חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – דרכי גידול בהמות ועופות למזון

הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.

אמנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור. מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה. אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה. ויש נוטים לומר, שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם. אמנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול מאוד, שכן מטבע הדברים, גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים – אינו כרוך בצער גדול מאוד.[6]

הנה דוגמא לשאלה: באופן טבעי התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל ששה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הם נשחטות. וניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך כעשרה ימים, ואז נוצותיהן נושרות ואחר כך כשהן חוזרות לאכול כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. השאלה האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה, כי הוא כבר נחשב אכזריות אסורה (שבט הלוי ב, ז). ולדעת רבים, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה להן בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים, ואף בני האדם היו מוכנים לרעוב עשרה ימים כדי להאריך את חייהם. וכן כתב הרב גולדברג, רבה של כפר פינס ('הארץ ומצוותיה', וכן נפסק במנח"י ו, קמה). למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת 'מרא דאתרא', שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. ומנגד, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם, והוא דומה במידה מסוימת לבן כרך שמגיע לכפר נידח ורואה אנשים שחיים בבקתות ללא חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות וסבור שכל חייהם רצופים צער וסבל בלא שום נחת ושמחה.

אמנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג 'צער בעלי חיים' יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל יתכן שדברים שלא נתפשו בעבר כצער גדול ונורא לבעלי חיים, יתפשו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. בעקבות זה יתרבו האנשים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו גם יכולה להשפיע בהדרגה על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו את מכלול הערכים והלחצים הציבוריים ויקבעו חוקים, שמצד אחד יצמצמו את צערם של הבהמות והעופות שמגדלים עבור תעשיית המזון, ומאידך, יתחשבו בכלל הציבור ובמיוחד העניים, שלא לייקר עבורם את מחיר המזון יתר על המידה. במצב פחות טוב, בלחציהם של הפעילים למען זכויות בעלי החיים יקבעו חוקים שאינם מתחשבים בעניים, ואינם משקללים את מכלול הערכים, ויהיה צורך לתקנם ולאזנם.[7]

YouTube player

[6]. הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד, אסר לצער בעלי חיים צער גדול עבור צרכי פרנסה, וכך כתב ביד הלוי יו"ד קצו. ורוב הפוסקים התירו, ומהם יש"ש ב"ק י, לז; שבות יעקב ג, עא; חת"ס ב"מ לב, ב; שועה"ר צעב"ח ד; דעת קדושים יו"ד כד, יב. בשבט הלוי ב, ז, חידש שיש שלוש מדרגות: א) צער קטן אסור מדרבנן. ב) צער גדול אסור מהתורה ומותר עבור צרכי פרנסה, והוא הצער הרגיל שהתירו. ג) צער גדול מאוד הוא נחשב אכזריות ואסור גם לצורך פרנסה. ולענ"ד גם המדרגה השלישית מותרת, וכפי שהתירו לעקר סוסים (כמבואר בהלכה ה), ואין צער גדול מזה. אלא שהיתר זה נועד למקרים מיוחדים ולא כהתנהלות שיטתית. אמנם כאשר המטרה היא אכזריות, גם צער רגיל אסור כמבואר בהלכה ו.

[7]. דוגמא לכך הוא הוויכוח על פיטום אווזים. בעבר הפיטום היה נחשב כצער מקובל עבור צרכי פרנסה, וכן למדנו כדרך אגב מדיון בהלכות שבת (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל לתוך גרונם בכוח עד למקום שאינם יכולים לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב). וכן היו מפטמים אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אמנם התעוררה בעיה, בעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שיתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).

בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו של האווז, כך מגדילים את הכבד פי עשרה מגודלו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר, בנוסף לכך, התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך, יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר, לא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והלעיטו את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתו בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליו בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור ב'תחומין' כד; הרב פינחס טולידאנו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר לאווזים, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן