כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, מעיקר הדין היה אסור לכתוב תורה שבעל פה, שנאמר (שמות לד, כז): “כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל”. דרשו חכמים (גיטין ס, ב): “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב”. אמנם באופן אישי, הנביאים והחכמים כתבו לעצמם את השמועות שנמסרו להם מחכמי הדורות הקודמים. וכן כתבו לעצמם ביאורים שהתחדשו להם, והיו קוראים לכתבים אלו ‘מגילות סתרים’ (רש”י שבת ו, ב). כי האיסור היה לכתוב את דברי התורה שבעל פה כספר מוסמך שמלמדים ממנו לרבים (רמב”ם בהקדמתו למשנה תורה; נצי”ב דברים ל, יד).
בטעם האיסור ביארו, שמגמת התורה שבעל פה לדייק ולהעמיק במשמעות התורה שבכתב, ולא שידקדקו בה במקום בתורה שבכתב. וכאשר כותבים את התורה שבעל פה, הדגש עלול להיות מוסב לדקדוק בדבריה במקום בתורה שבכתב (עי’ ריטב”א גיטין ס, ב; העיקרים ג, כג; פרישה או”ח מט, א). בנוסף, אין אפשרות שהתורה שבכתב תתייחס לכל העניינים המתחדשים מדור לדור, והכרח הוא שחכמי ישראל יעמיקו בתורה שבכתב וביסודות התורה שבעל פה, כדי להורות לכל דור לפי עניינו. ואם יכתבו את ההוראה שהורו לדורם, תהפוך ההוראה לקבועה ותעכב את חכמי הדור הבא מלהורות לדורם כפי הראוי לו (הרב גלזנר בהקדמתו לשו”ת דור רביעי; וע’ העיקרים ג, כג). כלומר, התורה שבעל פה נועדה להמשיך את דברי התורה שבכתב, שהם שמימיים ומוחלטים, אל תוך חיינו בעולם הזה, וזהו ייחודם של ישראל (תנחומא כי תשא לד). וכדי שתישמר במלֹא חיוניותה ותוכל להשתקף בכל הגוונים האנושיים של חיינו, אסור לכותבה ולקובעה בניסוח מוגדר.
לאחר חורבן בית המקדש השני, ראו חכמים שעם ישראל הולך ומתפזר בגויים, ומלכות הרשע שולטת על ישראל, ולבבות התלמידים מתמעטים, והגיעו למסקנה שכדי לקיים את התורה בישראל מוכרחים לכתוב את התורה שבעל פה. בתחילה הסתפקו בכתיבת המשנה. לאחר מכן ראו שיש צורך לכתוב את התלמודים והמדרשים, ובהמשך התירו לכתוב בלא הגבלה את כל הביאורים שהתחדשו במסגרת התורה שבעל פה בכל תחומי התורה, ובכללם: תשובות לשאלות, פירושי תלמוד, ביאור מקראות, פסקי הלכה, ספרי מחשבה ומוסר, פילוסופיה יהודית וקבלה. אולם בכך שהקפידו לכתוב את הדעות השונות, השאירו מקום לחכמי הדורות הבאים להעמיק בדעות השונות ולהורות לדורם כראוי לו.
