כמו תפילת עמידה של שבת כך תפילת עמידה של חג כוללת שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כנוסח תפילת עמידה של חול; ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה אחת מיוחדת על קדושת החג. על שבחר בנו ה’ מכל העמים, קדשנו במצוותיו וקרבנו לעבודתו, ונתן לנו את החגים לשמחה ולששון זכר ליציאת מצרים, ומציינים את שם החג. ומתוך כך מבקשים ש’יעלה ויבוא’ זיכרוננו לפניו לטובה, ויפקוד אותנו ויושיענו. ומסיימים ב’השיאנו’, שינשא ה’ אותנו על ידי קדושת המועדים, יקדשנו במצוותיו ויתן חלקנו בתורתו ויטהר ליבנו לעובדו באמת, ויזכנו לעשות את החגים בשמחה ובששון. וחותמים “ברוך אתה ה’ מקדש ישראל והזמנים”.
מעיקר הדין היה אפשר לומר בשבת ובחג את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד השבת או החג, אלא שמשום כבוד השבת והחג לא רצו חכמים להטריח את המתפללים לומר את כל הברכות שאומרים ביום חול (ברכות כא, א). ועוד, שאין מתאים לבקש בשבת או חג על ענייני השעה שעלולים לגרום לאדם צער (תנחומא, רש”י ורמב”ם). לפיכך, תקנו חכמים לומר במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות ברכה אחת. אלא שאם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום חג, יסיים את אותה הברכה ורק אח”כ יחזור לנוסח החג. שהואיל ומעיקר הדין היה אפשר לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר ברכה, מן הראוי שיסיים אותה (שו”ע רסח, ב; מ”ב ג. לגבי מוסף עיין בהלכה ט).[2]
טעה ולא הזכיר בברכת החג שבתפילת עמידה את שם החג או שהזכיר שם חג אחר או אמר את ברכת השבת – לא יצא, ועליו לחזור לתחילת הברכה ולאומרה כראוי. ואם סיים את תפילתו, אפילו אם עוד לא פסע לאחריו, יחזור להתפלל שוב (מ”ב תפז, יא). אמנם מי שמתפלל מסידור, ויודע איזה חג הוא, גם אם אינו זוכר אם הזכיר את החג, אינו צריך לחשוש שמא טעה בזה (כה”ח תפז, ל).
נוהגים להתפלל בשבתות וחגים במנגינה חגיגית, כאשר ישנה מנגינה מיוחדת לשבת ומנגינה מיוחדת לחג (מטה אפרים תרכה, מ).
מתקופת הראשונים נהגו להוסיף בשבת וחג מזמורים ב’פסוקי דזמרה’ שלפני תפילת שחרית, ובסיומם מוסיפים את תפילת ‘נשמת’.
