מצווה על כל איש מישראל שיכתוב לעצמו את ספר התורה, שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”.
רבים מפרשים שהשירה שאותה נצטווינו לכתוב היא ‘שירת האזינו’, שכן נאמר בהמשך (שם לא, ל): “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם”, ומיד אחר כך נאמרה שירת האזינו (דברים לב, א-מג). אלא שהואיל ואסור לכתוב קטעים מהתורה (להלן הלכה ט), כדי לכתוב את ‘שירת האזינו’ צריך לכתוב את כל התורה. ולכאורה היה עדיף שהתורה תצווה במפורש לכתוב את כל התורה, ומדוע ציוותה לכתוב את ‘שירת האזינו’ כדי שנבין מתוך כך שמצווה לכתוב את כל התורה? אלא שרצתה התורה ללמד אותנו שיסוד כל התורה ותכליתה ב’שירת האזינו’, שבה אנו לומדים שתולדות ישראל הם תולדות גילוי דבר ה’ בעולם, וכאשר ישראל הולכים בדרכי התורה והמצוות, הברכה האלוהית שופעת אליהם ואל כל העולם, וכשישראל חוטאים הם נענשים וגולים מן הארץ. אולם הברית שבין ה’ לישראל היא נצחית, ולכן בסופו של דבר ה’ יגאל את עמו ישראל, וככל שנלך בדרכי התורה כך הגאולה תבוא במהרה ובנחת, וככל שנפנה את ערפנו לתורה, הגאולה תתעכב ותבוא בייסורים גדולים (שיחות הרצי”ה דברים עמ’ 505). במילים אחרות, ‘שירת האזינו’ מבטאת את הברית שבין ה’ לישראל, ועל יסוד ברית זו נתן ה’ את תורתו לעמו ישראל, כדי להדריכם בדרך הנכונה לגילוי דבר ה’ וברכתו לעולם. וכן אנו אומרים בברכות התורה: “אשר בחר בנו מכל העמים” ומתוך כך “נתן לנו את תורתו”.
בנוסף, גם התורה כולה נקראת שירה, מפני שמעבר לדברים הכתובים בה באופן פשוט, גנוזים בה רעיונות עמוקים לאין ספור, שכולם קשורים לייעוד הגדול של ישראל להביא ברכה לכל העולם. כך שאפשר לבאר שהמצווה לכתוב את השירה מכוונת על התורה כולה שנקראת שירה, ומבחינה זו היא הרחבה של ‘שירת האזינו’[1]
גם מי שירש מאבותיו ספר תורה, מצווה שיכתוב את התורה בעצמו (סנהדרין כא, ב). אמרו חכמים (מנחות ל, א), שכל הכותב ספר תורה, “מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלוֹ מהר סיני”. מפני שעל ידי כתיבתו לעצמו, יזכה להתקשר באופן אישי אל התורה שקיבלו כל ישראל מסיני. ומתוך שיהגה תמיד בספר התורה שכתב, יתחזק בקיום המצוות הכתובות בו, וילך בדרכי ה’. שנאמר (דברים ל, י): “כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”.
למלך ישראל יש מצווה מיוחדת לכתוב לו ספר תורה נוסף על ספר התורה שמצוּוה כל אדם לכתוב, וספר זה צריך ללוותו כל ימיו. שנאמר (דברים יז, יח-יט): “וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹוהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם”.[2]
אמנם גם התורה כולה נקראת שירה (עי’ נדרים לח, א). ולכן ניתן לפרש את המצווה ‘כִּתְבוּ אֶת הַשִּׁירָה’ כלפי כל ספר התורה (פנים מאירות ב, סו”ס קעט; ערוה”ש ער, א). עוד פירשו, שהתורה מדגישה “לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”, ואם מדובר על שירת האזינו בלבד, אין בה עדות (ר”ן ותוס’ נדרים שם). וכ”כ רדב”ז (מצודת דוד פב), שהתורה כולה נקראה ‘שירה’ “דספר התורה נקרא ספר הישר, וישר ושירה – הכל דבר אחד”. ע”כ. ועוד, שהשירה היא מלשון “יושר ושווה”, שכל חלקי התורה מתאימים זה לזה בהרמוניה כדוגמת שירה (הכתב והקבלה דברים לא, יט). ועוד, שבשירה יש עומק שכדי להבינו צריך להיעזר בדרש, רמז וסוד (הנצי”ב בהקדמת העמק דבר, ‘קדמת העמק’ ג). וכן מבואר בשיחות הרצי”ה, שהתורה כולה נקראת שירה, כי היא מבטאת את כלליות עליונות התורה (תלמוד תורה עמ’ 294).
[2]. בסנהדרין (כא, ב), למדנו שמלך אינו יוצא בספר תורה של אבותיו, ומשמע מתירוץ הגמ’ שם שכך הדין גם לכל אדם. וכ”כ רמב”ם (ס”ת ז, א), אשכול, יד רמ”ה ומאירי. ביאר הב”ח (ער, א), שהדין נלמד מהמילה לָכֶם ברבים, “דכל איש ואיש מישראל מחויב לכתוב ספר תורה לעצמו”. בספר החינוך (תריג) ביאר הטעם: “למען יִרבו הספרים בינינו, ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקרא בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם”. אמנם הרי”ף, הרא”ש והטור השמיטו הלכה זו, וביארו מהרש”ג (ב, רה), וערוה”ש (ער, י), שלדעתם אדם יוצא גם בספר שירש מאבותיו, וכמו שיוצאים בספר שלוקחים מן השוק (להלן הערה 4). כהמשך לכך ביאר יד שאול (ער, ‘אפילו הניחו לו’), שכיום, גם לסוברים כרמב”ם שהמצווה לא נעקרה (כמבואר בהלכה הבאה), אם ירש ספר תורה מאבותיו אינו צריך לכתוב.
