ישראל שקנה או שקיבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או מזכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. וגם אם הכלי נוצר במפעל ששייך לישראל, אם גוי קנה אותו, הכלי הפך להיות שלו, וישראל שיקנה ממנו את הכלי, צריך להטבילו. ואם הגוי השתמש בכלי במאכלים אסורים, יש להכשירו תחילה כדרך שימושו, כדי להוציא ממנו את טעמי האיסור שנבלעו או נדבקו בו, ואחר כך להטבילו לשם טהרה.
את שתי המצוות הללו: הכשרת הכלים וטבילתם, למדנו ממה שנאמר בתורה על השלל שלקחו בני ישראל מהמדיינים (במדבר לא, כא-כג): “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם”. העברה באש או במים רותחים נועדה לכלים שבישלו או שצלו בהם מאכלי איסור, וכדרך שהשתמשו בהם באיסור כך צריך להכשירם (להלן לב, א). בנוסף לכך נאמר: “וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא”, ללמדנו שצריך גם לטהר את הכלי על ידי טבילתו במקווה שבו הנידה טובלת לטהרתה (ע”ז עה, ב; רמב”ן). ואין זיקה בין שתי המצוות, אלא שאם הגוי השתמש בכלי למאכלים אסורים, צריך גם להכשירו וגם להטבילו, ואם לא השתמש למאכלי איסור, צריך להטבילו בלבד.
מגמת מצוות הטבילה לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, אל מדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שעל ידם יוכלו ישראל להתקשר אל ערכי התורה. מצווה זו היא אחת ממערכת המצוות שנועדו לייחד את אכילתם של ישראל כאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה. לכן נצטוו ישראל לברך לפני האכילה ולאחריה, ושלא לאכול מאכלים אסורים שמבטאים מגמות אחרות, ולהפריש מהמאכלים מתנות לכהנים, ללויים ולעניים, ולהעלות מהם לירושלים ולאוכלם שם בקדושה. מצוות טבילת כלים נועדה לטהר את הכלי מהטומאה הדבוקה באכילה סתמית שנועדה לקיים את אדם בימי חלדו בעולם הזה, כדי שיוכל ישראל באכילתו להתקשר יותר אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם.
