גיור לכתחילה בבית דין הדיוטות
פוסקים שכתבו שיש להעדיף שהדיוטות יגיירו לפעמים
הרב דוד צבי כ"ץ קאטצבורג
הרב דוד צבי כ"ץ, העורך של כתב העת תל תלפיות, כותב בכרך ט עמוד 228 ואילך על נערה כשרה ויראת שמים שהתאהבה בגוי, הלכה עימו ללילה בפונדק, ועכשיו היא מכריזה שהיא מתחתנת איתו או מתה. הרב כ"ץ מבאר שגר שהתגייר, יש לנו חזקה שעושה לשם שמיים, ולכן הנטען על הנוכרית – אם נשא לא יוציא, כי אחר שהתגיירה ונשאה, אנו מחזיקים את גירותה שהייתה לשם שמיים. וכן גם המל את הגר מברך על המילה ולא חושש שאין גיורו לשם שמיים. ולמעשה כותב הרב ד"צ כ"ץ שבשעת הדחק אפשר לגייר אותו כיוון ש"יש קצת ראות עיני המורה שסופו לעשות לשם שמים", והציע שלא הרבנים יעשו את הגיור אלא אדם פשוט יקבל אותה בפני שלושה הדיוטות, כדי שיובן שאין כאן גיור של "גר צדק" אלא גיור בדיעבד:
"אספרה מעשה קלה כמו שהיא, שקרה לפני איזה שנים ואת אשר הרהרתי עליה הנוגע לענין הנ"ל.
בתולה שנתגדלה כדת משה וישראל מתענת בה"ב תמיד ועושת צדקה מסייעית לאמה בבית מרזח במכירת משקן יצרה אלבשה ונכנסה טינא בלבה מערל אחד מפקידי הכפר ודבקו באהבה זל"ז וברחה עמו ולנה עמו בפונדק' בעיר הבירה, וביום שאחריו החזירוה קרוביה, והיא עומדת במרדה שאם לא תנשא לו – תבחר במות. וכבר יש לה כתבים הנצרכים לנשואי המדינה, ואומרת שגם תחתיו תקיים כל המצות. אך הערל אומר שיותר נייח לו להתגייר כדת משה וישראל, כדי שיאותו משפחתה לקישור זה, ואחד ממשפחתה מסר לי סוד זה והתיעץ עמי מה יעשו. והנה עיינתי על כי קיי"ל כרב דבדיעבד הוי גר אף שנתגייר לשום אשה הגם דלכתחלה אסור לקבלו לכ"ע…
ומעתה בנדון דידן, שהבתולה היתה תמיד צדקת בכל מעשיה, וגם אחר שלנו עמו מצאוה הקרובים אוכלת סעודת צהרים מאכלים קרים כשרים והוא אכל מאכלים חמים טובים, ואם כן לפי ראות עיני המורה נוכל לדון שע"י אהבתם זה לזה תפעל היא אצלו לעשות לשם שמים, כדמצינו שנענש יעקב על שמנע את דינה מעשו הרשע, וגם כבר כתב הנמ"י יבמות כ"ו גבי נטען על הנכרית דלכך אם כנס לא יוציא, משום דכיון שנתגייר וקיבל עליו – חזקה היא דאגב אונסי' גמור לשם שמים. וכוונתו לדחות בזה סברת שאר ראשונים שכתבו דמספק, לכן כתב דאדרבה, יש כאן חזקה גמור וקיבל. והסברתי הדבר עם דברי הר"ן עצמו בנדרים פ"ז דהטעם דתוך כדי דיבור מהני חזרה חוץ ממקדש ומגף ועובד עבודה זרה, דשאר מילי דלא חמירי כולי האי, אדם עושה לא בגמר דעתו, ודעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל המקדש וכו', כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשו"ה לא מהני חזרה עי"ש. ומעתה בחילוף דת בדת דודאי חמירי כש"כ דעושה בהסכמה גמורה שפיר יש חזקה דגמיר וקיבל.
ותירצתי בזה קו' אמ"ו הגאון זצ"ל בליקוטי חבר ח"ג דף ל"ה ע"ב, בהא דקיי"ל בסי' רס"ח סעיף ה' דהמל את הגרים מברך, ואמאי לא חיישינן לחזרה, כמו בטו"ז שם אות ד', ובהנ"ל ניחא, דכיון דחילוף דת חמירי, וגם המילה גופא היא ענין גדול ועושה בהסכמה גמורה, ובפרט דהמחבר מיירי בנתגייר לשם שמים, וגם כבר עשה מעשה שפשט כבדיו [ע' ב"ע אה"ע קונטרס אחרון סי' מ"ז] ומונח לפניו למול, לא חיישינן לחזרה. משא"כ טבילה לבדה שאין זה ענין גדול כל כך.
ואף דהנמ"י קאי רק בדיעבד, אכן בנדון דידן שנכנסה טינא בלבה ובוחרת יותר במות מלהפרד מעמו, ואין זה ערוה שיהיה ביהרג ואל יעבור ותעמוד כל ימיה באיסור, וגם חרפה הוא לכל משפחתה – אולי הוי כדיעבד, ויש להתיר לקבלו בצירף דיש קצת ראות עיני המורה שסופו לעשות לשם שמיים. ועכ"ז לא הרהבתי עוז ליעצו שיאמרו לדבק כזה כי טוב הוא, כי אף דלגבי דידה ומשפחתה היא שעת הדחק, מ"מ הרי דנין על הבית דין אם יקבלוהו, ולגבי הכלל אין כאן שעת הדחק כלל. ויעצתי לדבר עמה רכות וקשות אולי יועיל. וגם בזה לא נח דעתי כי כיון שהיה זה אצלם סוד כמוס, ואף שגיליתי לו שאסורה לכהונה מ"מ גם כשתנשא לישראל יסדר לה הרב קידושין וכתובה בנוסח בתולתא דא ותהי' יושבת תחת בעלה בחזקת כשרת ובנותיה או היא כשתתאלמן תנשאו לכהנים ובניהם יעלו לדוכן ויקבלו פדיונים וממילא יש שעת הדחק גם להכלל, וראיתי בס' משיב נפש על רות להב"ח ז"ל וכן בס' אמונת חכמים לר' אבי עד שר שלום ז"ל דף ס"ח מביא מדרשים חלוקי במחלון וכליון אי גיירו נשותיהם והקשו ממנ"פ אי לא נתגיירו איך יתכן שגדולי הדור ישאו נכרית והכתוב קרא' חמותה וכלתה ואם נתגיירו איך בקשה נעמי שיחזרו לסורן ותירץ הב"ח דשניהם אמת דבאמת נתגיירו אבל מתוך שהי' מחמת אישות חשוב כלא נתגיירו עי"ש והנה עדיין צ"ב על גדולי הדור כאלו שקיבלו גירות מחמת אישות, אכן להנ"ל י"ל שחשבו שיפעלו בצדקתם שלבסוף יעשו לש"ש, וכן י"ל בשלמה ושמשון שהזכיר הרמב"ם…
אכן על כי גדולי הדור כמחלון וכליון ושלמה ושמשון נפלו ברשת זו והתירו לעצמם לקבל גרים לשום אישות ובודאי סמכו גם כן על היתרים כאלה, והרי אחר בדיקה ודחיה כתב הרמב"ם שרובם חוזרים לסורם… ועכ"ז אין מדקדקין בקבלתן יותר מדי, והטעם נראה קצת משום דאין הולכין בפקו"נ והצלת נפשות אחר הרוב, וגירי צדק בודאי נפשותיהם מנשמות הטהורות לכן אין לדחות יותר מדי כדי שלא יהי' נדחה נשמה הראויה".
ובנדון דידן קרוב הדבר שע"י התחברותן יחד ראה הנכרי כמה נאים נימוסי תורתנו הקדושה והכיר ובא להתגייר לשם שמיים, ואולי יש גם צד להקל בזמן הזה שאין הנכרים אדוקין בע"ז, כמו שהקילו עי"ז ביין נסך, לכן אם יתאספו הרבנים הג' נ"י וימצאו שיש צורך נחוץ להקל, זאת העצה היעוצה לע"ד שכל רב ומורה כשיבא לפניו ענין זה לא יקבלם למען יחוש לעיקר הדין כעזרא הסופר, ומחלון וכליון שהקילו ונענשו על זה שמתו בחצי ימיהו ר"ל, כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואין ראוי שדבר זה יצא בהיתר מידי גדולי הדור כמוהם. אכן יתנו עיניהם באיש אחר במתא שיקבלנו ויגירייהו בפני ג' הדיוטות, ודיעבד קיי"ל דמהני, וזה יהי' לאות כי חוששין לו שנתגייר לשום דבר. ומי שנתגייר בקבלת הרב, ידעו שהוא גר צדק, כדרך שנוהגין בבתולה שטוענין שהיא בעולה אין הרב מסדר קידושין כ"א השוחט. ועכ"פ ראוי שכל רב יעיין היטב בענין זה כדי שאם תהי' האסיפה ידעו להמתיק סוד בזה במחינת (הטעות במקור) אליבא דהלכתא ולא בפלפול חריפתא".
הרב דוד שפרבר (אפרקסתא דעניא)
רקע: מתוך תשובתו של הרב שפרבר ניתן ללמוד שבאותה תקופה היו "במדינה שכבר שכיח רחמנא ליצלן בוגדים ופוחזים כאלה", וגם הבחור היהודי שהתאהב בגויה ורוצה לשאתה, היה קל דעת כמותם "הנקל לו להיות בוגד גם בדתו ובעמו בהיותו שוגה בזרה", ואף היה חשש שימיר דעתו כדי לשאת אותה. ועם כל זה פוסק הרב שפרבר שאפשר לגייה, מהטעמים המבוארים בתשובה.
עוד מעיד הרב שפרבר שמנהג המקום לגייר במקרים מעין זה שנשאל בו, ולמדנו מכך שלא מדובר על מקרה מקומי שמשום מה על אף שהבחור היהודי קרוב לבגוד בעמו ולהמיר דתו, אשתו המתגיירת תדקדק בקלה כבחמורה, אלא מדובר על נוהג כללי שמן הסתם כולל מקרים שבהם בית הדין העריך שלפחות רוב הסיכויים שהמתגיירת לא תשמור מצוות כראוי.
