למנהג יוצאי אשכנז, כדי להיות 'מהדרין מן המהדרין' צריך שכל אחד מבני הבית ידליק בברכה חנוכיה משלו, ביום הראשון כל אחד מדליק נר אחד, ובשמיני כל אחד מדליק שמונה. ואין חוששים שלא ידעו את מספר הנרות של אותו יום, מפני שמקפידים להפריד את החנוכיות זו מזו.[1]
גם קטנים שהגיעו לחינוך מדליקים נרות בברכה, וגיל חינוך הוא בערך מגיל שש, שאז הם מבינים את סיפור הנס והמצווה.
נשים נשואות נוהגות שלא להדליק נרות, מפני שהדלקת בעליהן נחשבת כהדלקה שלהן, ש'אשתו כגופו'. ובהרבה בתים גם בנות קטנות שהגיעו לגיל חינוך וגם נערות אינן נוהגות להדליק נרות. אמנם אם ירצו להדליק, רשאיות להדליק בברכה. ונראה שטוב לעודד את הבנות שהגיעו לגיל חינוך להדליק נרות לפחות עד הגיען לבת מצווה, כי ההדלקה מקשרת אותן לתורה ולמצוות. ואם ירצו להדליק גם אח"כ, תבוא עליהן ברכה. ואף אשה שבעלה מדליק נרות, אם למרות המנהג תרצה להדליק בעצמה – רשאית להדליק בברכה.[2]
בביאור הגר"א כתב, שהטעם העיקרי בגמרא לדברי בית הלל הוא 'מעלים בקודש', ואין צורך שידעו כמה ימים, אלא העיקר להוסיף ולהרבות בנרות, ודחה בזה את סברת תוס', ולכן גם כשכולם מדליקים בפתח הבית, יש להדליק לפי מספר בני הבית והימים.
יש דקדקו שלרמב"ם אחד מדליק עבור כולם, ואילו למנהג אשכנז עפ"י מהרי"ל כל אחד מבני הבית מדליק בברכה. והרב רבינוביץ כתב בספר מלומדי מלחמה (עמ' 232), שלפי הגירסה המובאת במהדורת הרב קפאח, יוצא שמנהג אשכנז כרמב"ם. נתבאר בט"ז תרעז, א, ומ"א תרעז, ט, שהואיל ובני הבית אינם מתכוונים לצאת בברכת בעל הבית, הרי שהם יכולים לברך על הדלקת נרותיהם. ומשמע שבלא זה אינם יכולים לברך, כי אין לברך על ההידור. וב'שפת אמת' לשבת כא, ב, הביא סברה שמעיקר התקנה קבעו שהמהדרין מן המהדרין יברכו למרות שכבר יצאו ידי עיקר המצווה. עוד נחלקו בזה אם הדליק נר אחד בברכה ואח"כ השיג עוד נרות כמניין המהדרין, האם יחזור לברך על הדלקת נרות ההידור, לא"ר יברך ולפר"ח סו"ס תרע"ב, לא יברך, ולזה נטה בשו"ת רע"א תנינא יג (עי"ש היטב), עפ"י מה שמשמע מט"ז ומ"א.
יש לברר מה הדין בבני בית שחשבו להדליק בעצמם, ולבסוף לא הדליקו, האם יצאו בהדלקת בעל הבית. ונלענ"ד שבדיעבד יצאו, כי המצווה שיהיה נר בבית, ובפועל היה, ובעל כרחם יצאו ידי המצווה בלא הידור. ומה שהם מכוונים שלא לצאת בהדלקת אבי המשפחה, כדברי ט"ז ומ"א, הכוונה שלא לצאת ידי מצוות ההידור שכל אחד ידליק, אבל בעצם ההדלקה יוצאים. וצ"ע. ובוודאי שכך הדין לסברת ה'שפת אמת'.
[2]. הטעם שאשתו כגופו מובא בהרבה אחרונים, ומהם מ"ב תרעא, ט, ותרעה, ט; כה"ח תרעא, טז. לגבי הנוהגים ששאר בנות הבית אינן מדליקות נאמרו כמה טעמים: לחת"ס שבת כא, ב, הואיל ונהגו להדליק בחוץ, לא היה צנוע שתצאנה. למשמרת שלום מח, ב, הואיל והאם לא מדליקה אין דרך ארץ שבנותיה תדלקנה. וי"א שטעם הדלקת הקטנים כדי לחנכם, וכיוון שהבנות לא ידליקו כשיגדלו, כי ייצאו ידי חובה על ידי בעליהן, אינן מדליקות כשהן קטנות.
ואם ירצו – ידליקו בברכה, כמובא במ"ב תרעה, ט. שהרי גם במצוות שנשים פטורות, לפי מנהג אשכנז רשאיות לקיים בברכה, ק"ו בנרות חנוכה שנשים חייבות. וכיוון שיש רווקות, גרושות ואלמנות שגרות לבדן, יש מקום שהבנות יתרגלו להדליק נרות בבית הוריהן בברכה. ולמנהג רוב הספרדים בכל בית רק אחד מדליק, ואם תרצה להדליק לא תברך. בנות שרוצות להדליק בברכה, אם אביהן מסכים, תוכלנה לסמוך על הרב שלום משאש ולכוון שלא לצאת בהדלקת אביהן, ולהדליק נרות בברכה (כמובא בהלכה ג).
