כ"ז – מצוות אכילת מרור

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-16-27/

מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט"ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). טובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבו, שהמרור רומז לשעבוד המר. ולדעת רבים אין הכוונה לטבול את המרור בעומק החרוסת, אלא רק לנגוע מעט בחרוסת. ואם נדבק במרור מעט חרוסת, מנערים אותה מהמרור, שאין לאכול מרור עם חרוסת מתוקה (שו"ע תעה, א; מ"ב יג; כה"ח כג). מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור", ואוכלים כ'זית' מרור.

אמרו חכמים שחמישה מיני מרור הם: חזרת (חסה), תמכא, חרחבינא, עולשין ומרור. כיום אנו מכירים שני מינים מהם: החזרת היא החסה, ותמכא נקראת כיום חריין או חזרת. אמרו חכמים שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה' יתברך חס עלינו. עוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, כך השעבוד התחיל ברכות ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר (פסחים לט, א).

היו שפקפקו שמא אין יוצאים ידי חובת מרור בחסה שלנו, מפני שאין בטעמה מרירות. ויש אומרים שאפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אולם למעשה יוצאים בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שעבדו בשפה רכה ושילמו שכר על העבודה, ובהדרגה החמירו את השעבוד עד שהיה מר כלענה. וכן אמרו בירושלמי (פ"ב ה"ה) שהחסה מתוקה בתחילה ואח"כ נעשית מרה. וכך המנהג בכל ישראל להדר ליטול חסה למרור, שאין צריך שהמרור יהיה מר בעת אכילתו אלא שיהיה ממין שלבסוף נעשה מר. ויש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו.[23]

כיוון שמצויים בחסה תולעים, יש לנקותה היטב ולבודקה בערב פסח. כיום נמצאו שיטות לגידול חסה בלא תולעים, וטוב לקנות חסה כזו, כדי לצאת מחשש איסור אכילת תולעים.

יש לאכול מן המרור שיעור נפח כזית, שהוא כנפח מחצית הביצה, ואפשר לשערו בעיניים. וכפי שלמדנו יש שנוהגים למדוד שיעור כזית במשקל, ועולה לכעשרים וחמישה גרם, ובחסה אין כל כך פער בין חשבון המשקל לחשבון הנפח.


[23]. הרידב"ז וחזו"א או"ח סי' קכד לפסחים לט, א, פקפקו בכשרות החסה שלנו. אבל לרוב הפוסקים, חסה היא המרור המשובח ביותר, שכן הגמ' דרשה רמזים בשמו, ובטבעו הוא רומז לשעבוד שהתחיל ברכות ומתיקות, וכ"כ מהר"ם חלאוה ותשב"ץ, וכן נפסק בשו"ע תעג, ה, וכ"כ פר"ח תעב, ה, ושועה"ר תעב, ל. ועוד שלדעת ראבי"ה, הגה"מ, טור ושו"ע, כל הכתוב בתחילה במשנה עדיף למצוות מרור, ואם כן החסה (שהיתה נקראת אז חזרת) כתובה ראשונה. ובשו"ת חזו"ע סי' לה האריך בזה.

בברייתא בפסחים לט, א, מובאת דעת אחרים, שכל ירק מר שיש לו שרף, היינו כשנחתך יוצא ממקום החיתוך מעט מוהל לבן, ופניו מכסיפים, שאינו ירוק לגמרי אלא נוטה מעט ללובן, הוא מרור. ונחלקו הראשונים, לדעת ריא"ז, מהר"ם חלאוה ועוד, אכן כל ירק שעומד בסימנים הללו כשר למרור. ולדעת סמ"ק אלו הסימנים של חמשת המינים שנזכרו במשנה, אבל אין יותר מחמישה מינים שכשרים למרור. והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו סימנים אלו, או מפני שסוברים שרק חמשת המינים כשרים, וממילא אין משמעות לסימנים, או שסוברים שאין אנו בקיאים בסימנים הללו ולכן אין לנו דרך לקבוע על פיהם איזה מין ירק נוסף כשר למרור. למעשה, מי שאין לו חסה או חריין, יקח מין ירק אחר שעונה לסימנים הללו, אבל לא יברך עליו, שמא איננו בקיאים בסימנים, ושמא אינו מחמשת המינים הכשרים למרור. וכ"כ במ"ב תעג, מו, ובבאו"ה שם.

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן