ה'עירוב', היינו מזון שתי הסעודות שכל בני המקום שותפים בו – מאחד את כל התושבים, ועל ידי כך כל המקום המוקף נחשב 'רשות היחיד' ומותר לטלטל בתוכו. אלא שכל זה בתנאי שכל תושבי המקום בלא יוצא מהכלל שותפים ב'עירוב', אבל אם אחד מהם אינו מעוניין להשתתף ב'עירוב', כבר אינם נחשבים לרשות אחת, וה'עירוב' אינו מועיל.
לפי זה ישנה בעיה בערים ובישובים שגרים בהם מחללי שבת, שהואיל והם אינם מעוניינים ב'עירוב', נמצא שהם ובתיהם אינם כלולים בשותפות של ה'עירוב', וממילא ה'עירוב' אינו מועיל שם. וכן הדין כאשר גר שם נוכרי, שדירתו אינה כלולה ב'עירוב', וממילא מבטלת את ה'עירוב' (שו"ע שפה, ג; שפב, א).
התקנה לכך, שאותו מחלל שבת או נוכרי ישכיר את ביתו לאותה שבת לאחד משומרי השבת, ואז גם ביתו נכלל ב'עירוב'. הבעיה היא שעצה זו כמעט שלא ניתנת לביצוע בישובים גדולים וקל וחומר בערים. על כן נהגו להיעזר בעצה אחרת – שכרו את כל הבתים משר העיר, שיש לו רשות להיכנס לכל בית ובית שבעיר (שו"ע שצא, א).
ויש אומרים שעצה זו אינה מועילה כיום, שכן במדינה דמוקרטית אין רשות לראש העיר להיכנס לדירת אדם פרטי בלא צו של בית משפט. ובכל זאת נוהגים להקל, מפני שבעת מלחמה יכולים קצין העיר ומפקד פיקוד העורף להורות לחיילים להשתמש בבתים שיבחרו, ואף בעת ביצוע תרגילים יכולים להשתמש בכל דירה שימצאו לנכון. לפיכך, יש להם חלק מסוים בכל הבתים, וניתן לשכור מהם את חלקם לפני השבת לצורך ה'עירוב'.[6]
