לאחר תחנון, ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה, אומרים שלושה פרקי תפילה. הראשון – 'אשרי' ('תהִלה לדוד'). ואף שכבר אמרוהו בפסוקי דזמרה, חוזרים לאומרו שוב, מפני שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר 'תהִלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא". בראשונה אומרים אותו בפסוקי דזמרה, בשנית כאן אחר תחנון, ובשלישית לפני תפילת מנחה (לעיל יד, ג, 5).
לאחר מכן אומרים מזמור "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה", ויש בו המשך לתחנונים שאחר עמידה.[1]
כיוון שהוא תפילה על יום צרה, אין אומרים אותו בימים של שמחה. ונחלקו המנהגים בזה. למנהג ספרדים, דינו כדין תחנון, ובכל יום שמפני צד שמחה שבו אין אומרים תחנון, גם אין אומרים 'למנצח'. ולמנהג אשכנזים, למניעת תחנון מספיקה שמחה קלה, אבל למניעת אמירת 'למנצח' צריך שתהיה שמחה גדולה. ולכן כשמתפלל עם הציבור חתן או בעל ברית, אין אומרים תחנון, אבל 'למנצח' אומרים. וכן לגבי חודש ניסן והימים שמיום הכיפורים עד סוף חודש תשרי, אף שאין אומרים בהם תחנון, 'למנצח' אומרים. ורק בימי חג וערב חג ואיסרו חג, אין אומרים 'למנצח' (רמ"א קלא, א; מ"ב לה; כה"ח לז). ומנהגים אלו כתובים בסידורים לפני פרק 'למנצח', כל עדה כמנהגה.
