אדם שיש לו בהמות או חיות חייב לדאוג למזונן, ואסור לו לאכול לפני שייתן להן את מזונן, ולמדו זאת חכמים (גיטין סב, א) ממה שנאמר (דברים יא, טו): "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".[2]
הטעם לאיסור פשוט, כיוון שבעלי חיים מבויתים אינם יכולים לדאוג למזונם, אם בעליהם ישכחו לתת להם אוכל – יצטערו. בנוסף לכך, הואיל ובהמות אלו עובדות למען האדם, או מניבות חלב למענו, מן הראוי שישיב להן כגמולן וידאג למזונן. לפיכך, בעליהן צריכים לספק את מזונן בזמנים קבועים. וכדי שלא יבואו לידי שכחה, נקבע שיקדים אדם את מזונן למזונו.
עיקר האיסור נוגע לבהמות וחיות שאינן מסוגלות למצוא לעצמן מזון, כגון בהמות המצויות במכלאות, תרנגולים בלולים ותוכי בכלוב, שכלפיהם הרחמנות גדולה. אבל כלבים וחתולים שלעיתים מסתובבים בחוץ, כיוון שהם יכולים להתקיים בשעת הדחק ממה שהם מוצאים בחוץ, אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. ואע"פ כן מידת חסידות שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו. שכן, למרות שבדוחק הם יכולים להסתדר בעצמם, כיוון שהתבייתו קשה להם למצוא את מזונם, וראוי לרחם עליהם. ועוד שהם מועילים לאדם, שהחתול טורף עכברים ונחשים, והכלב נאמן לבעליו ושומר על ביתו, ועל כן ראוי לגמול להם שכר תמורת שירותם (שאילת יעב"ץ א, יז).
אמרו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). עוד אמרו חכמים, שה' בחן את מנהיגי ישראל לפי התנהגותם כלפי בעלי החיים, שתחילה היו משה רבנו ודוד המלך רועי צאן, ואחר שראה הקב"ה שהם מנהלים את עדרם בחסד וברחמים ודואגים למזונותיהם, בחר בהם להיות מנהיגים לישראל (שמות רבה ב, ב).
[2]. לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים, והראיה מן הפסוק היא אסמכתא. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ג, יג, ובשדי חמד כללים א, ק. אמנם למהר"ם מרוטנבורג (ד, שב), ומ"א (רעא, יב), האיסור מדאורייתא. לעומת זאת מלשון הרמב"ם בהלכות עבדים ט, ח, משמע שהיא מידת חסידות. ועי' בבאו"ה קסז, ו, 'ומכל מקום'.יש אומרים שרק סעודה שלימה אסור לאכול לפני האכלת הבהמות, אבל לטעום מותר (ב"ח וט"ז קסז, ז), ויש אומרים שאפילו לטעום טעימה קלה של תחילת הארוחה אסור לפני כן (שבות יעקב ג, יג; ברכ"י קסז, ה). ושתיית מים לכל הדעות מותר.
