המברך על מאכל או משקה, ראוי שיאחוז אותו בידו בשעת הברכה, שעל ידי כך יכוון ליבו יותר. וראוי לאחוז את המאכל ביד ימין, מפני שהיא חשובה יותר (שו"ע רו, ד). אדם שהוא שמאלי, יש אומרים שהואיל וידו החזקה היא שמאל, היא המכובדת אצלו ולכן יאחז את המאכל ביד שמאלו (מ"ב רו, יח). ולמנהג המקובלים, גם שמאלי יאחז את המאכל ביד ימין, שהיא רומזת לחסד ויש לכבדה יותר (בא"ח שלח יט). ורשאי אדם לבחור בזה את מנהגו, אבל נראה שכאשר אדם מברך לציבור, כמו בקידוש או שבע ברכות, נכון יותר שגם שמאלי יאחז את הכוס ביד ימין.
אין לברך על מאכל שאינו נמצא לפניו. ואם בירך על דבר שאינו לפניו, אם ישנה ודאות שיאכל ממנו, למרות שאינו לפניו, ברכתו ברכה. אבל אם יש חשש כלשהו שאולי לא יטעם מהמאכל, ברכתו בטילה. למשל, אדם שיודע בוודאות על מאכל שנמצא בתוך הארון, ובירך עליו, בדיעבד יצא. אבל אם בירך על מאכל שחבירו עומד להביא לו, כיוון שהוא תלוי בחבירו ואין בזה ודאות גמורה – לא יצא.
הרוצה לשתות מים מן הברז, יכול לברך ואח"כ לפתוח את זרם המים, ואף שהמים שישתה אינם נמצאים לפניו, כיוון שברור בוודאות שהמים יזרמו מיד עם פתיחת הברז, הרי הם נחשבים כנמצאים לפניו (שו"ע רו, ה-ו, מ"ב יט).
בשעה שאדם מברך, צריך שפיו יהיה ריק ממאכל, שאם למשל, אכל פרי עץ וברצונו לאכול פרי אדמה, יסיים תחילה לבלוע את כל הפרי שבפיו, ורק אח"כ יברך על פרי האדמה. שאין מכבודה של הברכה שתיאמר בפה שיש בו אוכל, שנאמר (תהלים עא, ח): "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ" (ברכות נא, א). ולכן גם לא יברך בשפה רפה, אלא יוציא כל מילה מפיו בצורה ברורה (מ"ב קעב, ז).
טעה והכניס אוכל לפיו בלא ברכה, אם יכול להוציאו בלא שיימאס, יוציאו מפיו ויברך. ואם יימאס כשיוציאנו מפיו, יסלק את האוכל לצד אחד של פיו ויברך, ואח"כ ימשיך לאוכלו. ואם הכניס לפיו משקים רבים, באופן שאינו יכול להוציא את הברכה מפיו, מוטב שיפלטם, כדי שלא ליהנות מהם בלא ברכה. ורק אם הוא נצרך להם מאוד, שאין לו עוד הרבה משקים, יוכל לשתותם בלא ברכה. וכן אם כשיפלטם יעורר גועל אצל חבריו, יבלעם בלא ברכה. ואם הכניס לפיו מעט משקים, כך שיכול לסלקם לצד פיו ולברך בדוחק, יסלקם לצד פיו ויברך (שו"ע קעב, א-ב, מ"ב א-ב).