צריך אדם לשמור על כבודו, שבצלם אלוקים הוא נברא, ועל כן יזהר שלא לעשות מעשים מאוסים שמבזים אותו. וכן נצטווינו לגבי איסור אכילת שרצים, שבנוסף לכך שאסור לאוכלם, כי הם בכלל החיות הטמאות האסורות באכילה, יש באכילתם גם צד של מיאוס, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): “אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ”.
וכן אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור ‘בל תשקצו’. וכעיקרון, אם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, אפשר להענישו במכת מרדות (רמב”ם מאכלות אסורות יז, כט-ל).
כשם שאסור לאדם לאכול מאכלים מגעילים, כך אסור לו לעשות מעשים מגעילים. ובכלל איסור ‘בל תשקצו’, שלא להשהות את נקביו, כפי שיבואר בהמשך (הלכה יג).[1]
מאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו – למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר”ח יו”ד פד, ג).
