במשך התקופה שהארץ היתה שוממה, בלא מטעים ושדות של ישראל, בטל האיסור לגדלן (שו”ע חו”מ תט, א). לאחר שזכינו לחזור לארץ אבותינו ולהפריח את שממותיה התעוררה השאלה מחדש. יש אומרים, שהואיל והטעם שלשמו נגזרה הגזירה ידוע, שלא יזיקו לשדות, כל זמן שהטעם קיים אף הגזירה קיימת. וכיוון שהיום ישנם שדות שעלולות להינזק מן הבהמות, הגזירה חזרה לתוקפה (יבי”א חו”מ ג, ז; שבט הלוי ד, רכז).
אבל לדעת הרב צבי פסח פרנק, הכלל הוא שכל גזירה שנתבטלה בתקופה מסוימת, אינה חוזרת למקומה ללא תקנה חדשה. ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה, ואין כיום איסור לגדל בהמות דקות בארץ (הערות הר צבי לטור חו”מ ת”ט).
בנוסף לכך, הואיל ובמשך התקופה הראשונה להתיישבות החדשה בארץ היה מקובל לגדל עדרים של בהמות דקות, ממילא יוצא שכל המתיישבים שנטעו שדות ועסקו בחקלאות התיישבו על דעת כך שמותר לרועי הבהמות הדקות לרעות בשדות הבר, בתנאי שיזהרו שלא להזיק למטעים ולשדות הירקות. וכיוון שכל התקנה נעשתה למענם, והם הסכימו שיגדלו בהמות דקות סביב שדותיהם, אין מקום להחזיר את התקנה למקומה (עמוד הימיני כג; ציץ אליעזר ז, כד, ג).
בנוסף לכך, יתכן שגם טעם התקנה בטל, הואיל וכיום יש לנו משטרה שמסוגלת להגיע לכל מקום ולאכוף את החוק באופן שיגן על השדות מפני הבהמות, וממילא אין צורך להחזיר את התקנה למקומה.
למעשה, כיוון שהמחלוקת באיסור חכמים, הלכה כדברי המקילים, שכלל הוא, ספק בדברי חכמים להקל. לא זו בלבד שאפשר להקל בזה אלא שכך ראוי, מפני שעל ידי רעיית הבהמות הדקות מתקיימת כיום מצוות יישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את מצוות ירושת הארץ שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. וכיוון שיסוד התקנה משום יישוב הארץ, כאשר הדבר מועיל לישוב הארץ יש בגידולן כיום מצווה.
