ה – יסוד ההיתר לצורך אדם

פורסם בקטגוריה טו - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-15-05/

מותר לאדם לצער בעלי חיים לצורך פרנסתו, כבודו והנאתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכוב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם ולהאיץ בהם על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, וכיוון שמעלתה ורגישותה פחותים, ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר.

לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. למשל, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים, ובכלל זה היו עוקרים את רגלי סוסיו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד כל ישראל חשוב יותר (ע"ז יא, א, תוס' 'עוקרין').

וכן נאמר לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון (יהושע יא, ו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ". הרי שנצטווה לעקר את הסוסים בכך שיחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה. ואף שניתן היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל לקח, שלא לבטוח בסוסים (רד"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה – מותר לצערם.

וכן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות, יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהן. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (ע"ז יג, א, תוס' 'אמר אביי').

וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי, וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו, הרי שבשביל רווח ממון התירו לצערו בקטיעת אצבע (משנה ע"ז יג, ב).

וכן תקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (ע"ז יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות הורו לצער בהמה בהמתתה ברעב (רמב"ן שם. אמנם עיקור מצער יותר, רע"א ע"ז יג, א).

וכן מצינו שזקן שאין לפי כבודו לפרוק משא החמור, פטור מהמצווה למרות שהחמור סובל ורובץ תחת משאו, הרי שכבודו של האדם קודם לצער בעלי חיים (נמוק"י על ב"מ לב, ב).

פורסם בקטגוריה טו - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן