מצוות עונה מתקיימת כסדרה בכל חודשי העיבור, כאשר לרוב האנשים החובה היא פעמיים בשבוע (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ב, ז). אמנם בחודשים הראשונים להיריון החיבור עלול להיות קשה במקצת לאשה מחמת בחילות ומיחושים אחרים, לפיכך יש צורך לנהוג יותר במתינות כדי לקיים את המצווה באופן הנוח ביותר, אולם המצווה נותרת במקומה במלא תוקפה.
אמרו חכמים, שבששת החודשים האחרונים, קיום מצוות עונה גם מועיל לעוּבר שיֵצא מלובן. בשלושת החודשים האחרונים קיום מצוות עונה מועיל גם ללידה שתהיה קלה יותר.[1]
מעת שאשה יודעת על פי בדיקה רפואית שהיא מעוברת, אין לה יותר מחזורי וסת, ולכן דינה כדין 'מסולקת דמים' שאינה צריכה לחשוש יותר לעונות הפרישה שלה. וכך נמשך דינה עד סיום ההנקה או עד ראיית הווסת הראשון (לעיל ו, י).
לעיתים ישנו דימום בימי העיבור, ואזי יש לפנות לרופא כדי לבחון את מצב ההיריון. להלכה, אם התברר שהדימום מפצע שבנרתיק או מצוואר הרחם – אינו מטמא. ואם הדימום מתוך הרחם – מטמא (כדיני דם וכתם המבוארים בפרק ב). אמנם אם התברר בוודאות שהדימום נובע מפצע שברחם שאינו קשור להיריון – אינו מטמא (לעיל ב, יד), אך כל זמן שהרופא אינו קובע זאת בוודאות – הדימום מטמא.
