בסיום הסעודה אוכלים שיעור כ’זית’ (כשליש מצת מכונה) מן המצה החצויה ששמרו מתחילת הסדר, והיא נקראת ‘אפיקומן’. ואין אוכלים אחר ה’אפיקומן’ דבר עד השינה, כדי שטעם המצה ישאר בפה (שו”ע תעז, א; תעח, א). כשאין במצה החצויה ששמרו ל’אפיקומן’ שיעור כ’זית’ לכל אחד מהמסובים, יתן העורך לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל’אפיקומן’ ויוסיף להם עוד מצה שמורה לשיעור כ’זית’. ואם אין במצה ששמר כדי לתת מעט לכל המסובים, יכול לתת להם מצה שמורה ויאכלוה ל’אפיקומן’. וכן כשה’אפיקומן’ אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת ל’אפיקומן’ (רמ”א תעז, ב).
מותר לשתות מים לאחר אכילת ה’אפיקומן’, מפני שאיסור האכילה אחר ה’אפיקומן’ הוא כדי שטעם ה’אפיקומן’ יישאר בפה, וכיוון שאין למים טעם, מותר לשתות מהם לאחר אכילת ה’אפיקומן’ (שו”ע תעח, א; מ”ב ב).
משמעותו המקורית של השם ‘אפיקומן’ הוא מיני מתיקה או פרפראות שהיו רגילים לאכול בסיום הסעודה. ובליל ט”ו בניסן צריך לאכול בסיום הסעודה מבשר קרבן הפסח, כפי שאמרו חכמים במשנה (פסחים קיט, ב): “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, שאין להגיש אחר אכילת קרבן הפסח מיני מתיקה ופרפראות, כדי שטעם הפסח ישאר בפה.
כיום שאין אנו יכולים להקריב את הפסח, תיקנו חכמים כזכר לקרבן הפסח לאכול מצה בסיום הסדר, ואין לאכול אחריה דבר, כדי שטעמה ישאר בפה. וכיוון שסעודת ליל הסדר נחתמת באכילת המצה, הרי שהמצה היא ה’אפיקומן’ – היינו המאכל שאוכלים בסיום הסעודה. לכן אנו קוראים לחלק המצה שאנו שומרים לסיום הסעודה ‘אפיקומן’.
כיוון שאכילת ה’אפיקומן’ היא זכר לקרבן הפסח, כשם שאכלו את קרבן הפסח על השובע כך צריך לאכול את ה’אפיקומן’ (שו”ע תעז, א). על השובע פירושו שכבר יהיה שבע אך עדיין ירצה לאכול עוד. אבל אם שבע עד שאין לו רצון לאכול עוד, אינו מקיים את המצווה מן המובחר, הואיל ומצד עצמו היה מעדיף שלא לאכול יותר. ומי ששבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה, והוא נאלץ להכריח את עצמו לאכול את ה’אפיקומן’, הרי הוא אוכל אכילה גסה שאינה נחשבת אכילה, ואינו מקיים באכילה כזו את מצוות אכילת ‘אפיקומן’ (מ”ב תעו, ו; כה”ח טז).
צריך לאכול את ה’אפיקומן’ במקום אחד, שהואיל והוא זכר לפסח, צריך לאוכלו כמו שאכלו את הפסח במקום אחד, שנאמר (שמות יב, מו): “בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל” (רמ”א תעח, א, מ”ב ד).
