מצווה למי שביער את מעשרותיו מביתו כהלכה, להתוודות על כך לפני ה’ במנחה של יום טוב האחרון של פסח בשנה הרביעית ובשנה השביעית לשמיטה (משנה מעשר שני ה, י). שנאמר (דברים כו, יב-טו): “כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר… וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֶיךָ (נוסח זה): בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלוֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”. מכך שקראו חכמים למצווה זו ‘וידוי מעשרות’, אנו לומדים שיש גם וידוי חיובי על מצוות, שהווידוי הוא סיכום דברים לפני ה’. מצווה לומר את הווידוי בבית המקדש, שנאמר (שם, יג): “וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֶיךָ”. אמנם מי שלא זכה לעלות לרגל בזמן הביעור, היה צריך לומר את הווידוי במקומו. מי שאינו מבין עברית רשאי לאומרו בתרגום (רמב”ם מעשר שני יא, ה-ו).
את ה’וידוי’ זכאי לומר רק מי שלא עבר על שום הלכה מהלכות תרומות ומעשרות במשך שלוש השנים, שנאמר: “בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי” – שנתן את כל המתנות ולא שינה מסדר הפרשתם. “לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ” – שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מהתלוש על המחובר, ולא מהמחובר על התלוש, ולא מהחדש על הישן, ולא מהישן על החדש. “וְלֹא שָׁכָחְתִּי” – שלא שכח לברך לפני קיום המצווה. “לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ” – שלא אכל ‘מעשר-שני’ בהיותו אונן. “וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא” – שלא טימא אותו. “וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת” – שלא השתמש בכסף פדיון ‘מעשר שני’ למצוות אחרות, ואפילו לצורך קבורת מת. “שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’ אֱלוֹהָי” – שהעלה את ה’מעשר-שני’ לבית הבחירה. “עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי” – ששמח ושימח בו אחרים, שנאמר (דברים כו, יא): “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ” (משנה מעשר שני ה, יא-יב; רמב”ם יא, טו).
לאחר שזכה אדם לקיים את מצוות תרומות ומעשרות על כל פרטיהן ודקדוקיהן, עם ישראל יכול להתברך בזכותו, אלא שבלא תפילה הברכה לא תגיע, ולכן מצווה עליו שיתפלל ויבקש: “הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”.
בזמן הזה, אין אומרים ‘וידוי מעשרות’, מפני שבית המקדש חרב ואיננו יכולים לאכול פירות ‘מעשר שני’ בטהרה בירושלים כמצוות התורה. ויש נוהגים לעשות זכר למצווה, וקוראים מהתורה את כל הפרשיה שפסוקי הווידוי נזכרים בה.[9]
