יב – חלב אשה

חלב אשה, בין יהודייה ובין שאינה יהודייה, מותר באכילה, ובתנאי שהחלב פרש ממנה, כגון ששאבה אותו לתוך כלי. ואין הוא נחשב חלב לעניין איסור בשר בחלב.

אבל אסרו חכמים לינוק חלב מאשה, ורק לתינוק מותר לינוק חלב מאימו או ממינקת אחרת עד הגיעו לגיל עשרים וארבעה חודש. ולאחר שהגיע לגיל זה, אם התינוק ממשיך לינוק ברציפות, מותר להניקו עד גיל ארבע, ואם הוא חלוש עד גיל חמש. אבל אם הפסיק לינוק למשך שלושה ימים (72 שעות), והפסקה זו לא נעשתה מפני שהיה חולה, אסור להניקו, ודינו ככל אדם, שמותר לו לאכול את החלב אחר שנשאב אבל אסור לו לינוק מהשד עצמו (כתובות ס, א; שו”ע יו”ד פא, ז).[12]


[12]. הכלל: “כל היוצא מהטמא – טמא” (בכורות ה, ב), אינו חל על חלב אשה, מפני שרק מה שאסור באיסור לאו מהתורה – היוצא ממנו אסור, ואילו בשר אדם אסור מחמת מצוות עשה (רמב”ם) או מדברי חכמים (רא”ש ורשב”א). אבל אסרו חכמים לינוק מאשה, שמא יטעו בעקבות זאת להתיר חלב טמא, שיאמרו כשם שאסור לאכול בשר אדם אבל החלב היוצא מאשה מותר, כך למרות שבשר בהמה וחיה טמאים אסור באכילה, החלב היוצא מהם מותר.

חלב נוכרית כשר כחלב ישראלית, וכן נאמר בישעיהו (מט, כג): “וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ…” אמנם יש אומרים, שאם צריך למצוא מיניקת לתינוק ישראלי, יש להעדיף מיניקת ישראל (ר”ן בשם רשב”א, רמ”א פא, ז). ואם שכרו מינקת שאינה ישראלית, מנהג חסידות לבקש שתאכל מאכלים כשרים (תורת חטאת סה, יא).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן