אמרו חכמים (קידושין ע, א): כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם הגונים. מפני שהנישואין צריכים להיות מבוססים על האהבה שבין בני הזוג ועל הערכים המשותפים ולא על סיבה חיצונית כממון. ואם הם נעשים לשם ממון, הם אינם עולים יפה, והבנים שנולדים מהם אינם מוצלחים. וכן כתב הרמ”א (אה”ע ב, א), שאין לחתן להתקוטט עם משפחת כלתו בעבור הממון, ומי שעושה כן, אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. כי הממון שאדם לוקח עם אשתו בדרך של קטטה או סחיטה אינו ממון של יושר, והעושה כן נקרא נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה, ואז יצליח.
ואף שלמדנו שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם ולהשקיע כעשירית מרכושם לשם כך. המצווה הזו היא שלהם ותחת אחריותם, ואין החתן או הכלה רשאים לכוף את הוריהם לכך. גם בית הדין אינו רשאי לכוף את ההורים לעזור לחתונת בנם, ואפילו הם עשירים. אמנם לחתונת הבת, מפני הצורך הגדול שבדבר בימים שבהם הבנות לא עבדו והשתכרו בכוחות עצמם, בית הדין היה כופה את הורי הבת לשלם עבור קיום חתונה צנועה, אבל לא היה כופה לתת כפי עושרם (רמ”א אה”ע ע, א; שו”ע נח, א; חלקת-מחוקק ב).
לסיכום, מצווה להורים לסייע בחתונות ילדיהם. ואם לא יתנדבו לכך מעצמם, מותר לילדים לבקש זאת מהם, אך לא להתקוטט. ואם לא יתנו, יתחתנו לשם שמיים וה’ יצליח את דרכם. ראוי להוסיף דברים שכתב הרב זילבר (אז נדברו ט, נא) ונוגעים בעיקר לציבור החרדי, שאף שמצווה על ההורים לסייע לחתונת בתם בשווי של כעשירית מרכושם, מצד הדין הם אינם צריכים להיכנס עבור כך לחובות. ואף על הילדים שעומדים להתחתן מוטלת מצוות כיבוד אב ואם, ועליהם לדאוג שההשקעה של הוריהם בחתונתם לא תגרום לכך שישקעו בחובות גדולים מעבר ליכולתם ולא תחסיר מהם את צרכי קיומם השוטף.
