מצוות המילה מוטלת על האב, ולכן עדיף שהאב בעצמו ימול את בנו. ולדעת הרמב”ם (מילה ג, א), גם הברכה משתנה בשעה שהאב מוהל. מוהל רגיל מברך: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה”. וכאשר האב מוהל, מברך: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הבן”, מאחר שהמצווה מכוונת כלפיו ממש. ויש שנוהגים כדעתו (חלק מהספרדים). ולמנהג אשכנזים, גם כאשר האב מל בעצמו, הוא מברך את הברכה הרגילה: “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה” (רמ”א רסה, ב).
אולם לעומת זאת חשוב שהמוהל יהיה בקי ומנוסה, שהרי המילה היא ניתוח שצריך להיעשות באחריות מרבית, ורוב האבות אינם בקיאים בזה. ולכן מנהגנו, שההורים אינם משתדלים ללמוד את מלאכת המילה כדי למול בעצמם, אלא ממנים מוהל מקצועי לשליח למול את בנם, וכידוע, שליחו של אדם כמותו. ואע”פ שישנו כלל ש”מצווה בו יותר מבשלוחו”, עדיף למנות לשליח את המוהל המקצועי, מפני חשש הסכנה. וכבר שמעתי על אב שרצה להדר במצווה זו ולמול את בנו בעצמו, ולבסוף פצע את בנו קשה, ובקושי הצליחו הרופאים להצילו. ולכן עדיף שהאב ימנה מוהל מקצועי לשליח, ולא ינסה להדר במצווה זו על חשבון בנו הרך. וכך נהגו רוב גדולי ישראל, שלא התאמצו למול בעצמם את בנם.
