א – הברכה על ההנאה

תקנו חכמים לברך את ברכות הנהנין על ההנאה שאדם נהנה מאכילתו ושתייתו, ואפילו אם הוא אוכל או שותה כלשהו, אם הוא נהנה, עליו לברך, ש”אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה” (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה – אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת ‘אכילה-גסה’. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו – יברך (מ”ב קצז, כח).

וכן הדין לגבי מים, כיוון שאין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה בחיכו, לפיכך אמרו חכמים, שדווקא “השותה מים לצמאו מברך” (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. לדוגמה, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, כיוון שיש למיץ טעם שהוא נהנה ממנו – עליו לברך (ברכות מה, א, תוס’ שם, שו”ע רד, ז, מ”ב מב).

וכן השותה מים לפני צום כדי לאגור נוזלים בגופו לקראת הצום, או העומד לצאת למסע ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, או הסובל מעצירות ושותה מים כדי שיוכל להתפנות, או מינקת ששותה מים כדי להרבות את חלבה, כל זמן שאין להם הנאה מן השתייה – לא יברכו. אבל אם שתו לשם כך מיץ, או שהיו צמאים ולכן הם נהנים מהמים – יברכו.

האוכל מאכל או שותה משקה לרפואתו, אם טעמם מר, אינו מברך, ואם אין טעמם רע, למרות שבלא הצורך הרפואי לא היה אוכלם, כיוון שחיכו נהנה מהם מעט – מברך. אבל המוצץ גלולה שיש לה טעם מסוים, כיוון שאינה מאכל, רק אם הוא ממש נהנה מהטעם, מברך ‘שהכל’, ואם אינו נהנה, אלא שבעזרת הטעם הוא יכול למצוץ את הגלולה בלא תחושת גועל – לא יברך (שו”ע רד, ח, מ”ב מג).

הטועם מאכל רק כדי לדעת את טעמו, ואח”כ פולטו מפיו, לא יברך. וכן מי שלועס אוכל לתינוק, אע”פ שהוא מרגיש בטעמו, אינו מברך. אבל הלועס מסטיק צריך לברך ‘שהכל’, מפני שכוונתו ליהנות מן הטעם, וזו דרך הנאה מקובלת. בנוסף לכך הוא גם בולע את מרכיבי הטעם שבמסטיק.^[1]