בשו"ת אפרקסתא דעניא (לרב דוד שפרבר, נולד בשנת התרל"ז [1877], היה רבה של העיר בארשוב ברומניה, וגדול רבני רומניה לאחר השואה) ג, יו"ד קצא, התייחס לפסקו של רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת הנ"ל, אודות הבחור שהתאהב בנוכרית וזנה עימה, ואחר כמה פעמים שנהג כן בא עימה לבית אביו וביקש לגיירה.
תחילה מביא הרב שפרבר את נימוקיו של הרש"ק להתיר, הן מצד שכבר אין יצרו תוקפו אחר שבעל אותה בנוכריותה, וממילא כעת מתגיירת לשם שמיים, והן מצד שהואיל ואין ליהודי זה רתיעה מלחיות עימה בגיותה, העובדה שהיא רוצה להתגייר מצביעה על כך שמדובר בגיור לשם שמיים.
הרב שפרבר כותב שנימוקו הראשון של הרש"ק אינו מוכרח (את דבריו אלו לא ציטטתי להלן), ואחר כך מתייחס לנימוקו השני וכותב ש"מסתבר טעמיה", ומקבל אותו להלכה. לאור זאת כותב הרב שפרבר שבנדון דידן ש"דפשיטא דמי שנותן עיניו באשה נכרית לאו מכת היראים הוא, ובודאי הוא מקלי הדעת, ולא פעם ולא שתיים התרפק עליה, וקלי דעת כאלו רחמנא ליצלן הנקל לו להיות בוגד גם בדתו ובעמו בהיותו שוגה בזרה, דמי מעכב על ידו?… ומכל שכן במדינה שכבר שכיח רחמנא ליצלן בוגדים ופוחזים כאלה. וקרוב לודאי שגם הערלת הזאת בטוחה בו שלא יעזבנה בכל גווני, בין על ידי המרה או כדומה, דשכיחא בעוונותינו הרבים במחוזות אלו. וי"ל דמדבאה לבי"ד להתגייר, שמע מינה דיש לה נטייה לבבית לדת ישראל", ולכן גיורה נחשב 'לשם שמיים'.
עוד כותב הרב שפרבר שאין לחשוש כאן משום 'נטען על הנוכרית', כי אמנם מדברי הנמוקי יוסף משמע שהוא הדין אם ידוע שבא עליה, אך ממהרי"ק לא משמע כך, וגם בנימוקי יוסף אפשר לבאר כך. ובכל אופן זוהי מחלוקת בדין דרבנן ובשעת הדחק, ולכן ודאי שאין להחמיר בזה. והאריך לפלפל בזה והסיק לקולא.
בהמשך דן על המנהג שנהגו במקומו לגייר במקרים כאלו, וכתב לימוד זכות לדבר שדווקא בית דין של תלמידי חכמים לא מקבלים גיור לשם אישות לכתחילה, אך בית דין של הדיוטות כן. והאריך לבאר זאת אך כתב זאת בהסתייגות, וסיים: "יהיה איך שיהיה, עכ"פ חזינן דהכי נהיגי עלמא, לקבל אפילו בכהאי גוונא. ועל כרחך צריך לומר דסמכינן על מה שכתב הב"י דהכל לפי ראות עיני הבי"ד", ואז מאריך לבאר את מעלת הגיור, שאבותינו, אברהם יצחק ויעקב עסקו בגיור, ומוסיף ממדרשים שונים על מעלת הגיור, ובסוף דבריו אף מביא מדרש שמשמע ממנו שגם גר הבא להתגייר לשם אישות – מקבלים אותו, אם כי נשאר בצ"ע איך זה מתיישב עם הדין שאין מקבלים לכתחילה גיור לשם אישות. מכל מקום, למסקנה מיקל במקרה הנ"ל, וציין שכן כתב ה'תשורת שי':
"עוד בענין הנ"ל
שוב מצאתי בשו"ת טוב טעם ודעת מהד"ק סי' ר"ל, בעובדא באחד שהיה בנו בעל מלחמה שנתדבק בנכרית וזנה עמה כמה פעמים, ואחר כך חזר לבית אביו עמה, ודעתה להתגייר. והשיב דלדינא קיי"ל כרבנן נגד רבי נחמיה, רק לכתחילה אסור לקבלם. והביא מדברי התוס' והב"י והש"ך הנ"ל, דהכל לפי ראות עיני המורה.
…
ואולי יש קצת סייעתא להמנהג ממה שכתב המגיד משנה בפי"ג מהל' איסורי ביאה הי"ד ז"ל: ומתוך כך באר רבינו שבי"ד הדיוטות היו מגיירים אותן, יע"ש. והכסף משנה כתב עליו וז"ל: ולי נראה דמדכתב רבינו 'בפני הדיוטות' ולא כתב 'בית דין הדיוטות', דאנן ואף על גב דהדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין דף פ"ח ע"ב, מכל מקום אין מקבלים אותם בבית דין דידן, אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם בית דין – הרי הם גרים (ואילו הי' מדקדק הה"מ בדברי רמב"ם כן, ל"ה כותב שב"ד הדיוטות היו מגיירי' אותם), וכ"כ המרדכי בהגהות פ' החולץ כו', עכ"ל. מוכח מדברי הכסף משנה, דס"ל בדעת המגיד משנה דבי"ד של הדיוטות כגון אנן – שרי לקבל אפי' לכתחילה, אלא דפליג עליה מכח דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל. והרי כתב המגיה שם ז"ל: ואני בעניי אומר שיפה דקדק המגיד משנה, דמדכתב רבינו 'והיו בית דין הגדול חוששים להם', מכלל ד'בפני הדיוטות' דכתב – בפני בית דין הדיוטות הוא, כנ"ל. עכ"ל. אם כן לפי זה אנן דהדיוטות אנן, שרי לן לקבל גרים כאלו. כן משמע לי בפשיטות דהכין סבירא ליה הכסף משנה בדעת המגיד משנה.
אמנם לדידי צ"ע, דהרי במגיד משנה מסיים על זה: 'ובדיעבד כולם גרים', ע"ש. והרי לפי דברי הכסף משנה בדעת המגיד משנה, הרי בית דין הדיוטות מקבלים לכתחילה! ברם הרי אפי' לדעת הכסף משנה, משמע דעכ"פ הדיוטות סתם מקבלים לכתחילה. אלא דזהו אין קושיא מעיקרא, דהדיוטות ממש יש לומר דלאו אנן מתירים לקבל לכתחילה, אלא שהם היו מקבלים מבלי שישאלו לבית דין, אם כן הכי נמי יש לומר בבית דין של הדיוטות אליבא דהמגיד משנה, לאו דשרי למיעבד הכי, אלא דהם היו מקבלים מבלי שאלה לבית דין מומחים. ואם כן לא ידענא איך נוכל ללמוד מכאן לדידן שיהא שרי לנו לקבל, משום דהדיוטות אנן, הרי אף על גב דדיננו בזה"ז כהדיוטות, מ"מ הרי עכ"פ אנו יודעים את הדין, דשלחן ערוך לפנינו. ולא אבין דברי הכסף משנה בזה. ולכאורה הכי מסתברא דלאו אנן מתירים להדיוטות לקבל, דהיכי שייך למימר דאנן מתירים לקבל ואין אנחנו מקבלים?
ואולי יש לבאר הענין, דהנה כן כתב הרמב"ם ז"ל שם הט"ו, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכ"מ, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם, עכ"ל. וי"ל דאע"פ דהבי"ד הגדול עצמם לא קבלו אותם, מחשש שתתגלה לקלונם שלא יבואו ליר"ש ויחזרו לסורם, מ"מ הניחו להדיוטות או אפי' לבית דין הדיוטות לקבלם שיהי' עכ"פ הגירות כראוי אם תראה אחריתם לטוב. ואם יהי' אחריתם להיפך, ישארו בלי התקרבות. ואילו היו הבית דין מקבלים אותם בעצמם, אינו מן הראוי שלא יקרבום. ועשו זה על דרך תקנה, שיניחום להתקבל מיד ב"ד הדיוטות או הדיוטות. והוא מלתא דמסתבר דלא מיחו בי"ד כלל מלקבלם, ואף על פי שידעו דלא אפשר כלל שיתקבלו ק"נ אלף גרים בישראל בימי דוד ושלמה ולא ידעו בית דין בכך. אלא ודאי דהניחו הדבר, אם יקבלום – יקבלום.
ויש להבין בזה הא דאמרו ז"ל (קדושין ס"ב), האומר לאשה: הרי את מקודשת לי כו' לאחר שתתגייר כו' – אינה מקודשת. ופריך בגמרא: בשלמא כולהו לאו בידו, אלא גר הוי בידו! ומשני: גר נמי לאו בידו, דאמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך ג' כו', מי יימר דמזדקקן ליה הני תלתא? ע"ש. ולכאורה אמאי לא מזדקקו ליה, אם גרות משפט כתיב ביה, אם כן כל בי"ד שבישראל מחוייב לקבלו. ועוד יש לדקדק מה דקאמר הני תלתא. ולהנ"ל אתי שפיר, דכיון שאמר: 'הרי את מקודשת לי על מנת שתתגיירי', אם כן הוי הגירות לשם אישות, אם כן אינם מחוייבים לקבלם, וב"ד הגדול אין מקבלים אלא הדיוטות ממש או בית דין של הדיוטות, למר כדאית לי' כו'. ואם רוצים – מקבלים, ואם לאו – לאו, ואין הב"ד הגדול לא מוחין ולא דוחין. לכן קאמר הש"ס מי יימר דמזדקקו לי' הני תלתא דייקא.
ועיין בתוס' שם ע"ב סד"ה גר בשם הרבינו נתנאל דגר כתיב 'לדורותיכם', דמשמע בכל ענין אף על גב שאינן מומחים, דעל כן השתא ליכא מומחים כו', ו'לדורותיכם' משמע לדורות עולם, עכ"ל. ולפי זה אין חילוק בין דורות הקודמים לדורותינו, כיון דגלי רחמנא דאין צריך סמוכין. וא"כ יש לומר דכל בי"ד של ג' יש להם דין בית דין מומחין שבדורות הקדמונים לענין זה. וצ"ע.
הרב אליהו גוטמכר
בשו"ת אדרת אליהו (לרב אליהו גוטמכר, נולד בשנת התקנ"ו [1796], מתלמידי רבי עקיבא איגר וממבשרי הציונות) סימן פו, נשאל על אשה שהשתמדה לפני חמש שנים, וכבר כמה שנים נשואה לגוי, וילדה לו בן ובת והרה ממנו ילד שלישי. וכעת רוצים לגייר את הבעל. ובית הדין המגייר חושש שהם רוצים לגיירו רק כדי "לקבל עשירות מאם האשה ואחיה, ואחר כך יחזרו לגיותן". הרב גוטמכר משיב שהגם שלכתחילה אין נזקקים לגיור שכזה, מכל מקום כאן שאם לא נגייר אותו הרינו כאילו דוחים בידיים את האשה וילדיה מיהדות, "ודאי נכון להצילם ולקבל אותו גם כן, אף אם הוא קצת נגד הדין". את קביעתו הוא מבסס על מספר טיעונים: 1. מכיוון שילדיה של האשה אנוסים לעבור על דת במקרה שאביהם לא יתגייר, הרי שלתוס' בשבת אומרים כאן 'חטא כדי שיזכה חברך'. 2. גם ללא כניסה לסוגיית 'חטא כדי שיזכה חברך', יש לגייר משום שכל מה שאמרו שאין מקבלים גרים שבאים להתגייר שלא לשם שמיים, זה רק כש"מתאמצין לערב זרים בישראל, שמסיתין ומשיאין אותן, ובלי טעם וסברא רוצים בהם". אך כאשר יש טעם לגיור זה, וכמו במקרה דידן שהגיור נועד להציל את האשה וילדיה משמד, מצווה לגיירו, והכל לפי ראות עיני בית הדין, "שאם הבית דין רואים שסופו יהיה לטובה, מכל מקום גם בזה הוי לפי ראות עיני הבית ידן שיש צורך בדבר".
בהמשך כותב הרב גוטמכר שלדעת המגיד משנה "האידנא דכולהו בתי דינין הדיוטות נקראו, מותרין כפשוטו לקבל גרים כאלו שהיו בימי שלמה, וודאי אין חומרא הזה כלל". וגם לבית יוסף שחולק על המגיד משנה, אם יש טעם של הצלת האשה על ידי הגיור – מותר לגיירו. ועל אחת כמה וכמה ש"עדיין אין ברור לנו על חשש מעלת כבוד תורתו נ"י", שכן "דלמא ברבות הימים שהוא עם האשה, דברה עמו לבזות את אמונה שלו". לכן למעשה לאחר הודעת "חומר דת ישראל" כדי שיפרוש אם לא ירצה – יש לקבלו. ואין להאריך בזה הרבה, גם כי כך פוסק השו"ע כלפי כל גר, וק"ו במקרה זה שאנו מעוניינים שיתגייר כדי להציל את אשתו וילדיו:
א. ע"ד שאלתו באשה שנשתמדה ה' שנים, ונשאת לגוי ועתה היא מעוברת וגם יש לה כבר ממנו בן ובת, ורוצים לכנס לדת יהודית וגם להילדים. ורצה לידע טכסיס הענין, וגם חש שעשו רק למען לקבל עשירות מאם האשה ואחיה ואח"כ יחזרו לגיותן.
לענ"ד אם דודאי יש לב"ד להתרחק היכא דאיכא חשש כזה, כמבואר ביו"ד ס"ט רמ"ח והביא המרדכי בהגהו' פ' החולץ ראיות לזה והגמ' ביבמות ק"ט ע"ב מביא דגם ע"ז נאמר משלי י"א רע ירוע כי ערב זר רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים. מ"מ כאן דאם אין מקבלין אותו לא תכנס האשה והילדים, והלא להם דין ישראל גמור, מגמ' יבמות מ"ה ובאה"ע ד' סעי' י"ט וז' סעי' י"ז וביו"ד ע"ה סעי' י"ח. הגם דאף לדעת הרא"ש ע"ז מ"ו דסבר דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו במומר אין צריך להפרישן, וכן הוא דעת התוס' שם, ומכ"ש לדידן בסי' שמ"ג בא"ח דאין מצווין להפריש גם בקטן, וכ"כ הש"ך ביו"ד קנ"א סעי' קטן וי"ו. הכא אם לא מקבלין אותו הוי כאילו היינו דוחין אותה גם כן בידים, וגם מלבד זה הקטנים אינן רק כאנוסים ולבסוף יגדילו באנסם ודאי נכון להצילם ולקבל אותו ג"כ אף אם הוא קצת נגד הדין.
ואין זה להבית דין בכלל שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו, שיהיו הם עושין רעה לקבלו בשביל לזכות האשה וילדיה. זה אינו, מלבד שכתבו התוס' במקום דין זה בשבת ד' שלעשות מצוה גדולה כמו פ"ו אמרי' לזה חטא, וגם בתירוץ ב' היכא דלא פשע וגם כאן הילדים לא פשעו וגם במ"א ס"ס ש"ו יש התירים כאלו. כאן לא צריכין לכל זה, דכבר פירשו התוס' במקומו יבמות ק"ט דרעה להמקבלים הוא רק לאותן שמתאמצין לערב זרים בישראל שמסיתין ומשיאין אותן ובלי טעם וסברא רוצים בהם, אבל באופן כזה שיש טעם וסברא מצוה הוא וגם נכלל בדברי הב"י שהביא הש"ך בס"ס רס"ח דהכל לפי ראות עיני הב"ד ודאי דפשטות הכונה הוא כמ"ש התוס' יבמות כ"ד שע"ז כתב הב"י שאם הב"ד רואים שסופו יהי' לטובה, מ"מ גם בזה הוי לפי ראות עיני הב"ד שיש צורך בדבר.
דהא לפי הפסק הלכה אף אם ידעינן מתחילה גם ודאי שעושה משום אישות או עשירות, ב"ד שקבלם לא עשו כהוגן, וקראם הרמב"ם בפי"ג מאיסורי ביאה 'הדיוטות', אבל עכ"פ יש להם דין גרים להשיאם ישראלית וכל דיני ישראל, אלא שהבית דין יחושו קצת שלא להאמינם עד שיתברר טובתם. וכפי פירוש הב"י בסי' רס"ח בדעת הרב המגיד שהבין שכונת הרמב"ם דבית דין הדיוטות קבלו בימי שלמה, רק ב"ד גדול הרחיקו עצמם מזה. והאידנא דכלהו בתי דינין הדיוטות נקראו, מותרין כפשוטו לקבל גרים כאלו שהיו בימי שלמה, וודאי אין חומרא הזה כלל. אך הב"י חולק וסובר דרמב"ם ביזה הב"ד שקבלם וקראם הדיוטות בשביל זה, אבל עכ"פ אין קלקול יוצא מזה, שיש להם דין גרים. אם כן עכ"פ היכא שיש לנו טעם להציל אשה וילדיה, שיש להם דין ישראל שמותר לקבלו. וביותר דעדיין אין ברור לנו על חשש מעלת כבוד תורתו נ"י דלמא ברבות הימים שהוא עם האשה דברה עמו לבזות את אמונה שלו. והלא אם כי קשה גרים לישראל כמ"ש ר' חלבו שם, ופירש הרמב"ם בפי"ג בסוף הפרק הנ"ל באיסורי ביאה לפי שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, וכמו הערב רב שבמדבר. ומכל שכן בנכרי אשר יש מבא לכתחילה לחשדו שיחזור אח"כ, מ"מ צריכין אנו לדון גם לאורך צד שיש סכנה לדחותו, דלמא כונתו לטובה או עכ"פ סופו יהיה לטובה, וכמו שכתב הר"י הנ"ל שאם הן מתאמצין להגייר יש לנו לקבלם. והביא ראי' מהאבות שנענשו יען שדחו לתמנע.
והגהות מרדכי החמיר, והיתה דעתו דמה שאמר רב ביבמות כ"ד דעושים משום אישות דינם כגרים, אינה רק אם לבסוף נתגלה שהוכשרו דרכם אח"כ עכ"פ, ופירש פירכת הגמ' 'אפילו לכתחילה נמי' דוקא אם היתה ידיעה שעשתה לשם שמים, ואפ"ה מייתי לבסוף דרבותיו לא סברי כן. והביא גם כן דברי הר"י הנ"ל. ע"כ פשיטה שיש לנהוג עמו עכ"פ כפי מה דאיתא בסי' רס"ח סעי' ב', לאמור לו חומר דת ישראל, ומטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"ג, והוא נמי בלבוש, שלא יאמר אח"כ שלא ידע שכל זה הוא כן, ובזה ודאי אין מדקדקין הרבה, כמ"ש הש"ע בכל גר. מכ"ש בזה דאנן רוצים בו עבור האשה וילדיה, וצער המשפחה שלא יהי פיסול כזה להם…".
הרב אברהם משה פינגרהוט
בשו"ת רבי אברהם משה פינגרהוט (נולד בשנת התרס"ט [1908]), סימן יד, נשאל על גיור נוכריות הנשואות ליהודים, ועוד לפני שדן בסוגיה ההלכתית מתאר ש"בעוונותינו הרבים נתרבו נישואי התערובת, וכמעט אין בית ואין משפחה שכבר לא נמצא נוכרית או נוכרי שנתערבו בהם. והרבה מהם אינם באים אצלינו כלל. ואלו שבאים – מחמת ההורים והקרובים הצועקים עליהם מרה ומוחים נגדם שגורמים להם חרפה. והצעירים באין ברירה מסכימים לדבר עם הנוכרי או עם הנוכרית שיסכימו לבא לבית דין ולהתגייר, ויש שבאים קודם הנישואין האזרחיים, אבל כבר הכל מוכן לכך. ויש שבאים אחר הנישואין האזרחיים, ושכבר נולדו להם בנים", וכעת רוצים לגייר את הנשים והילדים.
ניתן ללמוד מכאן: 1. נישואי התערובת בצרפת היו גבוהים מאד, עד שכמעט אין משפחה שאין בה תופעה זו של נישואי תערובת. 2. גם אלו שמסכימים להיענות לבקשת ההורים לגייר את האישה, עושים זאת ממניעים של הפעלת לחץ "באין ברירה", ולא מתוך רצון כנה שהאשה תחסה תחת כנפי השכינה. 3. הרבה באות אחרי שנים של זוגיות באיסור, פעמים רבות גם אחר שנולדו כבר ילדים.
הרב פינגרהוט מאריך לבאר שרק כאשר אדם מגיע להתגייר מתוך מניע חיצוני, ולהערכתנו אם יתבטל המניע יחזור לסורו – רק אז אין לגיירו אף אם מתאמץ להתגייר. אך "אין איסור לקבל גרים אע"פ שבאים עם עילה, וגם אנחנו יודעים שיש להם עילה שהביאה אותם להתגייר. אבל אם יש לתלות שהעילה אינה מכריחתו לבוא ולהתגייר אלא היא הסיבה בלבד אמצעי לקרבו ליהדות, אז יש בידינו לומר שסופו להיות יהודי או יהודיה כהלכה גם אם סר האמצעי. ומעתה בנידו"ד אין אני רואה איסור מן הדין לקבל אלו שבאים ומתאמצין להתגייר".
בהמשך כתב שעצם העובדה שהנוכרית יכולה היתה להמשיך לחיות עם היהודי בגיותה ובחרה להתגייר – היא הראייה שעושה כן לשם שמיים: "יש לפנינו היתר גמור על קבלת גרים שבזמננו שבאים אצלינו אחר הנישואין האזרחיים, כיוון שהנישואין הללו נחשבין ככנס שאין מוציאין. ואם כבר נולדו להם בנים, אז כיוון דעד השתא היו עם בועליהם ואין פוצה פה, וע"פ דינא דמלכותא הוא צריך לפרנס אותה ואת הילדים, לכן מי מכריח אותה לבוא ולהתגייר אם שגם היא גמרה וקיבלה להיכנס תחת כנפי השכינה". וכך מסיק להלכה:
"בדין גיור גויות הנשואות לישראלים בחוקותיהם.
שאלה. נשאלתי לחוות דעתי על קבלת גרים בזמננו דרובם באים מחמת עילה שהם רוצים כי נסדר להם לאחר מכאן חופה וקידושין כדת משה וישראל, ובעוונותינו הרבים נתרבו נישואי התערובת, וכמעט אין בית ואין משפחה שכבר לא נמצא נוכרית או נוכרי שנתערבו בהם. והרבה מהם אינם באים אצלינו כלל. ואלו שבאים – מחמת ההורים והקרובים הצועקים עליהם מרה ומוחים נגדם שגורמים להם חרפה. והצעירים באין ברירה מסכימים לדבר עם הנוכרי או עם הנוכרית שיסכימו לבא לבית דין ולהתגייר, ויש שבאים קודם הנישואין האזרחיים, אבל כבר הכל מוכן לכך. ויש שבאים אחר הנישואין האזרחיים, ושכבר נולדו להם בנים. ועכשיו השאלה העומדת לפנינו מה הדין, האם מותר לנו לקבל אותם ולגיירם לכתחילה ולסדר להם אח"כ חופה וקידושין.
תשובה: הנה בשו"ע יו"ד סימן רס"ח כתב המחבר וז"ל: גר שבא להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון או בשביל שררה שיזכה לה וכו', ואם איש – בודקין אחריו שמא עינו נתן באשה יהודית, ואם אשה – בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ואם לא נמצא בהם עילה – מודיעים להם וכו', אם קבלו ולא פרשו, וראו שחזרו מאהבה – מקבלים אותם.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"ד, וזה לשונו: שהמצוה הנכונה כשבא להתגייר וכו' אם לא נמצא בהם עילה, מודיעים להם כובד עול התורה וכו', אם קיבלו ואל פרשו, וראו שחזרו מאהבה – מקבלים אותם וכו'. ואף על פי כן היו הרבה גרים מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם, וכן כתב בהלכה י"ז: גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל – יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו שחזר ועבד עבודת כוכבים – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין. ומצוה להחזיר לו אבידתו הואיל ומל וטבל נעשה כישראל וכו'.
וצריכים אנו לדקדק בלשון הרמב"ם, שכתב: 'הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העכו"ם'. שמע מינה דהרי הוא גר ודינו כישראל. (ושכך באמת נפסקה הלכה ביבמות כ"ד 'כולם גרים גמורים הם'). אם כן, מהו "וחוששין" דקאמר? אי אפשר לפרש ש'חוששים לו' עוד שהוא בגיותו, שהרי כבר יצא כשמל וטבל, וגם אינו מבואר אם מותר או אסור לקבל אותם כשבאים עם עילה ומתאמצין להתגייר. ולפע"ד אפשר לפרש דברי הרמב"ם באופן זה, דהנה סמך דבריו על מעשה דהלל "גיירני על מנת שאהיה כהן גדול" (שבת כ"ד), וכן מעשה דאתא לקמיה דר"ח "גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד, וגיירה" (מנחות מ"ד). ואם מן הדין היה אסור, איך עשו הם? וכמו שהיקשו התוספות… ותירצו: בטוח היה הלל דסופו לשם שמים. וכן ר"ח. אם כן, שמע מינה שמצד הדין בכל אופן המותר לקבל אותם, אף אם באו מחמת עילה, ורק מצד מצוה הנכונה היה יותר טוב לגייר אותם בלא עילה, ומפני שבטוחים היו הלל ור"ח דסופם יהיה לשם שמים, גיירו אותם. וכיוון דמל וטבל, הרי הוא כישראל. לכן כתב הרמב"ם 'חוששין לו' משני צדדים: 'מצד אחד שמא לא יקיים העילה, ויחזור לסורו, ואפילו דינו כישראל, מכל מקום אינו ישראל כשר לגבי שיכולין להאמינו על הכל, כגון על היין וכדומה. ומן הצד האחר שמא גמר וקיבל, ותתבאר צדקתו והוא ישראל כשר שקיבל מאהבה.
ונראה לי לומר שבזה חולקים הרב המגיד משנה והרב כסף משנה שם, שכתב הרב המגיד ז"ל 'לא קיבלו גרים בזמן דוד ושלמה, ושם אמרו במקום אחר שבימי דוד ושלמה נתוספו ק"נ אלף גרים, ומתוך כך ביאר רבינו שבתי דין הדיוטות היו מגיירים אותם, ובדיעבד כולם גרים הם, וכן כתבו מן המפרשים, עכ"ל. מתוך דבריו אנחנו לומדים שכך הוא מפרש דברי הרמב"ם, מפני שבדיעבד, דהיינו אפילו יש להם עילה ונתגיירו לפני הדיוטות – הרי הם גרים. לכן אף הגרים הללו שבאו לפניהם, כלומר לפני בית דין ההדיוטות בימי דוד ושלמה להתגייר, והם ידעו שבוודאי יש להם עילה להתגייר, מכל מקום קיבלו אותם. ולפי דבריו צריכין לפרש מה שכתב רבינו הרמב"ם למעלה: לפיכך לא קיבלו בית הדין גרים כל ימי דוד ושלמה, היינו בית הדין הגדול לא קיבלו. אבל מפני שמן הדין גרים הם, וגם לא יש איסור בדבר, לכן לא היו בית הדין הגדול מוחין בדבר, וגם לא היו מקרבין, רק חוששין כמו שכתבנו עד שיתברר שקיבלו מאהבה. אבל הכסף משנה חולק עליו, שכתב וזה לשונו: ולי נראה דמדכתב דינו 'בפני הדיונות', ולא כתב 'בפני בית דין הדיוטות', דאנן דהדיוטות אנן, כדאיתא בסוף גיטין (פ"ח) על בית דין שבזמן הזה. אין מקבלין אותם בבית דין דידן. אלא שאם קיבלו אותם הדיוטות שאינם בית דין – הם גרים (ואילו היה מדקדק הרב המגיד בדברי רבינו כן, לא היה כותב שבית דין הדיוטות היו מגיירים אותם). וכן כתב המרדכי בהגהות פרק החולץ וז"ל: דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל דבר הם עושים – אין מקבלין, והביא כמה ראיות. עכ"ל.
הנך רואה מדבריו, שאסור לבית דין של הדיוטות לגייר אם מחמת עילה הם באים, והגרים של ימי דוד ושלמה על ידי הדיוטות נתגיירו. והנה ראיתי על הגליון שגאון אחד ציין שם וז"ל: ואני בעניי אומר שיפה דקדק, דמדכתב רבינו 'והיו בית דין הגדול חוששין להם', מכלל דבפני הדיוטות דקאמר – בפני בית דין הדיוטות הוא, כנ"ל.
ולכאורה סותרין דברי הכסף משנה דבריו שכתב מרן בב"י אה"ע סימן י"א ובטור יו"ד סימן רס"ח, שכתב שם על תירוץ התוספות…. שמכאן כל לפי ראות עיני הבית דין. משמע שבין הדין נזקקין לאלו הגרים שבאים מחמת עילה, אם הם רואים שיש כוונה לשם שמים, אף על פי שבאו מחמת עילה – מכל מקום אינם דוחים אותם. ולפי דברי הכסף משנה משמע שאסור לבית דין להיזקק אליהם. ועוד, איך מתרץ הכסף משנה מעשה דהלל ודר"ח, ולא עוד, הלל מבית הדין הגדול היה!
אלא דמוכרחים אנו לומר שמרן הב"י סובר דבוודאי אם באים לבית דין להתגייר עם עילה, ואם ידוע לבי"ד שזו סיבת גירותם, ובלא זה לא היו מתגיירים, וגם אחרי כן אם לא תתקיים מחשבתם יחזרו לסורם, אם ידוע זאת לבי"ד, דאז אין בי"ד נזקקין להם. אבל אם באים להתגייר ויש להם עילה אך העילה לבדה איננה הגורם היחידי שבאים להתגייר, אלא היא אמצעי בלבד להתגיירות, ואפשר שאם תתבטל העילה הזאת שבגללה באו לא יחזרו לסורם, מפני שכבר גמרו וקיבלו, אז בוודאי מותר לגיירם, ודבר זה תלוי בראות עיני בה"ד… וכן ראיתי שכתב הרב הגדול משפטי עוזיאל חלק יו"ד סימן נ"ח בכוונת המרדכי וכן בדברי הרמב"ם… היוצא מדברינו שאין איסור לקבל גרים אע"פ שבאים עם עילה, וגם אנחנו יודעים שיש להם עילה שהביאה אותם להתגייר. אבל אם יש לתלות שהעילה אינה מכריחתו לבוא ולהתגייר אלא היא הסיבה בלבד אמצעי לקרבו ליהדות, אז יש בידינו לומר שסופו להיות יהודי או יהודיה כהלכה גם אם סר האמצעי. ומעתה בנידו"ד אין אני רואה איסור מן הדין לקבל אלו שבאים ומתאמצין להתגייר… פש גבן אלו שבאים להתגייר אחר הנישואין האזרחיים…
מעתה יש לפנינו היתר גמור על קבלת גרים שבזמננו שבאים אצלינו אחר הנישואין האזרחיים, כיוון שהנישואין הללו נחשבין ככנס שאין מוציאין. ואם כבר נולדו להם בנים, אז כיוון דעד השתא היו עם בועליהם ואין פוצה פה, וע"פ דינא דמלכותא הוא צריך לפרנס אותה ואת הילדים, לכן מי מכריח אותה לבוא ולהתגייר אם שגם היא גמרה וקיבלה להיכנס תחת כנפי השכינה…
תמצית הדברים מכל מה שכתבנו, בין שבאים קודם הנישואים בין שבאים אחר הנישואין האזרחיים, בין שיש להם בנים בין שאין להם עכשיו בנים והם באים אצלינו להתגייר, ואנחנו יודעים שהעילה היא שהביאתם, מ"מ יש לנו על מי לסמוך על מה שאנחנו מקבלים אותם, הן להגייר והן לסדר להם חו"ק.
אבל להווי ידוע כי כוונתי לא היתה מעולם ולא עלה על לבי לפסוק פס"ד… ובעת כזאת שקיום היהדות נתמוטט ונישואי תערובות מתרבים מיום ליום צריכים אנו לבקש חיזוק ולעשות סייג וגדר!
הרב יוסף משאש
הרב יוסף משאש, באוצר המכתבים, ב, תתל, כותב שלא צריך סמיכה לדיינות כדי לקבל גרים, ובמקרים סבוכים "אדרבה, בית דין של הדיוטות עדיפי בזה":
"מכתבו היקר הגיעני… אודות הגיורת – טוב להעלים עין, דמה שעשו עשוי, כי אין צריך סמיכה לגייר גרים, ואדרבה בית דין של הדיוטות עדיפי בזה, ומה גם שהדבר בזה יגרום נזק גדול, כאשר ידעת מזדון לב אותו האיש העומד לימינה, נוסף על חשוקה, ובכן יפה שתיקה…".
הרב חיים מרדכי רולר
בשו"ת באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מא, נשאל הרב חיים מרדכי רולר[1]אודות גיור אישה שרוצה להתחתן עם יהודי בן בליעל, ואם לא יגיירו יש חשש שיצא מכלל ישראל. בתחילת התשובה הוא נוטה להחמיר ומביא שאין לנו לחטוא בשביל איש מופקר שכזה. אולם בהמשך התשובה, לאחר שהביא כמה תשובות מחמירות, מסיים שאולי יש צד להקל במקרה שהוא מאיים שיצא מכלל ישראל. ועוד, שאפשר לעשות ע"י בית דין הדיוטות ואז ידינו לא תהיה במעשה הגיור:
"… ועוד אחרונים בתשובותיהם החמירו בזה. אך יש לחלק ולאמר, דהם דנו רק באם לא יתירו הב"ד הגזירות – ידור עמה באיסור. אבל במקום שמגזם ויש לחוש שיצא על ידי זה מכלל ישראל, אולי גם הם יודו דיש לצדד ולהקל. וביחוד כשיש באפשרות שיהיו הגירות ע"י שלשה הדיוטות ושלא יהיה יד בית דין באמצע. והן הן מהדברים אשר לפרקים נאמר בהם 'הלכה ואין מורין כן', והכל תלוי לפי ראות עיני הדיין. וכמש"כ הב"י והש"ך ז"ל".
מנחם משיב
בשו"ת מנחם משיב א, מב, נשאל לגבי גיור נישואי תערובת, כאשר יש חשש שאם לא יגיירום ילכו לגיור רפורמי, ואחר שמצדד להקל כותב שטוב שהגיור ייעשה על ידי הדיוטות:
"ולדעתי טוב יותר ע"י בית דין של הדיוטות, והבית דין מומחין ישלחו גרים כאלו לב"ד של הדיוטות ולהודיעם איך יעשו כדין, כדי שעל כל פנים בדיעבד יהיו גרים…".
בהמשך התשובה שם מקשה ה'מנחם משיב' איך קיבלו ההדיוטות את הגרים בימי דוד ושלמה, ובית הדין המומחה לא מחו בהם? ועוד, שתוספות כתבו שנתגיירו מעצמם. מכאן יש להוכיח שכאשר הגוים רוצים לגייר את עצמם – למרות שהם עושים מסיבות פסולות של טובה או פחד מהיהודים – מותר לקבלם, ולכן בית הדין הגדול מיחה בהם. ולכן גם הרמב"ם כתב שהיו חוששין לגיורים בימי דוד ושלמה, ולא מחו:
"וברשב"א שם: אע"ג דלא קבלו גרים לא בימי דוד ושלמה, היינו ב"ד מומחה, אבל אלו נתגיירו בב"ד הדיוטות. וקשה, האיך קבלו אותן הב"ד של הדיוטות והב"ד של מומחין לא מחו? וגם לפי מה שכתבו בתוס' (שם כד, ב) שנתגיירו מעצמן – קשה, כנ"ל. אלא ודאי דבאופן שרוצים לגייר את עצמם, אע"ג דעושים מרוב טובה כדכתיב: 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם', מ"מ כשעושין ע"י עצמן מותר לקבלן. וע"כ כמו שכתב הרשב"א, דעשו כן ע"פ ב"ד של הדיוטות. ואם כי יש פי' במלת 'מתיהדים' שהיו מראים את עצמם כיהודים, דהיו משנין מלבושיהן, ע' במנות הלוי שם, וע' במס' (גרים פ"א ה') – כל אותן גרים שנתגיירו בימי מרדכי ואסתר אינם גרים, שנאמר: 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם'. וכל שאינו מתגייר לשם שמים – אינו גר. אך הלכה כדברי האומר כולם גרים הם…
ועכ"פ חזינן משיטת הרשב"א דבבית דין של הדיוטות מקבלין אותם אע"פ שאין מקבלין לכתחלה, אפי' במקום שידנו היתה תקופה והיה כח ביד הבית דין של מומחים למחות נגד הב"ד של הדיוטות, מ"מ לא מחו. וע' רמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ג הט"ו, דכתב: ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם – לא דוחין אותן אחר שבלבלו[2] מכל מקום, ולא מקריבין אותן עד שתראה אחריתם. ואיך לא מחו ב"ד הגדול? אלא ודאי דבכזה מותר לקבלם. ובמגיד משנה שם כתב דבפני ב"ד הדיוטות היו מגיירין אותם אחר וככ"כ מן המפורשים, ובכסף משנה שם כתב: אע"ג דהדיוטות אנן, מ"מ אין מקבלין בבי"ד דידן, אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם בב"ד – הרי הם גרים, ע"ש. ומ"ש בגליון מדכתב 'והיו ב"ד הגדול חוששים', מכלל דבפני הדיוטות דכתב בפני ב"ד הדיוטות. ופלא שלא העירו שכן הוא ג"כ ברשב"א בשם הרמב"ם".
חדוות יעקב
בשו"ת חדוות יעקב (לרב יעקב ציון חי עדס, נולד בירושלים בשנת התרנ"ח [1898]. היה ראש ישיבת פורת יוסף במשך שלושים שנה, אב בית דין רבני בירושלים, חבר בית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית) יו"ד יג, כותב שגם למגיד משנה שבתקופת דוד ושלמה גיירו בבית דין של הדיוטות, מודה שבית דין חשוב לא יכול לגייר אם הגר לא בא לשם שמים. אולם בית דין מקומי יכול לגייר. ולכן למעשה כותב שבנידון שאלתו[3] היה נכון שלא לשאול לגבי הגיור את רבני ארץ ישראל, שהם בית דין חשוב שאינו רשאי לגייר כך, אלא להחליט באופן מקומי כראות עיניהם. אמנם בהמשך כותב שבפועל רבנים חשובים הקלו לכתחילה בגיור לנישואי תערובת, ולכן בסופו של דבר הוא נכנס לעובי הקורה והשיב לשאלה להיתר:
"ולפי זה יוצא לנדון דידן, דבידוע לנו שהגרים או הגיורות באות להתגייר לשם סיבה זו וזו – אין לבית דין לקבלם לכתחילה, ורק בדיעבד אם גיירום מי שיהיה – בית דין או הדיוטות – מפני שלא ידעו הדין או לא ידעו שיש להם סיבה, וגיירום – בדיעבד כולם גרים. ולפי זה היה נראה לעניות דעתי דאין להציג שאלה זו בפני הבית דין, שאע"פ שאין נוהגת הסמיכה בזמן הזה, ואין לנו סמוכים, מכל מקום הרי לכל הפחות הוא ב"ד חשוב. ולפי דעת מרן הכסף משנה, וכן כתב גם כן בב"י יו"ד סימן רס"ח, אין לב"ד לקבל גרים כאלו.
ולפי עניות דעתי גם הרב המגיד ז"ל שכתב 'בית דין הדיוטות' לא כיוון על ב"ד של רבנים וגאונים, אפילו דאנן הדיוטות אנן, אלא כיון על בית דין הדיוטות ממש, כמו שכתבתי לעיל. ואפילו נניח שכונתו על כל ב"ד סתם דהאידנא דהדיוטות אנן, יודה דאין לעשותו ע"פ ב"ד הגדול דהאידנא, רק שאר ב"ד, כנלע"ד. ולכן אין להציג השאלה בפני הרבנות, ועלינו להחזיר השאלה לשואלים ולהודיע להם כל הנז"ל, והם יעשו כפי ראות עיניהם. כך היה נראה לפי שורת הדין.
