כ"ז – מצוות אכילת מרור

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-16-27/

מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט"ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). טובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבו, ומנערים את כל החרוסת שדבקה בו, שאין לאכול מרור עם חרוסת (שו"ע תעה, א; מ"ב יג; כה"ח כג). ומברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור", ואוכלים כזית מרור.

אמרו חכמים שחמישה מיני מרור הם: חזרת (חסה), תמכא, חרחבינא, עולשין ומרור. כיום אנו מכירים שני מינים מהם: החזרת היא החסה, ותמכא קרוי כיום חריין, ויש קוראים אותו חזרת. אמרו חכמים שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה' יתברך חס עלינו. ועוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, כך השעבוד התחיל ברכות ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר (פסחים לט, א).

היו כמה אחרונים שפקפקו שמא אין יוצאים ידי חובת מרור בחסה שלנו, מפני שאין בה כלל מרירות. ולדעת ה'חזון-איש' אפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אולם למעשה דעת הפוסקים שאפשר לצאת בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שעבדו אותם בשפה רכה ושילמו להם שכר על עבודתם, ולאט לאט החמירו את השעבוד עד שהיה מר כלענה. וכן אמרו בירושלמי (פ"ב ה"ה) שהחסה מתוקה בתחילה ואח"כ נעשית מרה. וכך המנהג בכל ישראל להדר לאכול חסה למרור, שאין צריך שהמרור יהיה מר בעת אכילתו אלא צריך שיהיה ממין שלבסוף נעשה מר. ויש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו.[23]

וכיוון שמצויים בחסה תולעים, יש לנקותה ולבודקה היטב בערב פסח. כיום נמצאו שיטות לגידול חסה בלא תולעים, וטוב  לקנות חסה כזו, כדי לצאת מחשש איסור אכילת תולעים.

יש לאכול מן המרור שיעור נפח כזית, שהוא כנפח מחצית הביצה, ואפשר לשערו בעיניים. וכפי שלמדנו יש שנוהגים למדוד שיעור כזית במשקל, ועולה לכעשרים וחמישה גרם, ובחסה אין כל כך פער בין חשבון המשקל לחשבון הנפח.


[23]. דברי החזו"א באו"ח סי' קכד לפסחים לט, א. והרידב"ז כתב שאולי החסה אינה מרור כלל. אבל דעת רוב הפוסקים שהחסה היא המרור המשובח ביותר, שכן הגמ' דרשה רמזים בשמו, ובטבעו הוא רומז לשעבוד שהתחיל ברכות ומתיקות, וכ"כ מהר"ם חלאוה והתשב"ץ, וכן נפסק בשו"ע תעג, ה, וכ"כ הפר"ח תעב, ה, ושועה"ר תעב, ל. ועוד שלדעת הראבי"ה והגה"מ, וכ"כ הטור ושו"ע, כל הכתוב בתחילה במשנה עדיף למצוות מרור, ואם כן החסה (שהיתה נקראת אז חזרת) כתובה ראשונה. ובשו"ת חזו"ע סי' ל"ה האריך בזה.

עוד נוסיף שבברייתא בפסחים לט, א, מובאת דעת אחרים, שכל ירק מר שיש לו שרף, היינו כשנחתך יוצא ממקום החיתוך מעט מוהל לבן, ופניו מכסיפים, שאינו ירוק לגמרי אלא נוטה מעט ללובן, הוא מרור. ונחלקו הראשונים, לדעת הריא"ז מהר"ם חלאוה ועוד, אכן כל ירק שעומד בסימנים הללו כשר למרור. ולדעת הסמ"ק אלו הסימנים של חמשת המינים שנזכרו במשנה, אבל אין יותר מחמישה מינים שכשרים למרור. והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו סימנים אלו, או מפני שסוברים שרק חמשת המינים כשרים, וממילא אין משמעות לסימנים, או שסוברים שאין אנו בקיאים בסימנים הללו ולכן אין לנו דרך לקבוע על פיהם איזה מין ירק נוסף כשר למרור. למעשה, מי שאין לו חסה או חריין, יקח מין ירק אחר שעונה לסימנים הללו, אבל לא יברך עליו, שמא איננו בקיאים בסימנים, ושמא אינו מחמשת המינים הכשרים למרור. וכ"כ במ"ב תעג, מו, ובבאו"ה שם.

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן