלשון יצו אינו מדוקדק כי אין כאן מצוה אלא היתר] ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כעור השנאוי אצלי ית"ש וכו', ותירץ כי יש נשמה קדושה דבוקה בטמאה ומזה באין הגרים, והנה זה שעוסק במצוה ללחום מלחמת ה' יגלה ה' את עיניו להכיר בנכרית זו שיש בה יפ"ת שהיא נשמה קדושה הנקראת יפ"ת והכרתה היא ע"י שאתה רואה שאתה חושק בה בעת שאתה דבוק בשכינה עכת"ד והאריך עוד בזה:

ועדיין אינו מובן שהרי אמרו ז"ל בקידושין (כ"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, ואמרו עוד בלשון זה מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות, ואמרו עוד שאם נשאה סופה לשנאותה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, ואם כדברי הרב הנ"ל יקשה היתכן שממעשה מצוה להוציא נפש קדושה ממאסר הסט"א ימשכו ח"ו דברים רעים, והרי כתיב (קהלת ח' ה') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובעיקר הדבר אינו מובן למה תקרא בשר תמותות:

וכשאני לעצמי הי' נראה לי עפ"י דרכו ז"ל אך להיפוך, דהנה בש"ס ר"ה (כ"ג.) יש סיפור בדברי הש"ס איך מוציאין את עצי אלמוגים מן הים, וזהו לשון הש"ס וצי אדיר לא יעברנו אמר רב זו בורני גדולה היכי עבדי מייתי שיתא אלפי גברי בתריסר ירחי שתא ואמרי לה תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא וטענו לה חלא עד דשכנא [פירש"י חלא, חול, עד דשכנא, שולי' שוכנים בקרקעית הים ועודנה נראית למעלה מן המים דבמקום שהאלמוגים גדלים בים אין הים עמוק כ"כ] ונחית בר אמוראי וקטיר אטוני דכיתנא בכסותא [הוא אילן אלמוגים] וקטר להו בספינתא ונטלי חלא ושדי לבראי וכמה דמדליא עיקרא ומתיא ומחליף על חד תרין בכספא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה משל על האדם בעסקו בדברים גשמיים וכאשר חוזר ומדביק נפשו למעלה מושך עמו כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים בדבר שהי' עוסק בו, עכת"ד:

ויש להוסיף ביאור, דהא דטענו לה חלא הוא משל על כובד הלב שלפעמים כבד לב האדם עליו עד שקשה לו להוציא דיבור של תורה או תפלה מעומק הלב כאלו הי' אטום וטמון בעפר ונטל החול ודעתו קצרה ונקרא בפי חכמי האמת מוחין דקטנות, ויש בזה חלופי מדריגות, אבל אז הזמן לדבק עצמו ולקשר עצמו במצות מעשיות עוד יותר ויותר מכפי הרגיל, ובמצות מעשיות אלו מקשר חלקי הקדושה המפוזרים בגשמית העולם להיות דבקים במצוה, וזהו המשל ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא הם חלקי הקדושה, וקטר להו בספינתא הוא גוף האדם הנמשל לספינתא כבזוה"ק ח"ב (וקצ"ט.), וכאשר משליך ממנו את נטל החול לאט לאט ומלהיב נפשו לחזיר ולהדבק בהש"י בהתבוננות ובהתפשטות הדעת, אז אתו עמו יחדיו נתעלו כל חלקי הקדושה שנקשרו עמו בהיותו במוחין דקטנות, ועי"ז עצמו תתלהב נפשו בקדושה ביתר שאת ויתר עז, וזהו ומחליף על חד תרין בכספא, כי כסף הוא לשון אהבה, ובודאי דכל ענין הכבדת ואוטם הלב דמעיקרא האלקים אנה לידו למען שלבסוף ישוב אל המקים אשר הי' שם אהלו בתחילה ברכוש גדול הוא תוספת חלקי הקדושה כנ"ל, וכמו שבמשל למען להוציא לבסוף האלמוגים טוענין אותה חלא מעיקרא, והנה מובן שהעיקר הוא מה שמנתק עצמו בכח מהגשמיות ומלהיב נפשו בכח גדול בזה יכול להוציא חלקי הקדושה המפוזרים, אבל בלתי שמנתק עצמו בהתלהבות ישארו הוא והם למטה, וכמשל הרוצה להוציא יתד ברזל מהכותל שאינו נאחז בצבת מדביק בו חתיכת אבן השואבת וכאשר מנתק ומרחיק אבן השואבת מהכותל נמשך עמו היתד ברזל, ואם לא ירחיק וינתק את אבן השואבת מהכותל לא עשה כלום, וישאר גם אבן השואבת כמו היתד דבק בהכותל:

