סיכום דין עריות לגרים

מהתורה אין לגר קרובות

מהתורה גר שמתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו שום ייחוס לקרוביו. כך מבואר ביבמות צז, ב: "ת"ש: שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח.."

וכן פירש רש"י שם: "אפילו קידשו לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הלכך אין לו אחוה ואפילו מן האם".

ביבמות כב, א מבואר שאיסור עריות לגרים הוא מדרבנן: "אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא ואמר, בעו במערבא: גזרו שניות בגרים, או לא גזרו שניות בגרים? אמר ליה: השתא ומה ערוה גופה, אי לאו שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה – לא גזרו בהו רבנן, שניות מיבעיא?".

וכ"פ שו"ע יו"ד רסט, א: "דין תורה שמותר לגר שישא אמו, או אחותו מאמו, שנתגיירו."

טעם גזירת חכמים

ביבמות כב, א (שמובא לעיל) מובא שטעם הגזירה הוא "שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה".

הסביר הרמב"ם (איסורי ביאה יד, יב) שכדי שהגרים לא יחשבו שהם באים לקדושה קלה מפני שקרובה שהיתה אסורה להם כשהיו גויים עכשיו מותרת להם:"דין תורה שמותר לעכו"ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת".

הראב"ן יבמות ד"ה "ועוד הא", הסביר שהחשש הוא כלפי גוים אחרים שלא יזלזלו בגרים ויאמרו שהם ירדו ברמה: "ועוד הא דאמרינן שיאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופירשו רבותינו שיאמרו הגרים באים מקדושה חמורה כו', ותימה הוא דהא אמרינן להו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ונראה דלאו על הגרים מפרשינן ליה אלא על הגוים שכשיראו שהגרים נושאין אימן ואחיותיהן יאמרו שוטים הם הגוים שמתגיירין שמניחין קדושה חמורה שהגוים מוזהרין על העריות וכשמתגייר נושאין את הערוה וזו היא קדושה קלה."

עוד טעם מובא לגזירה והוא החשש "דאתי לאחלופי בישראל", שישראלים שיראו שהגרים מתחתנים עם קרובותיהן יחשבו שגם הם יכולים.

החשש מובא ביבמות צז, ב. המשנה מביאה שבני גיורת אפילו אם האם היתה בהריון כשהתגיירה והאח השני נולד אחרי הגרות אין בהם דין חליצה. הגמרא מבארת ש"אפילו" זה שלמרות שהם קרובים יותר מסתם אחים שהתגיירו בכל זאת לא גזרו חליצה: "הגיורת שנתגיירו בניה עמה – לא חולצין ולא מייבמין, אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה.. מאי אפילו? דאף על גב דתרוייהו לידתן בקדושה, ואתי לאיחלופי בישראל, אפילו הכי שרי".

יבמות כב, א רואים שהשיקול נפסק להלכה: "אמר רב נחמן: גרים, הואיל ואתו לידן, נימא בהו מלתא: אחין מן האם – לא יעידו, ואם העידו – עדותן עדות, אחין מן האב – מעידין לכתחלה. אמימר אמר: אפילו אחין מן האם נמי מעידין לכתחלה. ומאי שנא מעריות? ערוה – לכל מסורה, עדות – לבית דין מסורה, וגר שנתגייר – כקטן שנולד דמי".

רש"י מסביר את ההבדל בין ערוה לעדות, שערוה, חתונה, זה משהו שכל אחד עושה ולכן יש חשש שישראל הרואה שהגוי נושא את קרוביו, יחשוב שגם לו מותר. לעומת זאת, בעדות שרק בבית דין מתעסקים בזה, יודעים את ההלכה שגר שמתגייר כקטן שנולד דמי ולא יבואו לטעות לקבל עדות משני אחים ישראלים: "לכל מסורה – הכל נושאין נשים הלכך אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי. ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתיא לאכשורי אחין ישראל דבית דין ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי."

כמו שראינו בגמרא שם החשש העיקרי זה באחים מן האם. וכתבו הראשונים שעיקר חשש הבלבול הוא רק בקרובות משפחה מצד האם.

לדעת רש"י (יבמות צז, ב "בתר"), הסיטגמה על הגויות שהן מזנות, ולכן זה שמקובל לומר שהגרים הללו קרובים מצד האב, זה לא אמת כי האשה מזנה ואולי האבות שונים, ולכן לא יבואו להתיר בישראל: "בתר אביו שדינן ליה דהא בני פלניא קרו להו – הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהן אחין מן האם ומידע ידעי דהאי דשרינן להו משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם עובדת כוכבים זונה היא ומאיש אחר הוא".

הרא"ש (יבמות יא, ב) מסביר שההלכה שאין ייחוס מצד האב לכל גוי ידוע, כך שהישראלים יודעים שטעם ההיתר להינשא לאשת אחיו הוא משום שאין להם אחוה: "מן האב ולא מן האם כ"ע ל"פ דשרי דמשום דלא ליתי לאחלופי בישראל ליכא למיסר, דהכל יודעין דאין אב לעובד כוכבים".

הקרובות האסורות והמותרות

על פי העקרונות לעיל נביא את דברי השו"ע (שהעתיק את הרמב"ם) המונה את הקרובות האסורות והמותרות לגרים.

שו"ע יו"ד רסט, א מבאר שאסרו חכמים לגר שישא את אמו או אחותו מאמו שהתגיירו, (אם לא התגיירו הן אסורות מפני שהן גויות) בגלל החשש שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: "דין תורה שמותר לגר שישא אמו, או אחותו מאמו, שנתגיירו. אבל חכמים אסרו דבר זה, כדי שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכן גר שבא על אמו או אחותו, והיא בגיותה, הרי זה כבא על נכרית".

בסנהדרין נח, א מובאים העריות האסורות לבן נח: "תניא: על כן יעזב – איש את אביו ואת אמו, רבי אליעזר אומר: אביו – אחות אביו, אמו – אחות אמו. רבי עקיבא אומר: אביו – אשת אביו, אמו – אמו ממש. ודבק – ולא בזכר, באשתו – ולא באשת חבירו, והיו לבשר אחד – מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד."

הרמב"ם מלכים ט, ה פוסק כרבי עקיבא, ובנוסף פוסק שיש איסור באחותו מאמו: "שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה, שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו, ואת אמו כמשמעה, ודבק באשתו ולא באשת חבירו, באשתו ולא בזכור, והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד, ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה".

ברור שלגר גם אסור אשת איש, זכור ובהמה. וכשהוא מתגייר הותרו לו האם, אחותו מאמו ואשת אביו. חכמים אסרו לגר אמו ואחותו מאמו. אולם לגבי אשת אביו ואחות אביו (שלרבי אליעזר אסורה לבן נח) נחלקו הראשונים.

אשת אביו

תוספות (יבמות כב, א "ערוה לכל") מסביר שיש שני טעמים לגזירה ולפי הטעם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה גם קרובות שמצד האב אם הן אסורות לבני נח אסורות לגרים: "דהני תרי טעמי צריכין דבקורבת אב שהיו אסורין קודם לא שייך טעמא לאיחלופי שהכל יודעים דרחמנא אפקריה לזרעיה כגון אשת אביו לרבי עקיבא ואחות אביו לרבי אליעזר .. ור"ע אומר אשת אביו הוי טעמא שלא יאמרו כו' אבל אשת אביו לרבי אליעזר ואחות אביו לרבי עקיבא שרי דלא משום שמא יאמרו איכא ולא משום איחלופי איכא אבל עריות שמצד אם שלא היו אסורות קודם יש לאסור משום איחלופי דמשום שמא יאמרו ליכא ".

וכ"ד הרא"ש (יבמות יא, ב) וראב"ד (איסורי ביאה יד, יג), ורמ"א מביא את הדעה.

מנגד, לרמב"ם (איסורי ביאה יד, יג) התיר לגר להינשא לאשת אביו: "גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מדברי סופרים, ומותר בשאר האב אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה אף על פי כן לא גזרו על שאר אביו. לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אביו"

הבית יוסף רסט, מסביר שדעת הרמב"ם מסתדרת יותר עם הברייתא ביבמות צח, ב. ומסביר שעיקר הגזירה לדעת הרמב"ם היא שמא יאמרו הגוים באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואם היה רק חשש של "אתי לאחלופי בישראל" לא היו גוזרים. חכמים רצו לגזור איסור משום "שמא יאמרו" והחליטו לגזור דווקא על שאר האם מפני שבהם יש יותר סיכוי להחלפה, ולא גזרו גם על אשת אביו מפני שהגרים יודעים שיש עריות שהיו מותרות להן פעם ועכשיו אסורות, הם מבינים שיש דין אחר לגוי וישראל ולא שהקדושה קלה יותר: "אתי שפיר הא דתניא סתמא בפרק נושאין דגר מותר באשת אביו ככולי עלמא ולא צריך לדחוקי ולאוקמה כרבי אליעזר כדאוקמוה התוספות והרא"ש. ולפ"ז מה שאמרו בפ"ב דיבמות (כב.) ערוה גופה אי לאו משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' לא גזרו בה רבנן נ"ל דעל קרובים שמצד האם דוקא קאמר והכי פירושו אי לאו משום שמא יאמרו וכו' לא הוו גזרו בקרובות כלל אבל השתא דאיכא קרובות דמיתסרי להו אף על גב דאיכא קרובות דמיתסרי להו בגיותן ובגירותן שרי להו לא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' שהרי הם רואים שיש בקרובות האם שהיו מותרות בגיותן ואסורות בגירותן כגון אחות אמו ואשת אחיו מאמו שמותרות לבני נח ואסורות לגרים אלא יאמרו בקבלת התורה נתחדשה הלכה. וטעמא דגזרו טפי בקרובות האם מבקרובות האב משום דבקרובות האם אפשר דאתו לאיחלופי בישראל כדמשמע בפ"ב דיבמות ובפרק נושאין. ואי לא הוה אלא האי טעמא בלחוד לא הוו גזרי נמצא שעיקר הגזירה היה משום שמא יאמרו וכו' כן נראה לי לדעת הרמב"ם ז"ל:"