אמנם אחרי שראיתי בספרן של צדיקים שרבנים גדולים וגאונים הורו בה הוראות במקרים של נשואי תערובת, וכפי מה שאכתוב בסעיף שאח"ז, יראה דאין אנחנו רשאים ובני חורין להפטר מלהורות להם את הדרך ילכו בה. ועיין מסקנתי בסעיף שאח"ז".
הסברים היסטוריים לכך שבית הדין הגדול נתן להדיוטות לגייר בכוונה
הרב אליהו גוטמכר
בשו"ת אדרת אליהו (א, פז) מביא הרב אליהו גוטמאכר את דברי הרמב"ם שמאה וחמישים אלף הגרים שהתגיירו בימי דוד ושלמה התקבלו על ידי הדיוטות. הוא באר שלדעת הרב המגיד רק לב"ד סמוכים אסור לקבל גרים שמגיעים לשם דבר, אבל בית דין של הדיוטות רשאי לקבלם, או כי מתוך שיראו שמגיירים אותם בי"ד לא חשוב – ירגישו את צד הביזיון שבמצבם ויפרשו מעצמם (וכשם שמודיעים את הגר מקצת מצות כדי שיפרוש אם אינו רוצה) או שמתוך שהגרים רואים שבית דין הדיוטות מקבלים אותם, ישימו על ליבם לדבוק בה' ויהי מה.
לאחר מכן מביא הרב גוטמכר דעות חולקות על המ"מ, ומסיים שלא הייתה כוותנו להכריע כמ"מ בניגוד לשו"ע, אלא רק לחזק שבמקרים של ספק יש לנטות לגייר:
"ויש לראות עוד, דבהרמב"ם איתא לתרץ קושייץ התוס' שביבמות כ"ד ע"ב במה שאסר לקבל גרים משום שלחן מלכים, ואיך נתוספו ק"נ אלף גרים בימי דוד ושלמה, כדאיתא ביבמות מ"ז? ותירץ הרמב"ם דב"ד הדיוטות קבלו אותם.
וכפי דברי הרב המגיד, הוי כונת הרמב"ם שהגם שידענו שעשו כן רק מחמת גדולת ישראל, ולהגיע לשלחן מלכים – מותר לקבל אותם. רק מה שנאסר מדינא דגמ' לקבלם הוא שלא יהי לזה ב"ד סמוכים, אבל ב"ד שאינן סמוכים, רק ב"ד הדיוטות – מותרים לקבלם.
והרב המגיד לא כתב סברא לדבריו, אפשר שסבר שיש עכ"פ לבזות אותם, יען שבאו במחשבה לא טובה שלא יזדקק להם ב"ד חשוב רק הדיוטות, שאפשר שעי"ז ישומו על לבם ויתחרטו מלבא לגייר בדרך בזיון כזה, ויהי' טוב שלא דחינו אותם בידים רק פרשו מעצמם. והוא כעין דאיתא ביבמות ע"ז ע"ב ומודיעים אותם מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, מאי טעמא? – דאי פריש נפרש. פירש"י: דאי פריש – שלא יתגייר, נפרש – ולא איכפת לן. לכן בנכרים שבאים בעת גדולת ישראל, ואיתא קרוב שעושים שלא לשם שמים, אסור לנו לדחותם בידים, רק אמרינן: יתעסק בהם ב"ד הדיוטות, ואם יהי' להם ביוש שנדחו מב"ד סמוכים ויפרשו על ידי זה – יפרשו, ולא אכפת לן. וגם אפשר להיפך, שעי"ז ישומו על לבם ויגיעו לחשקת האמת וימתינו עד שיהי' ניכר לכל כונתם, או יותר שיאמרו יהי' איך יהי' רצונינו לקרב אל ה' בכל לבב…
כתבתי זאת לא שיהיה דעתי חלילה שאם נראה שעושה שלא לשם שמים להקל לקבלו, אין לנו רק דברי הש"ע, ואין לנו כח לחלוק על פסק רבינו, וגם לא לסמוך על הבעל ההגהה נגד פסק הש"ע. אך כתבתי בזה לסמוך ולתמוך דברי שכתבתי לפני זה, דעכ"פ מספק אסור לנו לדחותו, וצריך שיהי' העובדא דתמנע ומה שבאו עי"ז לעינינו.
משך חכמה
המשך חכמה על ויקרא יט, לג-לד, מבאר שמהפסוקים עולה חלוקה בין שני סוגי גיור. בארץ אין בית הדין הגדול מקבל גרים, כי יש חשש שבאים שלא לשם שמיים. אך בתי הדין של הדיוטות לא נמנעו מלגיירם, ולכן הזהירה התורה "לא תונו אותו" כלומר "שלא תרחיקוהו ולא תהדפוהו עד שתראה אחריתו". ובחוץ לארץ שהאומה בשפלותה ומן הסתם בא לשם שמיים, נאמר "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך", כי הוא גר צדק של ממש.
כלומר, לדעת ה'משך חכמה' כבר בתורה נרמז שבארץ ישראל קיימת התופעה של קבלת גרים שאינם באים לשם שמיים, והתורה מנחה כיצד להתייחס אליהם:
"וכי יגור אתך גר בארצכם – לא תונו אותו. כאזרח כגר יהיה לכם הגר הגר אתכם (ואהבת לו כמוך). ואולי יבואר על פי דברי רבינו משה בהלכות איסורי ביאה… לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. (בימי דוד – שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה – שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו). שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה (בפני הדיוטות), והיו בית דין הגדול חוששים להם, לא דוחים אותם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבים אותם (עד שתראה אחריתם, עכ"ל). וזה שאמר "וכי יגור אתך גר בארצכם", בזמן שישראל חיים בארץ, והאומה מקושרה ודבוקה עם אחד לאלו-ה אחד, ואז יכול להיות כי איננו גר גמור, אולי רוצה לבא בקהל או לשום סיבה אחרת מעניני העולם. אז – "לא תונו אותו", היינו שלא תרחיקוהו ולא תהדפוהו, עד שתראה אחריתו. אולם "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם" – שהוא מתגורר עמכם בארץ אחרים, ורואה אתכם בשפלותכם, והאומה כשה פזורה [ולזה אמר "אתכם" בלשון רבים] – "ואהבת לו כמוך", כי הוא גר מגרי הצדק ומאושר הוא לאלוקי השמים, כאחד מבני אברהם יצחק ויעקב. וכיוצא בזה דרשו על קרא "מי גר אתך" וכו'".
הרב ישראל פורת
הרב ישראל פורת[4], בביטאון 'מזרח ומערב' כרך א (ה-ו) ירושלים תר"פ, עמודים 378 -380, מגיב לטענתו של אז"ר שהיהדות בעבר שאפה לגייר ולרכוש נפשות, ורק בגלות מחמת הפחד הסתירו מגמה זאת. הוא משיב שזה אמנם נכון ביחס לגר תושב, אבל גרי צדק מעולם לא שאפנו להרבות, וגיורים שמגיעים מתוך לחצים שלנו על הגויים – פסולים בעינינו לגמרי.
בהמשך הוא כותב שתמיד הייתה מחלוקת בין ההמונים לבין הרבנים, שההמונים סברו שטוב לגייר, ואילו הרבנים משכו ידיהם מכך והתייחסו למתגיירים בחשדנות, בפרט בגיורים ההמונים כמו בימי שלמה, הכותים ומרדכי ואסתר. למעשה עמדת בית הדין הגדול הייתה שלא לגייר בימי דוד ושלמה, אבל מאידך הוא לא התנגד באופן אקטיבי לגיורים של בתי דין של הדיוטות:
"מר א"ז רבינוביץ קורא "שגיאה הסתירית" לדעה המקבלת באומה כי קשים גרים לישראל (מזרח ומערב חוברת ג' – ד'), ובא לידי מסקנא כי באמת שאפנו תמיד לרכוש לנו נפשות, אלא שהפחד מהחוץ בתקופות ידועות אלצנו להתכחש למראית עין לשאיפה זאת.
רואה אנכי שמר א' ז' רבינוביץ נכשל בהשקפתו ע"י ערבוב מושגים, ואי הבדלה בין גר תושב לגר צדק. כי בהיות שהמגמה הישראלית היא להתיחד בתור עם בעל חובות וזכיות מיוחדות להיות "לברית עם לאור גוים" ולהרבות תורה ומצות, הרי התפקיד קשה מאוד, ואי אפשר לבן אומה אחרת שהתרגל לחופש להכניס עצמו בעול. ואחרי שהתורה היהודית מבטחת חלק לעוה"ב גם לחסידי אומות העולם בהיותם בגיותם, הנה בבא לפנינו גוי הרוצה להטות שכמו ולקבל תרי"ג מצות, אנו מתיחסים אליו בחשדנות וחותרים "למצוא לו עילה".
וכבר גלה לנו רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל את סוד הדבר, באמרו וסוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפרד(?) בא להכנס לדת… ושמא נתן עיניו באשה יהודית וכו' ואם לא נמצא להם עילה מודיעים אותם כובד עול התורה וטורח שיש בעשותה כדי שיפרשו (הל' איסורי ביאה).
כמובן כי גרים המתלקטים אחד אחד מתוך הכרה עצמית והתעוררות פנימית, שלא ע"י השתדלות מצדנו, הנם חביבים וקדושים לנו, והם המדקדקים במצות יותר מישראל (בבאורו של ר' אברהם הגר, בתוס' קידושין), ומהם כמה מתגלות מזהירות בתולדות עמנו. אבל לעומת זה פסולה היא לגמרי בעיניו גרות הבאה מתוך השפעה ישרה מצדנו על הגוי, לפי שאנו בטוחים שיצא שכרנו בהפסדנו, ושברובם יחזרו לסורם, ואמרו חכמים: קשים להם גרים לישראל, שרובן חוזרים בשביל דבר ומטעים את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רב הנסיונות האספסוף היה בהן תחלה (רמב"ם שם).