ולפי האמור יש לפרש ענין יפ"ת עפ"י דרכו של הרב זצ"ל הנ"ל, והיינו דהנה כתיב וחשקת בה וחשק ענין דיבוק כמ"ש וחשוקיהם כסף, והיינו שיש לנפש הקדושה דביקות עמו ובודאי שיש לה שייכות עמו שהיא משורשו, וכוונת התורה כשמרגיש שנזדמנה לפניו לראותה וחושק בה יתגבר על יצרו וינתק את מחשבתו ממנה וידביק נפשו בדביקת הש"י ובתורתו, ובזה עצמו שמנתק את עצמו ממנה הוא מנתק נמי את נפש הקדושה שהיתה דבוקה בה ונמשכת אחריו כמשל עץ האלמוגים או כיתד שבכותל כנ"ל, ואין מהצורך ללוקחה כלל, אך דברה תורה כנגד יצה"ר שבאם לא עשה כן אלא שהוא נמשך אחרי' ואינו יכול לפרוד מחשבתו ממנה, מוטב שישאנה בהיתר ולא באיסור, וזהו בשר תמותות שחוטות שאז בהכרח שתכנע מעט לקדושה, ולא יאכל בשר תמותות נבלות כלבא תקיפא ברוחי' חציפא כלשון הזוה"ק (רנ"ט:) והכתוב מבשרו שסופו שישנאה כי הקדושה שהיתה בה שלרגלי' מצאה חן בעיניו לאט לאט מסתלקת ממנה ונדבקת בו והיא תשאר ריקה מכל קדושה וממילא יסתלק החן וישנאה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, כי חלקי הרע שבה ידבקו בהנולד ממנה:

ולפי האמור יובן למה היתה תמר יותר צנועה מאמנון שלא נתרצית לו, אף שלכאורה הי' צריך להיות בהיפוך שתמר נולדה מביאה ראשונה קודם הגירות ואמנון אחר הגירות, שע"כ היתה מותרת לאמנון כמפורש בכתוב וברש"י שם, כי תמר נולדה בעוד היו בה כל חלקי הקדושה, אבל אמנון שנולד אח"כ שאז כבר היתה ריקנית שנשתאבו ממנה חלקי הקדושה נשתאבו באמנון חלקי הרע ביותר:

והנה פרשה זו היא דוגמא וללמד על הכלל כולו יצאה שבכל מקום ובכל זמן כאשר יזדמן לפני האדם דבר שאיננו ראוי לו לפי מצבו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, הנה היא סיבה מאת הש"י והאלקים אנה לידו שנזדמן לפניו דבר זה למען יתרחק ויפריד מחשבתו ממנו ובהתרחקו ממנו ינתק את חלקי הקדושה מדבר הזה וידבקו בו:

ונראה דכמו בנפש כן בשנה ובעולם, שתמיד עולם שנה נפש הם בסגנון אחד, כי בכל ששת ימי המעשה האדם טרוד במלאכה ובפרנסתו וכשמגיע שבת הוא מנתק עצמו מכל טרדותיו ומפריד מחשבתו מהם עד שיהא כאלו כל מלאכתו עשוי', בהנתקו מטרדת העולם בזה עצמו מנתק גם את חלקי הקדושה מדברים הגשמיים ונדבקים בו, וכן היא בעולם שקודם חטא אדה"ר הי' העולם במדרגה גבוהה ורוחני ואחר החטא נתגשם וירד פלאים, וכן הם כל העולמות על סדר זה, ולעת"ל כאשר יתוקן החטא ישובו כל העולמות למה שהיו קודם החטא, ובעליותם ממה שלמטה מהם כמ"ש (ישעי' נ"ב ב') התנערי מעפר קומי שבי ירושלים וכתיב (זכרי' ב' י"ז) כי נעור ממעון קדשו ובב"ר פ' ע"ה סי' א' אמר רב אחא כהדא תרנגולתא דמנענה גרמה מן קטמא, וכן מרום מעלה עד מטה מטה כאשר יתעלו יעלו אתם כל חלקי הקדושה שנדבקו בהם ממה שלמטה מהם:

וידוע עוד למבינים שכזה הוא בכל לילה, והכל הוא בסגנון אחד, וזהו ענין כל הגליות שישראל מסתבכין ממלכות למלכות, ובמה שישראל מנתקין עצמם מלדבוק בהם בזה עצמו הם מוציאין את בלעם מתוך פיהם, כי כל החכמות שבידם ומעט דרך ארץ שבשטחיות נראה יפה, הכל הוא מפאת חלקי הקדושה שנדבקו בהם מחמת שלא היו ישראל ראויין, וכמו שהגיד הרב הקדוש מהר"י מווארקא זצ"ל בהא דאיתא בזוה"ק שבשנת ת"ר יתפתחו תרעין דחכמתא, והגיד הוא זצללה"ה שכן הי' אלא באשר הי' ישראל אז בלתי ראויין לה נמסרה החכמה לחיצונים, ומזה בא שמאז נתחדש להם הרבה חכמה בחכמת הטבע, וכשנאמרו הדברים לפני כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק קלסוהו ואמר להמגיד לו כ"כ מרגניתא טבא הוה בידך, וזה איזה ימים שהנך פה ולא הגדת לי, ותיקון לזה להוציא בלעם מתוך פיהם הוא במה שישראל מנתקין עצמם מהם ומואסים את ענינם עד שאינו מוצא חן בעיניהם, והוא ממש כדמיון מצות יפ"ת לפי דרכנו הנ"ל:

והנה אמרו ז"ל סנהדרין (ק"ז.) שדוד המלך נשא יפ"ת ונעלם ממנו מלדרוש סמוכין היינו הא דסמוך ענין לו פרשת בן סורר ומורה, ובודאי לא הי' זה במקרה, שבדבר זה תלוין כל קורות ישראל עד ביאת הגואל כי ממנה יצא אבישלום ומפאת מרידתו ודוד המע"ה הי' בורח מפניו נמשך שקיבל דוד לה"ר ואמר אתה וציבא תחלקו את השדה ואמרו ז"ל שבת (נ"ו:) אלמלא קיבל דוד לה"ר לא נתחלקה מלכות ב"ד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא הגלינו מארצנו, כי בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה ב"ק ואמר רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות, ובודאי דבר גדול כזה א"א שיהי' במקרה:

ולפי דרכנו הנ"ל מובן שכל הגליות היו לצורך גדול, ירידה צורך עלי' דוגמת מצות יפ"ת ע"כ האלקים אנה לידו שיתעלם ממנו לדרוש סמוכין וישא יפ"ת שלא כך היתה הכוונה כנ"ל בכדי לצאת לפועל ענין יפ"ת בכלל ע"י הגלות כנ"ל:

ספר החינוך, תקלב

ספר החינוך במצוה תקלב, מביא את מחלוקת האמוראים, ומראה צדדים לכאן ולכאן: דעת רב מסתברת יותר מצד שההיתר הוא מחמת "תוקף יצר הרע". אך מאידך פשט הפסוקים מטה לדעת רבי יוחנן:

"ואמרו מן המפרשים שהיתר יפת תואר ביאה ראשונה היא בגיותה, וקרובים דבריהם אחר שההיתר שלה הוא מפני תוקף יצר הרע. אבל מהם שאמרו שאינה מותרת כלל עד לאחר כל המעשים האלו שזכרנו, ומפשט הכתובים נראה כן. גם בירושלמי [פ"ב דמכות ה"ו] חלקו על זה".

אמנם בהמשך דבריו שם נראה שנוקט כרמב"ם הפוסק כרב:

"דיני המצוה… ומה שאמרו 'שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית', שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל ענין ואפילו בפרסום. וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות נושאה בכתובה וקידושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה שנים עשר חדש ומשלחה לנפשה. ואחר חדש הבכיה ממתין לה שני חדשים עוד. ואם נתעברה מביאה ראשונה – הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים. וכמו שאמרו זכרונם לברכה: בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנישואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר: דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך".

מאירי קידושין כב, א

המאירי בחידושיו על מסכת קידושין כב, א, מביא את דעת רש"י שאסור לחייל לבוא על השבויה בשעת המלחמה, אך דוחה אותה ומכריע כרמב"ם שמותר לו. בהמשך מזכיר את המחלוקת המובאת בירושלמי:

"וכיצד הוא עושה? מכיון שראה וחשק – מותר לו לבא עליה מיד בגיותה, בלא שום דין ודברים, אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה… וכל שנתעברה מביאה ראשונה ולדה כמוה ובנו מותר בה והוא היה היתר תמר לאמנון שתמר בת יפת תאר היתה ונתעברה אמה מביאה ראשונה ומשנתגיירה ילדה את אבשלום ונמצאת תמר אחות אבשלום אף מאמו ומותרת לאמנון והוא שאמרה לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. זו היא שיטתנו והיא הנכונה. ואחרוני הרבנים נסכמים בה.

ומכל מקום מלשון גדולי הרבנים נראה שאף ביאה ראשונה אסורה לו עד שתתגייר, וזהו לדעתם 'שלא ילחצנה במלחמה', ולשון הגמרא מורה כדעת ראשון. וכמו שאמרו: 'בביאה ראשונה כולי עלמא' אף על פי שהם נדחקים לפרשה. ו'שלא ילחצנה במלחמה' פירושו כמו שכתבנו, או שמא הזהיר על ביאה שניה או שמא הזהיר אף על הראשונה שלא תהא בלחיצה ובאונס[5]. ובתלמוד המערב באחרון של סנהדרין נחלקו בה, ולשונם בזה: ר' יוחנן שלח לרבנין אתון אמרין בשם רב יפת תאר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר אף ראשונה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים הללו".

ריב"ש סי' שצח

בשו"ת הריב"ש סימן שצח, כתב שביאה ראשונה מותרת במלחמה, ומדברי הגמ' בסנהדרין שאומרת שהיו לדוד ארבע מאות בני אשת יפת תואר, עולה שדוד בא על ארבע מאות נשים מארבע מאות מלחמות והוליד מהן ארבע מאות בני אשת יפת תואר, ואחר כך שילחן (מלבד כמה מהן שנשאן, כמו מעכה אם אבשלום ותמר):

"ומה שהוקשה לך: מארבע מאות ילדים, ובנית על קושיא זו בנין גבוה, עד שהכרעת כדברי הרב רבינו אברהם בן דוד ז"ל שהפלגשים אינן ממנין השמנה עשרה. לו יהי פירוש אותה מימרא כמו שחשבת, שהיו בני דוד, אעפ"כ אינה קושיא, שהרי על כרחין מדקאמר: 'בני יפת תאר היו' – מביאה ראשונה נתעברו. דהא לא קאמר: בני פלגשים היו. ומשום הכי, חשיב להו עובדי כוכבים בפ' עשרה יוחסין, כדאיתא התם בהדיא: 'ויגיד עליו רעו' – תמר בת יפת תאר היתה. ובודאי מביאה ראשונה נתעברה. דאי אחר כל המעשים, בת ישראלית היא כאבשלום, ואסורה היתה לאמנון! וא"כ על כרחין היו ארבע מאות נשים מד' מאות מלחמות בין כל ימיו. שהרי אין לבא על שתים במלחמה אחת. וזה היה מותר בין למלך בין להדיוט. ואין כאן משום רבוי הנשים: שהרי לא נשא אותן, רק שבא עליהן ביאה ראשונה, ושלחן. וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל".

חינוך, תקלב

ספר החינוך במצוה תקלב, סובר כמו הרמב"ם, שלאחר שלושים יום מגלגל עימה עד שתקבל, ואינו יכול לכופה להתגייר:

"דיני המצוה… ומה שאמרו 'שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית', שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל ענין ואפילו בפרסום. וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות נושאה בכתובה וקידושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה שנים עשר חדש ומשלחה לנפשה. ואחר חדש הבכיה ממתין לה שני חדשים עוד. ואם נתעברה מביאה ראשונה – הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים. וכמו שאמרו זכרונם לברכה: בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנישואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר: דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך".

ריטב"א, יבמות מז, ב

וכן היא דעת הריטב"א בחידושיו על יבמות מז, ב:

"בד"א שלא קבלה עליה. פי' דהשתא צריך כל המעשים הנזכרים בפרשה, ובזה יוכל לגיירה אפילו בעל כרחה, שכן גזרת הכתוב. ואף על פי שטבילת גרים דעלמא אינו בעל כרחה לדברי הכל".

יראים סי' כ

לדעת ספר יראים סימן כ, בשעת המלחמה מותר לבוא על השבויה רק מדעתה, אך לאחר שלושים הימים יכול לגיירה בעל כרחה:

"ועוד יש לשאול: דאמרינן 'ובעלתה' 'והיתה לך', אלמא יפת תאר לאחר גירותיה תפסי בה קדושין אעפ"י שנתגיירה בעל כרחה, ובסנהדרין פ' כהן גדול אמרינן דתמר בת יפת תאר היתה, ולכן היתה מותרת לאמנון בן דוד, שלא היתה מתיחסת אחר דוד. ואמאי? הא תפשי בה קדושין! ותנן בקדושין: כל מקום שיש לה קדושין – הולד הולך אחר הזכר. ואין לומר שנתעברה ממנו קודם גרות, דאמרינן בקדושין פ"א [כ"ב א'] ואחר כן תבא אליה ובעלתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבא עליה עד שיעשה לה סדר האמור בפרשה! לכן צריך לפרש 'שלא ילחצנה' – לא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שיהיה בה תפישת קדושין, אף על פי שעדיין לא נתגיירה. ודוד מדעתה בא עליה, ונתעברה לתמר, הלכך היתה מותרת לאמנון".

רמב"ן דברים כא, יב

גם בדעת עצמו סובר הרמב"ן שיכול לגיירה בעל כרחה, וכפי שכתב בפירושו לתורה על דברים כא, יב:

"והטעם בפרשה הזו, מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים. אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה. וזה טעם 'ובכתה את אביה ואת אמה', כי תעזוב את עמה ואת אלהיה. והוא מדרשו של רבי עקיבא: אין אביה אלא עבודת כוכבים, כענין שנאמר: 'אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתני'. והכלל, כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר. ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפט, הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה".

