כפי שלמדנו (הלכה ד) אדם חייב לדאוג למזונם של בעלי החיים שברשותו ואינו חייב לדאוג למזונן של חיות הפקר. ולכן הרואה חיות בר רעבות, אינו צריך לטרוח כדי לספק להם מזון, שכן מצוות צדקה נאמרה כלפי בני אדם ולא כלפי בעלי חיים. ולכן אין חובה לשמר את שיירי המזון כדי ליתנם לבעלי חיים, אבל המרחם על חיות הבר, ונותן להם משיירי מזונו, מקיים בזה מצווה. שכן נאמר על הקב”ה: “וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו”, “פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן” (תהלים קמה, ט; טז), ומצווה על האדם להידבק במידותיו של הקב”ה. וכיוון שיש בזה מצווה, אפילו בשבת שנועדה למנוחה מותר לטרוח מעט כדי להניח שיירי מזון לחיות. וזאת בתנאי שמדובר בחיות רעבות, שמתקשות למצוא את מזונן, כדוגמת כלבים וחתולים. אבל עבור חיות שמסתדרות לבד, כדבורים למשל, אסור לטרוח בשבת (שו”ע או”ח שכד, יא; ערוה”ש ב-ג, מ”ב לא).
כמו כן ראוי להשתדל שלא לגרום להכחדתו של מין ממיני החי או הצומח. בתקופה האחרונה, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית אוכלוסיית בני האדם התרבתה מאוד, יערות רבים נכרתו, שדות בוראו, ומינים רבים נדחקו ממקום חיותם והם נמצאים בסכנת הכחדה. כדי שלא יתבטל שום מין מהעולם ראוי שנשתדל למעט את הפגיעה בבעלי החיים, שכן לכל מין שברא ה’ יש ערך ותפקיד מיוחד. וכפי שאמרו חכמים (שבת עז, ב): “כל מה שברא הקב”ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה”. ונתנו דוגמאות מבעלי חיים שונים שנראים כלא מועילים, אבל באמת יש בהם תועלות שונות כדוגמת הכנת תרופות. עוד אמרו חכמים, שמכל מין עולה שבח מיוחד לקב”ה, וכפי שמובא ב’פרק שירה’. ואם כן, כאשר מין מסוים נחסר מהעולם, כביכול מתמעטת שלימותו, ומתמעט קילוסו של הקב”ה. ועל כן ראוי לסייע לאגודות ששמו לעצמן מטרה לשמור על מיני החי שלא ייכחדו מן העולם. עם זאת, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם הממשיים לצרכי בעלי החיים וקיומם – צרכי האדם גוברים.
