הנצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אסור לו לברך ברכות. ואם בירך, בדיעבד יצא ידי חובתו. ואם יכול להתאפק 72 דקות, רשאי לברך (כמבואר בפנה”ל תפילה ה, ט).
שתוי יכול לברך לכתחילה. שיכור שאינו יכול לעמוד בכבוד לפני המלך, לכתחילה לא יברך, אבל אם עד שימתין שיתפקח מיינו, יפסיד את זמן הברכה, יברך כשהוא שיכור. אבל שיכור כלוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות, וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (כמבואר שם ה, יא).
עשה צרכיו או שנגע בידיו במקומות המכוסים שבגופו, צריך לשטוף את ידיו במים לפני הברכה. ואם אין לו מים, ישפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר שינקה אותן, ואח”כ יברך. וסתם ידיים, אינן צריכות שטיפה לפני ברכה (שו”ע ד, כג, מ”ב נט-סא).
אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה (כמבואר בפנה”ל תפילה ג, יא). וכן אסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה ושאר דברים שמסריחים כמותה. האיסור הוא בתוך ארבע אמות של צואה או במקום שרואים אותה. ואם ריחה מתפשט, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה ריחה. בדיעבד, אם בירך במקום צואה, למרות שעשה איסור, לא יחזור לברך. אבל אם התפלל עמידה במקום צואה, לא יצא ידי חובתו (שם ג, ט-י).
תינוק בן פחות משנה, כיוון שצואתו אינה מסרחת כל כך, בשעת הדחק מותר לברך לידה. ואם התינוק הגיע לגיל שנה ועשה את צואתו בבגדיו, ובשעה שאמו מברכת הוא בא אליה. אם היא באמצע ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך, ואין ביכולתה להתרחק או להניח אותו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות של ברכת המזון; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו”ע או”ח סה, א, באו”ה קפג, ו, ‘אפילו’, פנה”ל תפילת נשים יא, ט).