נימוקי יוסף יבמות טז, ב

גם הנימוקי יוסף בחידושיו על יבמות טז, ב, בדפי הרי"ף, כותב שיכול לגיירה על כרחה:

"שלא קבלה עליה. להתגייר – אז צריכה כל המעשים הנזכרים בפרשה, ובזה יוכל לגיירה אפילו בעל כרחה, שכן גזרת הכתוב. אבל בעלמא אין יכול לגייר עבד בעל כרחו".

מקנה קידושין כב, א – בדעת רש"י

המקנה על קידושין כב, א, מחדש שאמנם לדעת רש"י אסור לו לבוא עליה במלחמה, ולאחר שלושים יום יכול לגיירה ולקדשה בעל כרחה, אך אם בכל זאת בא עליה במלחמה – שוב אינו יכול לכוף אותה להתגייר:

"ברש"י ד"ה: 'שלא ילחצנה במלחמה לבוא עליה וכו", נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל בפשטות דמה שהתירה התורה נגד היצה"ר אי אפשר לפרש דביאה ראשונה מותרת במלחמה, דא"כ היה לו לפרש בהדיא בקרא. ותו דמשמעות הכתוב ד'וחשקת בה ולקחת לך לאשה', שהקדימה התורה ענין הליקוחין אף דהליקוחין לא היו אלא לאחר כל המעשים, ולמה הקדים הכתוב בתחלה? אלא על כרחך דכוונת התורה שהתירה התורה נגד היצה"ר לגייר אותה בעל כרחה, והיינו דקאמר קרא 'וחשקת בה' – מותר אתה ליקח אותה לאשה, דהיינו ליקוחין יש לך בה שכופה אותה לגיירה בעל כרחה, וזהו עיקר החידוש.

ותו דאי נימא דהתירה התורה ביאה ראשונה במלחמה נגד היצה"ר, אין טעם בזה במה שהתירה התורה עוד אח"כ שיכול לכופה לגיירה, כדאיתא ביבמות דף מ"ח, אם לא שנאמר שהתירה התורה שני דברים כנגד היצה"ר, וזה אינו במשמעות הסוגיא, דלא התירה התורה אלא ביאה ראשונה נגד היצה"ר.

ונלע"ד לשיטת רש"י ז"ל אם בא עליה במלחמה, דכבר נתקררה דעתו, באמת שוב אינו רשאי לכופה להתגייר. דלא התירה התורה לכופה להתגייר בעל כרחה אלא כנגד היצה"ר, וזה אינו אלא בביאה ראשונה, והיינו דאמר קרא 'שלא ילחצנה במלחמה', דאם יבוא עליה – שוב אינו יכול לכופה להתגייר…".

ערוך השולחן העתיד, הלכות מלכים עז, ט

ערוך השולחן העתיד הלכות מלכים עז, ט, כותב שאם השבויה מוכנה להתגייר אך לא מוכנה להינשא לחייל השובה – אינו יכול לכוף אותה לכך (אמנם לא לגמרי ברור האם הכוונה שרק במקרה שהסכימה להתגייר מיד הוא לא יכול לכוף אותה להינשא לו, או שגם כעבור שלושים הימים, אם מסכימה רק להתגייר ולא להינשא לו – אינו יכול לכוף אותה לכך):

"והנה זה שכתב: אם קבלה – מטבילה מיד. פסק כחכמים (יבמות מז, ב). וסבירא ליה דזה דכתיב: ובכתה וגו' ועשתה את צפרניה וגו', זהו הכל כשאינה רוצה לקבל דת יהודית. ויראה לי גם כן דאם רצונה לקבל הדת, רק אין רצונה להיות לו לאשה – אינו יכול לכופה".

הרב אברהם לופטביר, זרע אברהם, סי' כב

בספר זרע אברהם (שהינו התכתבות בין הרב אברהם לופטביר, חתנו של ה'אור שמח' עם הרב מנחם זמבה) סימן כב, כותב הרב לופטביר לרב מנחם זמבה ש"פשוט דיכול לקדשה בעל כרחה, זכות לאשות יש לו בה", אלא שאין לו זכות למכור אותה לאחרים:

"שלום וברכה לראש ידיד נפשי, הרב הגאון המאור הגדול החריף וכו' מו"ה מנחם נ"י בפראנא.

אחדשה"ט, זה כביר אשר קבלתי מכתבו היקר לי, ולא היה לי פנאי לעיין בדבריו הנחמדים עד עתה, אם כי הרעש נתגבר בעו"ה, השי"ת יעזור לנו ולכל ישראל בכלל ובפרט ויגאלנו ע"ד כבוד שמו הגדול במהרה בימינו אמן.

הנה כבוד תורתו האריך בענין יפת תואר, בהלאו ד"מכור לא תמכרנה" דהא בלאו הכי אינה ברשותו, דהא אסור השימוש והעימור בה, וכן העיר בזה המנחת חינוך. אמנם לדעתי פשוט למאי דאמר בקידושין (דף י"ח.) דתניא: מוכר אדם את בתו לאשות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות… ומבואר דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אשות, כן הכא ביפת תואר יש לומר למאי דמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דמתגיירת וטובלת ככל הגרים "ונושאה בכתובה וקידושין", והרינו לאחר הג' חודשים. ופשוט דיכול לקדשה בעל כרחה, דזכות לאשות יש לו בה [וגדולה מזה כתבו התוס' בקידושין (דף ה.) דגם ביעוד יכול ליעדה בעל כרחיה דאב ובעל כרחה דבת, והא דאמרינן 'אין יעוד אלא מדעת', היינו שצריך להודיעה שלשם קידושין מיעדה, יעו"ש]. ולזה אמרה תורה דזכות האשות דיש לו בה, אינה יכול למכור לאחר שיהא יכול לישא אותה בעל כרחה. ופשיטא דאינה יכול למוכרה לשפחות, כיון דהוא עצמו אינה יכול להשתמש בה בתורת שפחה. אבל זכות לאשות דיש לו בה, הוה אמינא דיכול למכור, ואמרה תורה 'לא תמכרנה', וזה פשוט".

המאיר לארץ כה, מד

בספר המאיר לארץ כה, מד, מביא את ה'זרע אברהם' שיכול לקדשה בעל כרחה, ומחדש שיש חילוק בין אם מקדשה קידושי ביאה, שאז חידשה התורה שיכול לקדשה בעל כרחה, לקידושי כסף או שטר, שאינו יכול לקדשה אלא מדעתה:

"אמנם יש שדייקו מלשון הר"מ דמצי לקדשה בעל כרחה, דלענין גירות הזכיר כמה פעמים שאם לא רצתה להתגייר משלחה לנפשה, ואילו לענין קידושין סתם שנושאה בכתובה וקידושין, ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה. הרי דלענין קידושין תלה רק בדעתו, שאם לא חפץ בה אינו מקדשה, ולא הזכיר כלל מדעתה. מה שאין כן לענין גירות, תלה בדעתה, שאם אינה רוצה להתגייר מקבלת שבע מצוות בני נח ומשלחה לנפשה. ואם כנים הדברים, אתי שפיר מה דבעי קרא לתפיסת קידושין, והיינו לקידושין דבעל כרחה דבעלמא לא מהני, וכן אתי שפיר דבעינן קרא שצריכה גט, דהוי אמינא דקידושין דבעל כרחה אינם קידושין גמורים להצריכה גט. ואפשר ליישב גם מה שתמה הלחם משנה, שהרי בספרי מבואר דלא מהני רק בעילה, ובר"מ משמע דאף קדושי כסף ושטר תופסין בה, ואפשר דהספרי איירי בקידושין בעל כרחה, ובזה לא חדית רחמנא דמהני כי אם בביאה. מה שאין כן מדעתה – אף קדושי כסף ושטר תופסין בה, ומה שמבואר בר"מ דאף כסף ושטר תופסין בה – היינו מדעתה".