אולם גרי תושב מתגעגעים אנו להרבות… ולשם זה נתקנה תפלת 'והשב לב עובדיהם לעבדך' מפני שעתידין להתגייר, שנאמר: 'אז אהפוך אל עמים שפה ברורה' (ברכות נז). והכונה שיקבלו מצות בני נח, אבל בנוגע לקבלת עול היהדות המעשית, כבר נבאו לנו רבותינו בירושלמי ע"ז פ"ב: "כל המצות עתידין בני נח לקבל, ובסוף הן עתידין לחזור" וכו', עיי"ש. והתבונן היטב בטעמו של ר' אליעזר הגדול מפני מה הזהירה התורה בי"ח מקומות על הגר (ב"ר פ' הזהב).
הנה כי כן, תפקידו החיובי הוא להפיץ דעת אלוהים בארץ, ולהשפיע על בני נח שיקימו שבע מצות שלהפך, ואין מתיחסים בשלילה להשאיפה להכניס גרים בתור חברים באומה. ואף אברהם אבינו שהיה אב לגרים, הכניסם תחת כנפי השכינה רק בתור "בני נח", בשעה שהוא בעצמו קים אפילו עירובי תבשילין. ופוק חזי באור חז"ל (בסנהדרין צ"ט) כי מהכתוב "ותמנע היתה פילגש" אנו למדין שבת מלכים זו חזרה על אברהם יצחק ויעקב במטרה להתגייר לגמרי, ולא קבלוה.
ודבר זה היה תמיד לסלע המחלוקת באומה בין הדעה ההמונית שהתיחסה באהדה לקבלת גרים, ובין דעת גדולי האומה שהתיחסו לגמרי בשויון נפש, ובמדה ידועה בחשדנות לכל תנועת הגרות ביחוד כשהיתה באה בהמון. כל הגרים שהיו לישראל, גרי אריות, גרי מרדכי ואסתר, גרי דוד ושלמה, שנתוספו ק"ן אלף גרים – נתגיירו כלם בפני בי"ד הדיוטות שלא ברצון חכמים, ורק אח"כ "היו בי"ד הגדול חוששין להם לא דוחים אותם ולא מקרבים אותם עד שיראו אחריתם" (רמב"ם שם).
והרי שני חכמים בבריתא: אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בזה לא קבלו בימי דוד ושלמה". והבריתא הזאת היא סתמא באין חולק עליה, בכל זאת השמיטה הרמב"ם מהלכותיו. ולכאורה הדבר פלא, אבל עם ההתבוננות במה שנתבאר בזה, אנו למדים כי אעפ"י שדעת בית דין הגדול מתנגדת להרבות גרים, בכל זאת היא התנגדות שלילית, לאמר שבית דין מומחין איננו נזקק לטפל בזה. אבל איננו מתנגד ג"כ בפועל למעשה בית דין הדיוטות שלא שומעין ועושין על דעת עצמם.
ומהפלא על הרה"ח ר"ז יעבץ, שגם הוא לא עמד על הנקודה הזאת במאמרו "מוצא דבר" ג' בספרו תולדות ישראל חלק שמיני ע"ש".
הרב יוסף ליפלנד
הרב יוסף ליפלאנד, בספר 'גרים וגירות' סימן א, כותב שכאשר הגיור לשם אישות, בית הדין הגדול מוסר את הדבר לידי בתי דין של הדיוטות, והם מגיירים אותם. ואם בית הדין הגדול רואה שהגר לא חזר לסורו אלא מדקדק במצוות – הוא מחשיב אותו לגר גמור. ומאידך "אם נתברר שלא התגייר אלא לשם דבר אחר בלבד, אין זו גירות כלל":
"מעתה מובנים גם דברי ר"א: מפני מה ישראל מפוזרים וכו', כי מדובר כאן בזמן הגלות, שאז הגרים הם בסתם חזקת גרי צדק. ודבר זה נראה גם מדברי הגמרא בברכות י"ז ע"ב על הפסוק: שמעו אלי אבירי ליב, אמר רב אשי בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא ולא קמגייר גיורא מינייהו. הגם שמתא מחסיא הייתה בבל, ובימי רב אשי היינו מפוזרים, אך שמה היה קיבוץ גדול של לומדי תורה ונתרבה כבוד התורה, ולכן כינה אותם אבירי לב והתפלא שאין גרים, גרי הצדק בימיו ובמקומו.
ונראה לעיות דעתי לתוספות ביאור הענין, כי דיני גרים וגירות שונים מדינים אחרים הבאים לפני הדיינים. עלינו להבין דברי חז"ל שבימי דוד ושלמה קיבלו ק"נ אלף גרים. והשאלה היא: מי קיבלם ואיך קיבלו? אך נתקבלו על דעת בית דין הלא אסור היה לקבלם מטעם הנ"ל, שלא התכוונו לשם גירות, אלא שעל כרחנו עלינו לומר שקהל עדת ישראל קיבלו את הגרים שלא על דעת בית דין. וראיה מדברי הרמב"ם הל' איסורי ביאה פרק י"ג הט"ו: ואף על פי כן היו גרים מתגיירים… ולכאורה קשה, האיך הרהיבו ההדיוטים לעשות נגד דעת בית דין? אלא מוכרחים אנו לומר שב"ד הסכימו למסור את הגרים לדעת הקהל שיקבלום, ואם אחרי גיורם ינהגו ככל ישראל וידקדקו במצוות – יהיו נחשבים לגרים גמורים.
והנה ידוע שדעת הקהל משתנה לא רק בזמן, כמו שנתבאר למעלה, אלא גם לפי המקום והמדינה, ואפילו באותו הדור. כמבואר בברכות שם, שרב אשי תמה על בני מתא מחסיא דווקא, ולאו דווקא על בני מחוזא או פומבדיתא או סורא, שגם שם היו ישיבות, – אלא נראה מזה, כי במקומו, במתא מחסיא, היה המקום מסוגל יותר לקבלת גרים, ובכל זאת הוא, רב אשי עצמו, לא היה להוט לקבל את הגרים ומסר אותם לדעת הקהל לראות אחריתם וסופם אם ינהגו כבני ישראל גמורים.
וזה משמעות הפוסקים הכותבים, שאם ראינו שהם מישרים דרכיהם הרי הם גרים גמורים, ואף על פי שמתחלה עשו לשם אישות וכדומה, אבל אם נתברר שלא התגייר אלא לשם דבר אחר בלבד, אין זו גירות כלל (הגהות מרדכי, יבמות שם)".
הרב משה פיינשטיין
הרב משה פיינשטיין ב'דברות משה' יבמות סוף סימן לה, כותב שלפי הטעם של 'שליחותיהו קא עבדינן', לכאורה גיור לשם אישות לא תופס, כי זה לא שליחות דקמאי, שכן חכמים לא עושים תקנת שליחות למי שעובר על דבריהם. אך כותב שלא משמע שבימי דוד ושלמה המומחים קיבלו את הגרים אלא הדיוטות, ובכל זאת זה נחשב ל'שליחותיהו', ומסיים שאולי הטעם לכך הוא "מחמת שודאי יתערבו בישראל, שלכן עדיפא שיהיו גרים. וצריך עיון":
"והנה למה שכתבו התוס' שבעצם צריך שלשה מומחין, ומה שגם אנן מקבלינן גרים הוא משום דשליחותייהו עבדינן, וגם שליחותייהו דקמאי עבדינן, היה נמצא חדוש גדול דאם נתגיירו איש או אשה בשביל אישות וכדומה – שלא יועיל גרותם, דהרי הב"ד המומחין לא עשו כה"ג שלוחים לגייר, מאחר דאסור לכתחלה לכו"ע לגייר שלא לשם שמים, כדתניא לעיל בדף כ"ד: לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. וכדאיתא בב"מ דף צ"ו, דאמר רבא על בעיית רב"ח: בעל בנכסי אשתו מי מעל דאמר רבא מאן לימעיל נמעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להיתרא, לאיסורא לא עביד רבנן תקנתא. והכי נמי בשליחות דב"ד המומחין יש לנו לומר דלא עביד רבנן להדיוטות לשלוחין. אבל לדינא הא לא משמע כן, דהא מסתבר שמומחין לא קבלו הגרים שנתגיירו בימי דוד ובימי שלמה, מאחר שלא קבלו אותן לכתחלה אלא הדיוטות. הרי משמע שגם להגרות שעשו הדיוטות שלא כדין הלכתחלה, שליחותייהו עבדינן מאיזה טעם. ואולי מחמת שודאי יתערבו בישראל, שלכן עדיפא שיהיו גרים. וצ"ע".
הרב יששכר תמר (עלי תמר)
בספר עלי תמר (לרב יששכר תמר) על קידושין ד, א, ד"ה 'המתגיירים לשם אהבה' עמוד תנג, מעלה תמיהה כיצד יתכן שההדיוטות עשו נגד בית הדין הגדול ונטלו על עצמם תפקיד שכלל לא שייך להם? ומבאר שהלכה זו היתה רופפת בידי בית הדין הגדול, ולכן התחשבו בדעת הציבור, עפ"י הכלל שכל הלכה שרופפת ביד בית הדין – רואים איך הציבור נוהג. ועוד, שבית הדין ראה שהגרים האלה התערבו מאוד באומה, ואם היו דוחים אותם "היה קיים חשש רציני לפילוג וקרע באחדות העם". הוא מגדיר את ההלכה הזאת של קבלת גרים כ'הלכות של עמעום' כלומר "שיש לבית הדין להעלים עין ולהניחם על מנהגם במקום שאין הלכה ברורה":
"והנה צריך ביאור, ואם הבי"ד לא קבלו אותם, איך גיירו אותם בי"ד הדיוטות נגד בי"ד הגדול? ואיך העיזו לעשות כדבר הזה לתפוס תפקיד שלפי מהותו הוא אך ורק ענין של בי"ד אמיתי? ועוד ואיך לא מיחו החכמים בידם והרשו להם לגייר ק"נ אלף איש שהבי"ד לא קבלו אותם?
