אין לשער את גודל ערכה של מצוות הנישואין, שמביאה לידי ביטוי את כל הערכים כאחד: אהבה וקדושה, אחדות ואמונה, נאמנות ושמחה, חיים וברכה. שתי מצוות גדולות מתקיימות על ידי הנישואין. הראשונה: עצם הנישואין, שבהם כל אחד מבני הזוג מתחייב לאהוב ולדאוג לטובתו ורווחתו של זולתו ולשמחו ככל האפשר. השנייה: פרו ורבו.
נבאר תחילה את ערך הנישואין: האדם השלם הוא האדם שחי באהבה ושמחה במסגרת נישואין, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. וכל כך גדולה מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): “כל אדם שאין לו אשה אינו אדם”. עוד אמרו (שם סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה איש, חסרה את כל המעלות הללו.
במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא “כלל גדול בתורה” (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו שמחה יתירה לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר”י ספר הליקוטים עקב). שיא השמחה והאהבה באים לידי ביטוי במצוות עונה, וביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין, כמבואר במסכת כתובות (סג, ב). כלליה ופרטיה של מצוות עונה מבוארים בפניני הלכה ‘שמחת הבית וברכתו’ (א, א-ג; ב, א-ה).
על ידי הנישואין שמתקיימים בנאמנות, באהבה ובשמחה – אור עליון שופע על בני הזוג האוהבים ומוסיף חיים ברכה לעולם. וכפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): “איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם”. בשם איש מופיעה האות ‘י’, ובשם אשה מופיעה האות ‘ה’, יחד השם י-ה, שהוא אחד משבעת השמות הקדושים של השם.
הואיל והאהבה והשמחה שבין איש לאשה חשובים כל כך, גם היצר בזה גדול במיוחד, ונתן הקב”ה בחירה לאדם, וכשהוא מטה את היצר הזה לטובה, כשהאיש משתדל לשמח את בת זוגו שמחה יתירה, והאשה משתדלת לשמח את בן זוגה שמחה יתירה – אין טוב ממנו; וכאשר האדם מטה את היצר הזה לרעה, בפריצות, זנות וניאוף – אין רע ממנו (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ג, א-ב).
