ככלל איסור בל תשחית נאמר על דברים שיש בהם תועלת, אבל עץ סרק, היינו עץ שאינו נותן פירות, לא היה נחשב בעל חשיבות, ולכן לא חל עליו איסור ‘בל תשחית’ (רמב”ם הל’ מלכים ו, ט). כיום שמספר האנשים בעולם גדל מאוד ורובם מתגוררים בבתי קומות בצפיפות, וחשוב להם מאוד לטפח גינות נוי, כדי ליהנות מיופיו של הטבע ותועלתו לבריאות, ולשם כך אף מוכנים להשקיע כסף, הרי שיש לכל העצים, השיחים והפרחים שאנשים רגילים לגדל ולטפח ערך כספי, וממילא המשחית אותם עובר באיסור תורה. בנוסף לכך, יש בעצי הסרק תועלת לטיהור האוויר.
ומידת חסידות שלא לפגוע סתם בלא סיבה בשום חי או צמח, גם אם בינתיים אין לו שום ערך כספי, מפני שאין ראוי לפגוע בשום דבר נברא, שאין דבר שנברא בעולם לבטלה, ולכל נברא ערך ייחודי משלו, שעל ידו ניתן להבין יותר את מגמתו של בורא העולם. וכן אמרו חכמים (ב”ר י, ו): “אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל”. וכן אמרו בזוהר (ח”ג פו, א), שכל עשב, אפילו הקטן ביותר, יש לו כוח עליון למעלה, וכל מה שנעשה עימו בזה העולם, הכל הוא על ידי אותו הכוח שלו בעליונים. ואף שעדיין לא זכינו להבין את כל החכמה הגנוזה בעצים ובעשבים, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד שירתם, איך שהם מקלסים תמיד את הקב”ה, הננו יכולים להתרשם מהיופי שבבריאה ומחכמת הבורא וגדולתו. כיוצא בזה אמרו חכמים, שהתכסות האדמה בעשבים כמוה כעריכת השולחן באופן נאה, כדי שהאדם יוכל להגשים בפאר והדר את ייעודו האלוקי (עי’ ויק”ר יא, א). כתוב בפסקי התוספות (פסחים קל”ב), שהקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה. ואמרו חכמים (כתובות קיב, ב): “עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות”, נמצא שגם בעצי הסרק גנוז משהו מכוחם של עצי הפרי.
הרי שיש ערך לשמירת מיני הצומח והחי שלא יכחדו מן העולם. וכן ברור שיש לשמור על החוקים שנחקקו למען שמירת בעלי חיים וצמחי בר מוגנים. ראשית, מפני הערך העצמי שבשמירת הבריאה על כל גווניה. שנית, מפני שהחקיקה שנקבעה על ידי נציגי הציבור מחייבת כל אחד, הן מצד כוחו של הציבור לקבוע תקנות, והן מצד דינא דמלכותא דינא. אמנם כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לשמירת מין ממיני החי או הצומח, צרכי האדם גוברים, ובלבד שהדבר נעשה בשיקול דעת ולא מתוך זלזול ואי התחשבות בסביבה. כהשלמה לערך שמירת הסביבה, ראוי להוסיף שמצווה לשמור על ניקיון הסביבה ויופיו של הטבע, ולהימנע מהשלכת פסולת במקומות שאינם מיועדים לכך, ובארץ ישראל שמירה זו קשורה למצוות יישוב הארץ (עי’ כתובות קיב, א).
