צריך להשתדל שלא להשחית את שיירי המאכלים, וכל זמן שעוד אפשר, יש להגישם בארוחות הבאות או להכין מהם מאכל אחר כפשטידה. וכן מי שעורך סעודה גדולה, טוב שיתכנן מתחילה מה לעשות בשיירי המאכלים, אם להקפיאם כדי לאוכלם אח”כ או לחלקם לחברים או לנזקקים. וכשאין אפשרות כזו, כי אינם ראויים כל כך לאכילה, והטורח שבשמירתם מרובה על הערך שלהם, מנהג חסידות להאכיל בהם בעלי חיים. ומי שיש לו גינה גדולה, יכול להניחם בגינה כדי שיחזרו לעפרם וידשנו את האדמה (ראו פנה”ל כשרות יג, י).
כאשר קשה להשתמש בשיירי המאכלים, אפשר להניחם בפח, ואת הלחם ראוי לעטוף, כדי שלא יתבזה. ויש שרוצים להחמיר על עצמם שלא להניח את שיירי הלחם בפח, ומניחים את שיירי הלחם ליד פחי הזבל ועל גדרות הבתים. אבל הם טועים, כי בכך הם מבזים את הלחם ברבים, ומצערים את השכנים ומכערים את רשות הרבים. לפיכך, כאשר מדובר בכמות גדולה, שאין אפשרות שהציפורים והחיות יאכלוה בזמן קצר, ראוי לעטוף את שיירי הלחם ולהניחם בתוך הפח.
אם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, מצד הדין אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, אבל אמרו חכמים שאין כדאי לעשות כן, משום שהמשחית ומבזה פירורי לחם גורם לעצמו עניות (שו”ע קפ, ד). שתי סיבות לזה, האחת, שהמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב”ה בעולם, ובזה הוא גורם שמן השמיים יפסיקו להשפיע לו עוד טובה. ועוד, שיש בדבר סגולה, שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה ‘נקיד’ שמו, כלומר ‘נקיות’ שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני ‘נבל’ שמו, כלומר ‘לכלוך’ שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב).
לפיכך, נכון להיזהר שלא להשאיר מפוזרים על הארץ פירורים שניכרת עליהם צורת לחם, וכמובן לא להשליך פירורים כאלה מן השולחן על הרצפה, שאז הם מתבזים כשדורסים עליהם. אלא יש לאוספם מן הרצפה ולזורקם לחצר או למים, או להניחם בפח בדרך כבוד (מ”ב קפ, י; ראו פנה”ל כשרות יג, יב).
