החזן צריך לומר את פסוקי ‘קדוש’ ‘ברוך’ ו’ימלוך’ יחד עם הקהל, כדי לאומרם יחד עם עשרה מישראל. ויאמרם בקול רם, שאם יהיה שם מי שעומד באמצע התפילה, יוכל לשומעו ויצא בזה ידי קדושה, ששומע כעונה (שו”ע קד, ז). אחר שיאמר את הפסוקים ישתוק מעט ויאמרם בקול רם עם הקהל.
אם קולו של החזן אינו חזק מספיק כדי להשמיע את קולו בתוך הקהל, ימתין עד שרוב הציבור יסיימו את אמירת הפסוק וקול אמירתם יחלש מעט, ואז יתחיל לומר את הפסוק. וכך מצד אחד יוכלו כולם לשומעו, ומאידך כיוון שעדיין ישנם מתפללים שלא סיימו לומר את פסוק הקדושה, נמצא שהוא אומרו עמהם במניין.
ואם הציבור גדול כל כך, עד שרק לאחר שכל הציבור יסיים לומר את הפסוק יוכל החזן להשמיע את קולו, יש דעות כיצד ינהג. יש אומרים שהעיקר שיאמר את פסוקי הקדושה יחד עם הציבור, וישתדל שישמעוהו לפחות עשרה אנשים. ויש אומרים שהעיקר שכולם יוכלו לשומעו, ואין לחוש שלא יאמרם עם עשרה, מפני שהוא החזן, וכשיש שם מניין ששומעים אותו הרי הוא נחשב כאומרם במניין, ולכן ימתין עד שיוכל להשמיע את קולו לכולם. ולכל מנהג יש מקום בהלכה.[7]
כאשר אדם עומד בתפילה והפסיק בשתיקה כדי לשמוע מהחזן את הקדושה, כמבואר בשו”ע קד, ז, ואינו מצליח לשומעו, כתב בלבושי מרדכי א, יז, שיכוון לשמוע אחד מהקהל. ורבים סוברים שכיוון שהעונים מהקהל אינם מכוונים להוציאו, אינו מועיל, ולכן אם אינו שומע את החזן, מוטב שימשיך בתפילתו. וכ”כ בכה”ח קד, לו, וכן משמע מאג”מ שם.
