מצווה להספיד את המת, לתת ביטוי למעלותיו ומעשיו הטובים ולעורר את האנשים לבכות ולהצטער עליו. אמרו חכמים (שבת קה, ב): “כל הבוכה על אדם כשר – מוחלין לו על כל עוונותיו”. כיוון שקשה לדייק באמירת השבחים בעת ההספד, מוטב להוסיף בשבחים מאשר לגרוע מהם. אבל אסור להגזים בשבחו של הנפטר בדברים שאין בו. והמפריז בשבחו, גורם רעה לעצמו ולמת. מי שאין בו מעלות מיוחדות אבל סבל יסורים בחייו או במותו, מזכירים יסוריו, שכן גדולת האדם מתגלה גם ביכולתו לעמוד בייסורים המזככים, ובזה מעוררים את הציבור להצטער ולבכות עליו.
כאשר ההלוויה מתקיימת בימי מועד, משום שמחת המועד אין מספידים את הנפטר. אמנם תלמיד חכם, משום כבוד התורה, מספידים מעט גם בימים אלו.
המלווים את המת צריכים להתעטף בשתיקה ולא לדבר בעניינים שאינם קשורים לכבודו של הנפטר. והחזן נוהג לומר דברי התעוררות מהמשנה (אבות ג, א): “עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”. וכן נוהגים לומר בהלוויית איש מזמור “יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן” (תהלים צא), שיש בו בקשת שמירה לנשמת הנפטר מן המזיקים. ועל אישה אומרים מזמור “אשת חיל” (משלי לא). לאחר מכן האבלים אומרים קדיש לעילוי נשמת הנפטר. ילדי הנפטר יאמרו קדיש זה במשך כל שנת האבל. אם אין למת ילדים, קרובים אחרים אומרים קדיש לעילוי נשמתו. בסיום הקבורה אומר החזן את תפילת ‘אל מלא רחמים’ ובה בקשה מה’ שיקבל ברחמים את נשמת הנפטר ויזכהו למנוחת עולמים בגן עדן עד אשר יזכה לקום בתחיית המתים.
לאחר סיום הקבורה חולצים האבלים את נעליהם כאות לתחילת השבעה. אם אין להם שם נעלי בית והם אינם יכולים ללכת יחפים, יניחו עפר בנעליהם וילכו בהם. המלווים עומדים בשתי שורות, והאבלים עוברים ביניהם ומתחילים לקבל נחמה. לקראת צאתם מבית הקברות נוהגים האבלים והמלווים ליטול את ידיהם במים, כדי להיטהר ולחזור לחיים.