ונראה שהלכה זו היתה רופפת בידי בי"ד, וכמו שאומר רב: אבל מקבלין אותן וצריכים קירוב פנים, שמא גיירו לשם. וכן הוא ביבמות כ"ב, דאמר רב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. הרי שהיה תנא שהיה חולק על רבי נחמיה, ורב סובר כוותיה. ומהטעם שהדבר הזה רופף בידינו, דשמא גיירו לשם, ואחרי שההלכה היתה רופפת בידם וגיירם דשמא גיירו לה', ואם ידחו אותם הרי הם מעמידים חס ושלום אויבים למקום, כמ"ש במגילה פ"ד ה"י, והרי במקרה שהלכה רופפת בידי בי"ד – התחשבו חז"ל בדעת הציבור, אף שאינם בי"ד. כמ"ש במע"ש פ"ה סוף ה"ב: כל הלכה שהיא רופפת בבי"ד ואין אתה יודע מה טיבה – צא וראה איך הציבור נוהג ונהוג. ואמרו במסכת סופרים סוף פי"ד: אין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג.
והיה פועל בזה עוד גורם שני, שאחרי שהרבה רבבות היו גרים כאלו והתערבו בהם גם מגדולי האומה, אם היינו פוסלים גירותם – היה קיים חשש רציני לפילוג האומה וקרע באחדות העם. ובמקרים כאלו קיים הלכה שיש לדון בהם דין הלכות עמעום, כלומר, שיש להם לבי"ד להעלים עין ולהניחם על מנהגם במקום שאין הלכה ברורה. ויש סבה חזקה להעלמת עין, כמ"ש בשבת פ"א ה"ד, פיתן "מהלכות של עמעום" הוא, כיני במקום שאין פת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת עכו"ם אסור, ועממו עליה והתירוה מפני חיי נפש. ועיין עוד בר"ה רפ"ג מעמעמין על הנראה לקדשו וכו'. והנה הלשון "מהלכות של עמעום" מוכיח שכמה הלכות נשתקעו בתלמודין שהן שייכות להקבוצה "הלכות של עמעום" אלא שהן אינן מופיעות בשם זה וצריכים להתבונן כדי לעמוד עליהן. עיין מע"ש ריש פ"ג מהלכות של עמעום היא, פתן של עכו"ם עוד היא מהלכות של עמעום. ועיין בקידושין ע"א, ישבו ובדקו עד שהגיעו לסכנה ופירשו, אמר ר"י היכלא בידינו היא, אבל מה אעשה שהרי גדולי הדור נטמעו בה. ונראה לי שהלכה זו היא מהלכות של עמעום שעמעמו עליה ולא בדקו יותר מפני הסכנה או פני כבודם של גדולי הדור".
הגיור לעתיד לבוא יהיה על ידי הדיוטות
בספר צרור החיים (לרב חיים קצבי, שימש כרב בתלמסאן, וכחמישים שנה בווהארן שבאלג'יריה. נולד בשנת התקמ"ז [1787]) על ברכות נז, ב, כותב כאפשרות שלעתיד לבוא יתגיירו בבתי דין של הדיוטות, שלהם מותר לקבל גרים בימות המשיח:
"מפני שעתידים להתגייר וכו'. יש מקים דהא אמרו רז"ל אין מקבלין גרים לימות המשיח, דכתיב (הן גור יגור וגו'. ויש לומר… עוד יש לומר דהא דאין מקבלין, דוקא בית דין הוא דמוזהרין אבל הדיוטות מקבלין, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ו, כדאשכחן בימי דוד ושלמה שלא קבלו בית דין גרים, אבל לפני הדיוטות היו מתגיירין, וק"ל".
החיד"א
בספר צוארי שלל (ספר על ההפטרות מאת החיד"א) הפטרת בהעלותך אות ב, מביא החיד"א את נבואת הנביא זכריה שמנבא שגויים רבים יתלוו ויתווספו לעם ישראל, ומקשה שלכאורה אין מקבלים גרים לימות המשיח! ומתרץ שהם יתגיירו על ידי הדיוטות. כלומר הנביא מתנבא על כך שהדיוטות יגיירו לעתיד לבוא, כנבואת נחמה:
"ונלוו גוים רבים וכו'[5]. אפשר במה שאמרו ז"ל 'אין מקבלים גרים לימות המשיח', וכתב הרמב"ם פי"ג דאיסורי ביאה דב"ד לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם – לא דוחין אותם אחר שטבלו, ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם. עכ"ל. וכה ידבר הנביא: 'ונלוו גוים רבים', דהגם דאין מקבלין גרים לימות המשיח, יתגיירו בפני הדיוטות קודם שיתקיים 'ומלאה הארץ דעה'. וזהו שכתוב: 'ונלוו גוים רבים ביום ההוא', תכף שיתגלה המשיח, קודם שהכל יחכמו וב"ד הגדול לא ימחו לראות אחריתם. ואני מודיע: 'והיו לי לעם', כי בכל לבם ונפשם יתגיירו. ומכל מקום 'ואת עלית והשכנתי בתוכך, וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך'. כשיתקיים זה – תכיר כי נבואתי אמת".
אל לנו לנסות למנוע גיורים 'לא לשמה' אלא לגייר בעצמנו ולא להשאיר להדיוטות
הרב חיים דוד הלוי
הרב חיים דוד הלוי, בשו"ת עשה לך רב ג, כט, כותב שגם לסוברים שלא מקבלים גרים לעתיד לבוא, בכל זאת הם יתגיירו מעצמם, כמו שקרה בימי דוד ושלמה שגרים התגיירו אצל הדיוטות או מעצמם. ואם בית הדין לא מנעו – או לא יכלו למנוע – בימי דוד ושלמה, האם אנחנו יכולים למנוע מהם זאת?! אלא ברור שעדיף שאנחנו נגיירם בעצמנו, באופן שיקרב אותם עד כמה שאפשר לגיור לשם שמים ואהבת התורה:
"גם לדעת הסוברים שאין מקבלים גרים לעתיד לבוא, לדעת ר' אליעזר כולם גרורים הם לעתיד לבוא (עבודה זרה כ"ד). ולמדו זאת מן הפסוק הנ"ל, "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" וגו' לעבדו שכם אחד, ולמדה שם הגמרא שהיא גרות ממש, ופירש"י מעצמם נגררין להתגייר אעפ"י שאין מקבלים אותם ע"כ. והרי זה ממש, כפי שלא קבלו גרים בימי דוד ושלמה ואעפי"כ נתגיירו בימיהם מאה וחמשים אלף גרים (יבמות עט:) והיינו מעצמם בפני בית דין של הדיוטות, או מעצמם ממש, שבאו נספחו אל בית ישראל לשמור תורה ומצוות, כפי שאירע בימי מרדכי, שנאמר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" וגו' והיינו, ללא שיקבלום שום ב"ד.
מעתה, אם ב"ד הגדול בימי דוד ושלמה לא מנעו, או, שלא יכלו למנוע קבלת מאה וחמשים אלף גרים, שמא אנו נוכל בזמננו למנוע? אם לעתיד לבוא בימי המשיח ממש, עתידים גרים לבוא מעצמם ולהסתפח על בית ישראל אף שבית דין של משיח לא יקבלום, שמא עתה בימי 'אתחלתא דגאולה' נוכל אנו למנעם? ושמא טוב יותר, להפקיר הענין, ח"ו, לידי הדיוטות ממש שיגיירום או להניח להם להטמע מעצמם בישראל ללא כל גיור? ומכאן שיותר טוב לקבלם בזהירות מרובה, ולעשות כל האפשר להחדיר בלבם רצון כנה לקבלת מצוות, ובכך תהא גרותם תופסת מבחינת ההלכה, ועפ"י התנאים המבוארים לעיל".
בעבר היה מקובל שהדיוטות מגיירים ועל מציאות זו גזרו חכמים 'לזות שפתיים' בנטען
הרב אביעזר ציצוביץ
הרב אביעזר ציצוביץ (רב בברלין ערב השואה, נמלט לא"י והיה חבר במועצת הרבנות הראשית. נפטר בתשל"ו [1976]), שבילין כג-כד, עמוד פז, מחדש שבעבר הנורמה הייתה שהגרים התגיירו בפני הדיוטות, ולכן אמרו שיש לזות שפתיים כאשר יהודי נושא גיורת שנטען עליה, שכן יש חשש ממשי שהגיור לא היה כראוי. אך בימינו, שרק בתי דין מוסמכים מגיירים – אין לחשוש ללזות שפתיים:
"ונראה דכיון דסתם גרות בזמנים הקודמים היתה נעשית פעם בפני ב"ד של הדיוטות, וב"ד של הדיוטות לא מדקדקי בכך כיון שבדיעבד כלם גרים, ובזמן המשנה, מי שרצה להתגייר היה פונה לשלשה אנשים שיהיו ב"ד לקבלת גרות, כמו שאמרו בגמ' קדושין דף סב, האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר – אינה מקודשת, דבר שלא בא לעולם, וגר לא הוה בידו להתגייר מפני שצריך שלשה, מי יאמר דמזדקקי לו הני תלתא? הרי שהגר היה בוחר לו שלשה אנשים כדי להתגייר בפניהם. ואם בחר לו שלשה הדיוטות, הוה גרות. ובימי דוד במעשה דגבעונים, שנתוספו מאה וחמשים אלף גרים, כתוב בתוס' יבמות שם שנתגיירו מעצמם, פירוש בלי ב"ד של מומחים, אלא על ידי הדיוטות, וכן כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות ביאה הלכה ט"ו: 'לפיכך לא קבלו ב"ד גרים כל ימי דוד ושלמה וכו', ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות וכו".
וכרגיל הגרים היו רוצים יותר להתגייר בפני שלשה הדיוטות, מפני שהם קבלו אותם מיד ולא דקדקו אחריהם כ"כ, וב"ד של מומחים לא קבלו רק אחרי שהיו מתאמצין להתגייר ונבדקו היטב על כוונתם. לכן בסתם גרות יש חשש שיוציאו לעז על הגרות, שנעשה לשם זנות, ואסור לכנוס לכתחילה".
הערות
[1] נפטר ב1946, לתולדות חייו עיין כאן
[2] לפנינו ברמב"ם: אחר שטבלו מכל מקום.
[3] השאלה נשאלה על ידי אגודת הרבנים של שוויץ, ששלחה שאלה לרבני א"י מה לעשות בדבר נכריות שהתחתנו עם יהודים שברחו לשוויץ בשואה, ורוצות להתגייר כדי לעלות עם בעליהן לארץ ישראל.
[4] הרב ישראל פורת, תלמידו של הראי"ה קוק.
[5] זכריה ב, טו: "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ".