וכ"פ הנימוקי יוסף, והשו"ע.

אחות אביו

התוספות (יבמות צח, ב) כתבו שהגר צריך להחמיר גם כרבי אליעזר, שהסבירו שהברייתא שהבאנו לעיל שדייקו ממנה שמותר לגר את אשת אביו: "הך ברייתא כרבי אליעזר אבל רבי עקיבא פליג עליה ואסר אשת אביו ושרי אחות אביו. והלכות גדולות פוסקין כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ומיהו יש ליזהר כרבי אליעזר."

וכ"פ הרא"ש (יבמות יא, ב). כמובן, החומרא היא רק לדעת התוספות והרא"ש שסוברים שעריות האסורות לגוים גם אם הם משאר האב אסורות לגרים, אולם לרמב"ם שאפילו באשת אביו לא אסר משום שהיא שאר אביו, כל שכן שלא יאסור אחות אביו.

בית יוסף רסט, כתב שגם לדעת התוספות והרא"ש לא צריך להחמיר מפני שהדין הוא מדרבנן: "ואני אומר דכיון דלא מיתסרי אלא מדרבנן ומשום גזירה דשמא יאמרו אין להחמיר וכדאי הוא בעל הלכות שפסק כרבי עקיבא לסמוך עליו. כל זה לדעת התוספות (כב. ד"ה ערוה) והרא"ש (סי' ב) בפ"ב דיבמות ובפרק נושאין (תוס' צח. ד"ה נשא רא"ש סי' ב) שסוברים דקרובים שמצד האב האסורים לבני נח אסורים לגרים משום שמא יאמרו וכו'".

אחות אביו

ראינו לעיל שלדעת רבי אליעזר אחות אביו אסורה לבן נח.

כתבו התוספות (יבמות צח, ב) שבה"ג פסק כרבי עקיבא, אך בכל זאת הגר צריך להיזהר להחמיר כרבי אליעזר: "הך ברייתא כרבי אליעזר אבל רבי עקיבא פליג עליה ואסר אשת אביו ושרי אחות אביו. והלכות גדולות פוסקין כר' עקיבא דר' אליעזר שמותי הוא ומיהו יש ליזהר כרבי אליעזר."

בית יוסף רסט, כתב שכל הדיון הוא לדעת התוספות והרא"ש, ולא לרמב"ם שסובר שקרובים מצד אב מותרים, והכריע שלא צריך להחמיר מפני שהדין הוא מדרבנן: "ואני אומר דכיון דלא מיתסרי אלא מדרבנן ומשום גזירה דשמא יאמרו אין להחמיר וכדאי הוא בעל הלכות שפסק כרבי עקיבא לסמוך עליו כל זה לדעת התוספות (כב. ד"ה ערוה) והרא"ש (סי' ב) בפ"ב דיבמות ובפרק נושאין (תוס' צח. ד"ה נשא רא"ש סי' ב) שסוברים דקרובים שמצד האב האסורים לבני נח אסורים לגרים משום שמא יאמרו וכו'".

אשת אח

בשו"ע רסט, ג מובא שכמו בכל העריות גזרו חכמים גם באשת אח מצד האם ולא באשת אח מצד האב: "אבל אינו נושא לא אחותו מאמו, ולא אחות אמו מאמה, ולא אשת אחיו מאמו, שנשאה אחיו מאמו אחר שנתגיירה, אבל אם נשאה אחיו כשהיה עובד כוכבים, הרי זה מותרת לו".

החילוק בין אם האח נשא את האישה לאחר גירות או לפני גירות נלמד מהגמרא ביבמות צח, א. היא  מביאה ברייתא  על ניפטיים הגר שנשא את אשת אחיו וחכמים התירו לו. הגמרא מסבירה שאח של נפטיים נשא את האישה עוד כשהיה גוי, ולא אחרי שהתגייר – במקרה כזה לא גזרו חכמים:  "ת"ש, דאמר רבי יוסי: מעשה בניפטיים הגר שנשא אשת אחיו מאמו, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: אין אישות לגר; ואלא גר דקדיש, ה"נ לא תפסי בה קדושין! אלא אימא: אין איסור אשת אח לגר; מאי לאו דנסבא אח כשהוא גר! לא, דנסבא כשהוא עובד כוכבים. כשהוא עובד כוכבים, מאי למימרא? מהו דתימא, ליגזור כשהוא עובד כוכבים אטו כשהוא גר, קמ"ל".

על פי המשנה ביבמות צז, ב פסק השו"ע רסט, ד: "שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, חייבים משום אשת אח, אבל לא חולצין ולא מיבמין:.

פירוט שאר הקרובות

בשו"ע רסט, ג מפרט את הקרובות האסורות והמותרות, והכלל שכל הקרובות מצד האם אסורות והקרובות מצד האב מותרות. ולכן גם בתו (שנולדה בגיותו) מותרת לו מפני שהיא מצדו:"עובד כוכבים אסור בשאר האם אחר שנתגייר, מדברי סופרים, ומותר בשאר האב, אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים, שדבר ברור הוא שאביו של זה הוא אביו של זה, אף על פי כן לא גזרו על שאר אביו.
לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אביו, ואשת בנו, אף על פי שנשאת לאחיו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו. וכן אחות אמו מאביה, ואחותו מאביו, ובתו, שנתגיירו, מותרות לו.  (ויש אוסרים באשת אביו) (טור בה"ג).
אבל אינו נושא לא אחותו מאמו, ולא אחות אמו מאמה, ולא אשת אחיו מאמו, שנשאה אחיו מאמו אחר שנתגיירה, אבל אם נשאה אחיו כשהיה עובד כוכבים, הרי זה מותרת לו".

שאר דינים

בדיעבד

בשו"ע יו"ד רסט, ב מבואר על פי הרמב"ם הדין בדיעבד: "כיצד דין גרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא עובד כוכבים לאמו או לאחותו מאמו, ונתגיירו, מפרישין אותם. ואם היה נשוי לשאר עריות, ונתגייר הוא ואשתו, אין מפרישין אותם".

הלבוש (רסט, ב) מסביר את הסברא שאם הגר עבר בגיותו על איסור עריות אם נתיר לו להישאר נשוי כל שכן שיש בזה חשש של אמירה באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: "לפי מה שכתבנו דינא דגרים בעריות של שאר בשר, כך הוא דינו אם עבר על דתו בעוד שהוא גוי ונשא אמו או אחותו מאמו ונתגיירו מפרישין אותן, שאם לא ימחו בידו אף על פי שהוא עבר בגיותו על דתן מכל מקום יש כאן חילול תורתינו, שיאמר באתי מקדושה חמורה כו' שכבר עשיתי באיסור ועכשיו הותרה לי, ואם היה נשוי לשאר עריות בגיותו אפילו מצד האם ונתגייר הוא ואשתו עמו, כיון שאין האיסור אלא משום גזירה דישראל דלא ליתי לאיחלופי כו' הואיל וכבר נשוי הוא אין מפרישין אותו".

אישה ובתה

רמב"ם (איסורי ביאה יד, טו) עפ"י הברייתא ביבמות צח, ב פסק איסור בנשיאת שתי אחיות גיורות מצד האם, והתיר לכתחילה לישא שתים מצד האב: "הנושא גיורת ובתה הגיורת או שתי אחיות מן האם יושב עם אחת מהן ומגרש השנייה.. ומותר לאדם לישא שתי אחיות גיורות מן האב שלא גזרו בשאר האב כמו שבארנו".

וכ"פ השו"ע רסט, ה ובסעיף ז: "הנושא גיורת ובתה הגיורת, או שתי אחיות מן האם, יושב עם אחת מהן ומגרש השניה.
מותר לאדם לישא שתי אחיות גיורות מן האב, שלא גזרו בשאר האב".

אם או בת אשתו

שו"ע רסט, ו עפ"י יבמות צח, ב:"נשא גיורת, ומתה, מותר לישא אמה או בתה, שלא גזרו אלא בחייהן".

אין שניות לגרים

שו"ע רסט, ח עפ"י יבמות כב, א פסק שאין שניות בגרים: "השניות, כולן, לא גזרו עליהם בגרים. לפיכך מותר הגר לישא אם אמו. ונושא אדם גיורת ואם אמה, או בת בת בתה, וכן בשאר השניות".